על העולם והלב

גדל כאן דור שלא ידע את החושך ולא את השמיים

2011-07-30T08:38:00.006+03:00

קרדיט: את ההשראה לפוסט זה קבלתי משיחה עם עידו ממצפה כוכבים ברקת, ומודי ברודצקי מכפר-ורדים.

הילדים של היום הם רק הדור השני בתולדות האנושות כולה, שלא יודע מהו חושך ולא מכיר את השמיים. את ילדותי, וילדות מרבית בני גילי באשר הם, ודאי אלה שגדלו בכפר, ליוו שמי לילה בוהקים עם כוכבים זוהרים, ושביל החלב החוצה את הרקיע האפל. בשירותי הצבאי נחרט בי מראה שמי הלילה בסיני, שבלילות הארוכים ליוו אותי, ואני זוכר יפה איך אני מוצא עצמי נפעם מהעוצמה של החושך, ענני החלב וכוכבי הרקיע הבוהקים, ואף מתייעץ עם שמי הלילה, משל היו חברי הקרובים ממש. כמו כל אדם שחי בעבר הקרוב והרחוק, ניתן היה כמעט בכל לילה לראות את שינוי מיקום כוכבי הלכת הבהירים יחסית למזלות ושאר כוכבים מופלאים: הנגה עם שקיעה במערב ככוכב המקבל את פני הערב, ובעונה אחרת עם זריחה במזרח כאיילת השחר; כוכב הצדק הבוהק, שלעיתים נראה כחללית קדמונית של ממש התלויה בשמיים שבאה לשעה קלה, המאדים הכהה משהו, ואף השבתאי (שעם משקפת שדה טובה ניתן היה לראות במרומז את הטבעות שלו כמו גם מספר ירחי הצדק). ושלא לדבר על הירח, שלעיתים מהמם בגודלו באופק.
כיום, הדור הצעיר גדל לראשונה מאז מאות או אף אלפי אלפי שנים לאחור, הוא גדל ללא חושך, ללא שמיים, ללא רקיע שמי הלילה. את הרקיע המסתורי רב ההוד, המשובץ כוכבים כוכבים כפנינים יקרות, שמעניק השראה קמאית ונשגבת של תת מודע קולקטיבי אנושי מקדמת דנן, מחליפים קירות אמיתיים של בטון, זכוכית ופלאסטיק, כמו גם קירות מטפוריים של "ידע מדעי" חלול, חלקי ונטול משמעות שבא "להסביר" ולמעשה ממש לא, כמו גם קירות "מציאות וירטואלית" שהקשר שלה עם המתרחש בחוץ הולך ומצטמצם לחבילת סיסמאות, קירות של יחסי ציבור, הטעיות מכוונות מההוויה האישית-חברתית האמיתית, שהיא עלובה למדי, עם סדר יום מתוזמר בנוסח חוות החיות (ג'. אורוול, 1945) בה החזירים, המעמד השולט, מציגים את המתרחש בעיוות דמגוגי שמשרת את האינטרסים הצרים שלהם בלבד על חשבון כולנו. קירות של מידע קטוע ופלקטי, שאם הוא מגיע באופן כלשהו, נראה מבעד למסך השטוח של הטלויזיה/ המחשב/ האי-אי-אי האישי (אי-פון, אי-פד...) והעיקר – ילל'ה, נעשה שמח.

ואם כבר אחד מהצעירים מאלה, שלא ידעו את החושך והשמיים, כבר יוצא באקראי מלבירינט הקירות הסוגרים עליו מכל עבר, נקלע למקום בו שמי הלילה פורשים ידיהם, ופותחים את הלב אליו, הוא פשוט לא מבחין בהם, ההפך. הוא נכנס לפאניקה מהאורות המשונים האלה שברקיע, וכל מה שיחפש זה מיד להדליק אור פנס/ אחר להשיב את נפשו ולשוב לתקוע את ראשו במערת הבערות.

שווה להתהות: מה המשמעות הרגשית, הקוגניטיבית, תמונת העולם, תובנה אישית על מקומו של האדם בעולם, על מרחב, זמן, אלוהים, תקווה, כמיהה, יחסים, חיים, מוות... ובעצם מה לא – איך כל אלה מתעצבים ומעצבים את האישיות ללא שמי הלילה? מה ההשפעה על היעדר חוויה כה בסיסית כמו להביט בשמי הלילה המשבצים כוכבים קורצים ומזמינים שיח פנימה והחוצה?

בעצם אנו מחזירים במו ידינו את ילדינו חזרה לבערות של המערה של אפלטון (על פי משל המערה הידוע ומצוי בכל ספר פילוסופיה נגיש) שהיא דימוי לפני המציאות להווית הבערות בו אנו מצויים. הוויה זו מושתתת קודם כל על חושך, שבעיני המצויים במערה זו – הוא האור האמיתי שזוהר כאלף שמשות מכזבות ואפלות. האור המציאותי שכל אור אחר (של השמש בחוץ למשל) הוא מזיק וטוב יהיה אם נימנע ממנו לגמרי. בערות זו מושתתת על אגו ילדותי וכוזב, אני ואפסי עוד, גזענות, ובורות ואי רצון ויכולת להכיר בדברים אחרים, לא מוכרים, אלה שאינם "החברים/ משלנו" של הנבערים במערה החשוכה הקטנה, שלא יודעים את שמי הלילה המסמלים את התבונה והמודעות, ושקועים באשליה פתטית שזו היא פסגת העולם, לא פחות. ומי שכבר זוכה לצאת משם, וחוזר להוכיח שהם לא על פסגת העולם, גם לא על גבעה נישאה, רחוק מכך: ביצה עלובה של דשדוש והתפלשות בבוץ של "ריאלטי" עלאק.
צעיר זה, שהבין זאת פתאום, חוזר לקרוא להם לצאת אל העולם שם בחוץ, נכון הרבה יותר להם ולכול, אך נופל טרף לבערות ולקנאות החשוכה ולהתנגדות לפתוח צוהר החוצה ממערה קטנה זו. הוא נחשב "לכופר", ועל פי משל המערה אליבא דאפלטון, סופו להירצח על ידם... כי מה יותר נכון, חמים ונעים מבערות, מאי-שינוי לעבר אי-ודאות מובנית, רדידות ואגו, קנאות וגזענות ושנאה ואלימות, כלפי משהו שאינו מהעולם הצר, הביצה המוכרת הצרה כעולם נמלה?

ילדינו לא זוכים לראות את שמי הלילה בגלל האור הסינטטי הפיזי והמנטלי המוקרן ללא הרף 24/7, ומגיע מכל פינה כיום, מאופק עד אופק. דוקא מניעת שמי הלילה מדור ילדינו והבאים אחריהם, בגלל "זיהום האור" בלילה, נראה כהשמטה של מרכיב מהותי בעיצוב האישיות וקביעת מקומו בעולם במרחב ולאורך חייו. רק ימים יגידו איך ישתנו פני החברה, גם בעקבות השמטה זו של שמי הלילה, שהוא "חושך מואר" כחלק מהאור של חיינו, שללא זה האור של שמש היום, הנותן מידע ופרספקטיבה על החיים בכלל של כל אחד מאתנו – חסר מאד. מה שנראה כבר עתה מאד לא מעודד... אולי הגיע העת שנפקח עיננו גם לכך?
.

עורי עורי שיר דברי- קבלת שבת בצפת

2011-07-02T13:30:00.024+03:00

מרשמיו של תייר בקבלת שבת בביה"כ בירב ("כרוח מנשמתו של הרב קרליבך ז"ל") בצפת יולי 2011

כתושב הגליל כבר שנות דור, התגלגלתי עם חבר שכן שהציע לקבל את שבת המלכה בסמטאות צפת. והנה אנו בנסיעה קצרה מביתי לצפת בערב שבת, בעוד החמה מתמהמהת, כדרכה של החמה בימים הארוכים בשנה, ויורדת לאט לאט, ומשהה את החול, כדי להגביר את ייסורי הציפייה לשבת המלכה, ומשלה אותה ואת הבריות שעיתותיה בידיה, ואין היא אלא מצחקת בעולם ועושה בו כרצונה, ואין עליה כל קצין ומושל המכוון מסילותיה במדוייק וללא סטיות.

עוד בכביש 89 בואכה מירון, בסמוך לספסופה נראים שוחרי שבת רבים, הממהרים מהמקוואות שהמים בהם בוקעים ישירות ממצולות האדמה של הר מירון הקדוש, ולא הוסעו בצינורות, חוזרים או הולכים להספיק להגיע אל בתיהם או בתים של אחרים שהם מתארחים בהם, לקבל את פני שבת המלכה.

בפניה בצומת מירון לכיוון צפת, אספנו חסיד אחד. דק, כיאה למצניע לכת ומרבה בצומות, לבוש שחורים ומגבעת, זקן ארוך ושחור, המעיד על גילו הצעיר. השיחה מתחילה במבטא אמריקאי כבד, ורק שהזכיר שהוא חסיד "מרוקאי", כלומר מוצא הוריו ממרוקו, השתדל לדבר במבטא שיצדיק ייחוס זה ללא הצלחה יתרה, והעברית הגלמית שבפיו במבט אמריקאי כבד נותרו כשהיו. לאחר שיחה אודות הזהר הקדוש, והסימנים שהוא מביא כי הגאולה ממש בפתח, וייתכן ונראה משהו כבר בערב ראש השנה הקרוב תשע"ב, (ואני מתאפק ושותק, ורק ממלמל ביני לחדרי הבטן את שחז"ל אמרו: "תיפח רוחם של מחשבי הקיצים"), סיפר שהגיע מבית שמש ועבר להתגורר לאחרונה בצפת, יחד עם חברי קהילה שעברו, כי רבם הצפין ועבר להתגורר בסביבה. ואני חושב על כי שפר עליהם גורלם, שיכולים לקום עם צרורתיהם על שכמם ולנוד ולנוע ממקום אחד לשני, כי מן הסתם השוכן במרומים זן ומפרנס, ואין צורך לדאוג לזוטות של חומר שכאלה.

הכניסה לבית הכנסת בירב בצפת (כניסה ראשית ולנשים).

העיר הישנה של צפת קטנה, וחיש קל מצאנו עצמנו מהלכים בסימטאותיה ההומים אדם, גברים נשים וטף, לבושים במחלצות חגיגיים לקבל את פני השבת. הדממה לכאורה בסימטאות העיר מופרת משירה שהולכת וגוברת מפינות שונות. זכרתי להשאיל כיפה מחברי לצורך כך, אך היא הייתה קטנה, והרוח הצפתית לעת ערב לא חסה עליה, גם אם ערב שבת המלכה הוא, והעיפה אותה מראשי פעמים מספר. עוד אני שואל עצמי אנא אני בא, ונפשי שואלת מי ייתן בידי סיכת ראש (כדי לחברה לשערותי שלא תעוף) כשאני כבר חושב לא לחוס על כבודי, ולבקש מאחת הנשים או הנערות שהיו בין הקהל ההולך וגדל בסימטאות, ראיתי סיכה מונחת לרגלי על מרצפת הרחוב הצר, כאילו מחכה לי שם מאז ומעולם. בעודי מתכופף ומרים אותה, ומגלה זוהרה שהתעמעם מאבק הארץ, אני נושא עיני ורואה שלט: "ביאת המשיח".

בצעד קל פסענו ושאלנו את הבריות היכן בית הכנסת בירב. או אז פנה אלינו איש גדל מידות זקן ומאיר עיניים ואמר, וכי לא יאה לכם לקבל את שבת המלכה אצלנו? ועוד אנו מכחככים ומנסים למצוא דבר מה לומר, והנה עוד אחד פונה אלינו בטרוניה דומה, וכשהודינו לו מקרב לב ופנינו הלאה, פנה אלינו בחיוך אדם אחר עם בקשה דומה. מיד עלו בי המראות, להבדיל אלף הבדלות של הפצרות כאלה ואחרות ברחובות אחרים במקומות אחרים אי שם באירופה כמו גם ברחובות עמוסי תיירים בלבנט, וחייכתי ביני לביני, על טבע האדם וכיוצא באלה דברים, הרהורים שעולים וצפים בהזדמנויות מיוחדות כאלה.

כאתנחתה קלה, נעתרנו להפצרות, נכנסנו לבית ישן בשורת הבתים הארוכה באחת הסמטאות, רק להביט בנוף הנשקף מלמעלה. מהמרפסת הגבוהה על בית הקברות נורא ההוד של צפת, ואז מספרים לנו, שהתגלה שהבית לא עתיק מאד, אך הא עומד על חדרים ובתים שהיו קבורים שם באדמה עד לאחרונה, ובאו אנשים טובים וגילו תפארתם, ועוד מעט קט יפתח שם מרכז מושך עין ולב.

או אז שמנו פעמינו אל בית הכנסת הקטן פנינו אל בית הכנסת בירב (על שם יעקב בירב הצדיק מהמאה ה- 16). בינתיים בא השמש ונבלעה במצולות האופק עד למחרת, בו תגיח שוב בצד השני של העולם. הסמטאות שהיו הומות אדם, מלאו עוד יותר, ושירת קבלת השבת בוקעת ועולה מכל פינה, והתרגשות גדולה אופפת את כולם שאצים רצים וממהרים איש איש למקום קבלת שבתו הוא. מבין האנשים ניכר שחלקם הגדול אינם תושבי המקום אלא תיירים מזדמנים, וכאלה שבחרו לנפוש בסוף שבוע זה, וכל סמטאות העיר מלאה בקדושת השבת האופפת כל.

בית הכנסת בירב הוא מקום צר מאד, כיאה לפרוזדור המקדים את הטרקלין של מעלה. מאחר והמקום צר מלהכיל את הבאים, הכינו מבעוד מועד בסמטה הצרה, חציצה באמצעות צעיף של תכלת, שממקום זה ואילך יעמדו הנשים, וממקום זה הגברים, ולא יתערבבו חס ושלום אלה האלה. נדחקנו פנימה, אל המקום הומה אדם. מיד הזדרז מאן דהוא ונתן לי סידור. פתחתי אותו בקבלת השבת, והצטרפתי מיד לשירה הגואה, המושרת בלחנים של קרליבך, שהותיר לבאים אחריו שמחה ורוממות נפש לדורות. עוד הספקתי לראות את עזרת הנשים במקום צר זה, שהוסתר היטב על ידי פרגוד, וממילא בצפיפות הגדולה שהלכה ועבתה לא ניתן לראות דבר, אלא רק להצטרף אל השירה הגואה וגולשת החוצה וממלאת אתה אויר של צפת במתיקות של קבלת המלכה.
והשירה עולה ועולה,

"הוד וְהָדָר לְפָנָיו. עז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשו... חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ: אִמְרוּ בַגּויִם ה' מָלָךְ." שרים כולם (כמעט) בדבקות רבה בלחן הנעים של קרליבך דנן. בסמוך לי שני גבירים בחלקי חסידים מפוארים ומחויטים היבטב, שמסתודדים ולוחשים רשמים אודות משהו, שוחקים ומגבירים לעתים קולם כדי להתגבר על השירה הגואה, אך עיני לא צרה בכך, כי מאוחר מעט יותר יצטרפו לשירה גם הם. מצדי השני אברך צעיר, שהשירה אמנם לא בת בית אצלו, והוא יותר אומר שירה מאשר שר, בקול צווחני וצורם משהו, אך ניכרים בו שמחה וכוונה כנים. אחר מניף ידיים למעלה בעיניים עצומות כשהוא מדגיש את ההברות של המילים בלחן המתנגן וכולו טבול בקדושת המקום והעת - הלא היא ערב שבת, זמן קבלת הכלה. מלפני, אברך צעיר ממש, שזקנו עדיין בחיתוליו, מסלסל ללא הרף בפאה השמאלית הארוכה עד כתפיו , מגלגלה, פורם ומיישר וחוזר חלילה כל אותו הערב, תוך שהוא שר יחד עם הכל ונע לפי הקצב.

ארון הקודש בבה"כ בירב בצפת

ככל שפעמי המלכה הכלה נשמעים, גוברת השירה והשמחה עמה. הרב שמוביל את השירה הולם על השולחן בצפיפות הגדולה, מתוך כוונה גדולה, ורבים מחרים אחריו, ומנסים ליצור שרשרת רוקדים בצפיפות. אחדים קפצים במקום מתוך שמחה, והאנרגיות והשמחה גואים גם אל הסמטה, בה מצטופפים המוני אנשים להנות מזיוה של המכלה שהנה הנה באה, ומתערבבים בשרוכי הזיעה הגולשים בגב, גם בערב הקריר יחסית, כשהצפיפות עושה את שלה.

"אָנָּא בְּכחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ..." מתגברת השירה, וככל שקרבים ל-"לכה דודי", ההתרגשות גוברת. "שוְעָתֵנוּ קַבֵּל. וּשמַע צַעֲקָתֵנוּ. יודֵעַ תַּעֲלֻמות: בָּרוּךְ שם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד:" שרים בקול עצום ורם כולם בלחן הנעים, ואני מוצא עצמי צרוד מהשירה שהצטרפתי אליה, שכן הלחן פשוט ונקלט מיד, המילים לפני, והנה אני יכול בכיף לשיר בקול, למרות שאני מוצא קושי בקול הלוחץ משהו, שמוביל הרב, קול גבוה יחסית ומאומץ של חזנים, ואני לא מוצא טון נמוך יותר שישמע טוב יותר, ויהיה נח יותר למיתרי הקול.

המחשבות הזרות נמוגות כשמגיעים ל-לכה דודי. " לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שבָּת נְקַבְּלָה" שרים בחדוה עצומה, ואז הקטעים בזה אחר זה שמתחילים ב- "שָמור וְזָכור בְּדִבּוּר אֶחָד..." ושוב את ה"לכה דודי" ולאחר מכן "לִקְרַאת שבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה" ועוד ועוד....

הרעש והדוחק, וגרוני הצרוד שלא רגיל לשירה כה מאומצת, מאותתים לי שדי, שכן הכלה-מלכה כבר כאן וקדושתה אופפת את הכל, כולם נהנים מזיוה. אני נדחק בקושי רב החוצה אל הסמטה, שגם שם הקהל העצום שר יחד עם באי בית הכנסת הצר מלהכיל, בלחן של קרליבך.
משם פסענו במורד הסימטא העמוסה לעייפה בבאים לקבל את פני הכלה- שבת המלכה, אל ככר קטנה כשקולות השירה מגיחים ועולים מכל מקום. ושם, תחת סככה קטנה עם שלט גדול של "פאלפל ושווארמה" שפתוחה בימי חול ועתה פינתה מקומה לכלה, מקפצים בעליזות אברכים צעירים בלבן, חלקם עטופים במעין טליתות לבנות. לרגע חשבתי שעיני מטעות אותי, שכן תמהתי כיצד זה בין המקפצים ישנן גם מחוללות, שכן מאחור, עם ראש עטוף בלבן, לא ניכר אם הם זכר או נקבה. רק שהם מסתובבים, נגלים פניהם המזוקנים, מקפצים בלהט גדול, כששבת המלכה פוסעת צועדת מעדנות בסימטאות העיר ובשמיה. והנה גילינו מבין המקפצים שמקבלים את פני הכלה בהתרוממות רוח עצומה, בן של מכרים שמצא את מקומו כחוזר בתשובה במקום, ופניו מזוקנות קורנות לנוכח המלכה שבאה.

הנשים הרבות על טפיהן כמעט ואינן מצטרפות לשירה. עוצמת השירה של הגברים, שחלקם לבושים במעילים, מגבעות ואחדים אף כובעי פרווה עגולים של חסידים, וחלקם לבן, מכסה הכל. אני חושב על הוויכוח על איסור שירת נשים ("קול באשה ערווה"), ואני תוהה: אם כך, איך והאם חל גם איסור על שמיעת דיבור אשה וכד', ואיך זה שכולם כה כמהים דווקא לכלה, קוראים לה "בואי", ומקדמים את פני המלכה בשירים ולחן כה מתוקים, בכמיהה כה עצומה, ומדברים בשבחה. האם אין הם חפצים לשמוע את קולה?

אולי, אני אומר לעצמי, אין לה קול גשמי, אלא רוחני בלבד, זה המתרונן במיתרי הלב בלבד, ולכן ניתן לכמוה ולברכה בצהלה כה גדולה וללא היסוס, גם אם היא המלכה שנעתרת להפצרות ובאה, ולא מלך מלכי המלכים היושב במרומים שאינו מטריח את כבודו לבא, ואף לא אחד מבקש זאת, או מעלה על דעתו שכך צריך, ורק באחרית הימים יגיע המלך בדמות המשיח המתמהמה עדיין ולא בא. ואולי, אני תוהה, אולי לא באמת מתכוונים שתדבר או תשיר, אלא פשוט תבוא ותביא נחמה ושמחה על הכל, כאם רחימאית, המחבקת את ילדיה בשקט, כדי לא להטריד את המנוחה והשלווה שירדה עליהם בשירת נשים דוקא.

שבת המלכה - אריח אמנותי, סטודיו לירה

אנו דוחים בנימוס הזמנה לקידוש וחוזרים הביתה, מותירים את המלכה עם מברכיה בין סמטאות העיר שקדושה נופלת עליה, בקולניות, בריקודים ודילוגים ושמחה אין קץ. והצמיגים המאווששים על כביש 89 שרים אף הם, בשירת גברים כמובן:

"לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שבָּת נְקַבְּלָה.

הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי.

עוּרִי עוּרִי שיר דַּבֵּרִי. כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה."

אני מצהיר בזאת שהגעתי לגיל שאני לא חייב להצהיר בזאת

2011-05-11T20:38:00.002+03:00

יום עצמאות אצל חומי ונגה על הדשא 2011 10-5-2011

כבכל שנה, מתבקשים הנאספים ביום העצמאות אצל חומי ונגה על הדשא לשאת דברים. הפעם הנושא היה "אני מצהיר בזאת..." להלן תרומתי הקטנה לקולטורה של אירוע זה.

אני מצהיר בזאת שהגעתי לגיל שאני לא חייב להצהיר בזאת.

אני מצהיר בזאת שעל אף שאני יודע שהדברים צריכים להיראות ולהיעשות אחרת, ועל אף שאני יודע, שהעתיד של המדינה הזאת לא אי-אי-אי, ועל פניו, פניו לא אל עבר מסלול עתיד מזהיר וורוד, ועל אף שאני יודע שעתידה כרוך באופן מובהק בעתיד ילדי וילדיהם, לא אראה שחורות, ואנסה בכל כוחי להפנים, כי לא אוכל ממילא לשנות את דרכי העולם, אז לפחות לא אסבול בעטיין.

אני מצהיר בזאת שלמרות כל הנ"ל, אנסה בכל מאודי לראות את הטוב והיקר והנינוח שיש לנו לילדינו, ולמדינת ישראל, כמו גם לשלום העולם כולו. פשוט אצא מנקודת הנחה פשוטה שאם הגענו עד הלום, הדברים מסתדרים גם בלי שאני חייב להצהיר, להרגיש ולחשוש, וממילא הדברים הטמירים ישארו טמירים וסמוים מן העין, והדברים הברורים יהפכו ללא ברורים, ככל שנקרב אליהם.

ולכן אני מצהיר בזאת שאינני מצהיר בזאת, ואאמין ואניח שהמים תמיד יזרמו בסופו של יום לים, ואֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, והשמש תבא ותלך, בין אם אביט בה ובין אם אתעלם ממנה, ואל מקום שהיא הולכת היא תשוב לשם. כך גם אני, וכל אחד מהמסובים כאן, כמו גם אלה שלא מסובים כאן, הרי ממילא נשוב למקום ממנו באנו, בין אם אני אצהיר בזאת ובין אם אחריש.

ולכן חברים יקרים אני מצהיר בזאת שאני מניח לנפשי, ובכך מניח לעולם להתנהל בדרכו המשוגעת, המתזזת והבלתי צפויה ובלתי ברורה, ואני, הדל באלפי מנשה, אנסה להנות ולהיות שמח במה שיש, ולא במה שאין, ואף לא בפן ושמע שמשהו יקרה או לא יקרה.

ולכן חברים יקרים, מלאו הכוסות, ונשמח ביחד, וכל השאר שילך ויבא ויקפוץ וינוח, למי אכפת.
.

מי מחבל באושר שלי?

2011-05-08T21:07:00.010+03:00

טוב, לדבר על "אושר" זה כמו לדבר על מזג האויר. אין הרי מה לחדש, זה משעמם, חוזר על עצמו, ופרט לכך שיש להזכיר לנו שאנו מחבלים בו במו ידינו, אז באמת מיצינו.

עם זאת, בהרצאה נחמדה של דן גילברט, (פסיכולוג חברתי באוניברסיטת הווארד שכתב את רב המכר "למעוד אל האושר" שתורגם ל- 25 שפות וזכה בפרסים יוקרתיים) ששואל מדוע אנו מאושרים, הוא מגלה פן מעניין ששוה אולי להתעכב עליו, שלא תגידו שבגלל שלא שמעתם אותו אתם עדיין אומללים רחמנה ליצלן, ואיבדתם את הדרך לאושר בגלל זה. לא שלא אשאיר את טביעת האצבע שלי כאן, ואפתח את הנושא הרחק מהרצאה זו, אך הטריגר לכתיבת פוסט זה יש לזקוף לזכותו של גילברט דנן.

הטענה המרכזית היא שיש אינסטינקט טבעי אצל הבן אדם כדי שנהיה מאושרים. ממש כך. הבעיה היא, שכמו בכל אינסטינקט טבעי, שאנו רוצחים אותו במו ידינו עד אבדן הכרה במו סכלותנו, טיפשותנו ועיוורוננו , כלומר, מתמסרים לאשלייה במקום להביט במציאות בעיניים, ולומר לה, הבנו.

המסר הוא שאפשר להיות הרבה יותר מאושרים, ואם זו מילה גבוהה מדי עבור פולנים שכמונו, שלסבל נולדנו, אז לפחות נינוחים יותר, ואף, רחמנה ליצלן, מחייכים מידי פעם.

סליחה, איזה סוג אושר בקשת?

בן זומה היה אומר "איזהו העשיר, השמח בחלקו" (משנה מסכת אבות פרק ד,א), ולא נעים לחזור על מנטרה שחוקה זו, אך בינינו, הצטמצמות לסל הנכסים האישי הקיימים הוא, מן הסתם, נקודת המפתח לאושר. מאחר וכבר עתה ניתן לשמוע את נחרת הבוז ו/או הפיהוק שלך הקורא, על הצהרה חגיגית זו, נרחיב יותר ואולי אף נחכים קמעה.

מצד אחד, מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת הקוגניטיבית. עם היכולת הרגשית יש לנו בעיה, כי כפי שנאמר "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג', 16), כשה-'הוא' בפסוק זה, הוא בעצם הרגש. הרגש שמוליך אותנו יותר מדי פעמים באף, במקום שאנו נוביל אותו. אם נדייק יותר, אליבה דגילברט דנן, מדובר בדמיון, ביכולת החיזוי שלנו, היכולת בהעלאת תסריטים שרובם מן הסתם לא יתגשמו, או אף לא ניתנים למימוש (מי לא דמיין שהוא עף כמו פיטר פן למשל?). אבל יכולת זו, שאין לה אח ורע בין יצורי העולם, שקיים רק בקרב בני האדם, מעניקה לנו את היכולת גם להיות מאושרים. בעצם זה מובנה בנו, מעין "אינסטינקט האושר", אך אנו, והחברה הסובבת אותנו עושים הכל כדי לבלום אושר זה.

במילים אחרות, מוטבע בנו מנגנון של יצירת אושר מובנה, אך אנו והחברה הסובבת, מתכחשים לו באופן גורף, והרי לכם סבל, אולי מיותר.

ונסביר: ישנם שני סוגי "אושר": (1) סיפוק שממלא אותנו שמחה, גילה, דיצה וכיו'ב כאשר אנו משיגים דבר שמאד רצינו, והנה עבדנו/ התאמצנו/ ייחלנו, והנה הוא בא, והוא שלנו ואתנו. (2) סוג שני של סיפוק, שביעות רצון בהחלט נינוחה, אודות הנכסים האישיים שבידנו, המצויים כאן ועכשיו. הסוג השני של הסיפוק מתוקף באין סוף מחקרים התנהגותיים, שמראים שאם עלי לבחור מה מוצא חן בעיני יותר, מה נראה לי יותר הולם, נבחר בדרך כלל בנכסים שבידינו, ולא משהו שלא בידנו, מבחינת "ציפור על העץ".
לכן, למשל, נהיה מסופקים דיינו בדירה שאנו גרים בה, במכונית, במחשב שהוא שלנו, ולהבדיל, בילדינו שלנו, ולא של השכנים, וכיו'ב. במילים אחרות, לא מה שיש לנו בפועל גורם לנו לא להיות מאושרים. ההפך. המודעות שלנו מסתפקת בנכסים האישיים שלנו שקיימים, ולא רק מסתפקת, אלא ממלאת אותנו בדיעה שמה שיש לנו, זה מה שטוב לנו, "מה שמגיע לנו" בזכות. ברור שאנו יודעים שיש דברים אחרים, שאולי נמצא שהם איכותיים יותר, אך מאחר והם לא שלנו ולא בידינו, ואין לנו כל שליטה בכך, ולעולם לא תהיה - נשמח בחלקנו מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו" של בן-זומה דנן המוזכר כאן למעלה.

בניסוח אחר: מוטבע בנו מנגנון שמסב לנו אושר על דברים שבשליטתנו ובהישג ידינו, ולא על דברים שלא כך. פשוט נכון?

אבל... אנו חשים שיש כאן משהו לא תקין. למה עם כן איננו מאושרים?

מותר האדם מן הבהמה כבר אמרנו? הקנאה והחמדנות, שמועצמים על ידי אשלייה שמוכרת לנו, שיש תחליף לכל דבר שכבר יש לנו, ורק אם ננסה אותו נהיה מאושרים. אשליה זו מעבירה אותנו על דעתנו, והיא מבחינת מילוי מים בדלי מנוקב בתחתית, והנה הגענו אל סיזיפוס, שככל שיתאמץ יותר, לעולם לא יסופק ולעולם לא ימצא מנוח וסיום לפועלו. תמיד יהיה עוד ועוד, "הב הב" ("לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הון" משליי פרק ל, 15)

והמחבל באושר הוא....

המחבל הראשי של האושר הכל כך אלמנטרי של "העשיר השמח בחלקו", היא החברה הצרכנית שאומרת "קח קח", ואנו תובעים "הב הב". צמד חמד ה-"קח קח" וה"הב הב", תודו. חברה צרכנית מול אזרח לא מסופק במה שיש לו, ולכן גם לא מאושר, ההפך. השמן בגלגלי הכלכלה שאנו כה גאים בה, הוא חוסר הסיפוק הפרמננטי של אזרחי החברה ממה שיש בידנו, ולמעשה מוצע לנו הצע אינסופי לדברים אחרים, שאינם שלנו ואינם בידינו. כך כל התרבות הצרכנית, שכל יום מציעים לנו תחליפים למה שיש, וזה מגיע עד כדי אשלייה שניתן להחליף חיים בקלות... אז מה הפלא שאין אנו מאושרים?

נמצא שדוקא החירות, חופש הבחירה, אין סוף האפשרויות שחברת השפע מעניקה לנו, גורם לנו לאי שביעות רצון פרמננטית, והדלי שאנו שוקדים למלא אותו הסיפוק, נינוחות ואף שמחה, לעולם לא יתמלא, שכן המים מחלחלים להם מהתחתית, וככל שנגביר את קצה המילוי, כך יזלגו המים ממנו מהר יותר, וחוזר חלילה.

איך נהיה מסופקים במשהו, אם אנו יודעים מראש "שיש לנו אלטרנטיבה"? עוד לא פרקנו את האריזה מהטלפון/ המחשב החדש, כבר אנו יודעים שיש משהו "טוב יותר". החברה הצרכנית היום מנסה להקל על כל אפשרות החלפה ואף פירוק הקיים, רק כדי שנתנסה עוד ועוד... לשווא כמובן, כי לעולם לא נהיה כך מאושרים, כי לא קנינו די, לא חווינו די, לא ניסינו די. "אם לא תנסה, איך תדע שזה לא טוב?"

והנה, אין אנו רוצים לפגום חלילה בערך מקודש כמו בחירה וחירות, שאין להם תחליף לצורך העצמה אישית, אך מצד שני, ככל שיש לנו יותר אפשרויות בחירה, חירות ללא גבולות, האושר שלנו הולך ומצטמצם. מה הפלא שאנו שומעים שדוקא בחברה מעמדית, בה כל אחד יודע את מקומו מלכתחילה, ואת כמות הנכסים שהוא יוכל לצבור ולהנות מהם, דוקא בה, האומללות קטנה בהרבה מזו שלנו, בגלל אינסטינקט האושר, שפועל היטב עם הנכסים שיש בידינו, ולא כציפור על העץ שמאפיינת חברה פתוחה, בה לכל אחד חופש בחירה רחב עם אינסוף אפשרויות בחירה. ככל שחופש הבחירה גדול יותר, כך האומללות גדולה יותר, ולא נתפלא איפה, על הנהייה לחברה סגורה, מעמדית, העיקר שתהווה מסגרת ושקט, ולא אני אצטרך לבחור ולהחליט בעבורי ובטובתי...

החרות העליונה היא החרות להיות מאושרים

הפילוסוף הבריטי ישעיה ברלין (1909-1997) הבחין בין חירות שלילית לחירות חיובית. חירות חיובית היא חירות הנתפסת כמשהו שלא ניתן ליישום בגלל ה-"הם". אני לא יכול/ה, לא משיג/ה, לא מממש/ת בגלל ... "הוא" או "זה". תמיד נמצא במי לתלות את האשם שאני לא מסוגל/ת להשיג את מה שאני חושב/ת לנכון לי. תמיד נמצא למי לבא בטענות, את מי להכפיש, להטיל רפש ולהאשים אותו/ם, באי היכולת שלי להגיע למה שאני חושב שמגיע. או אז, אינני יכול להיות שמח בחלקי, בסל הנכסים שלי, בקיים, במה שיש בידי והוא שלי. קל הרבה יותר להאשים משהו חיצוני לנו במגבלות האישיות שלנו, במומים האישיים, באזלת היד, באימפוטנציה האישית, שמונעים מלהגשים את השאיפות והמאוויים האוטנטיים. כמה קל ואיזה כיף לעשות זאת! המחיר הוא – שאיננו מאושרים כלל וכלל. עד כדי כך שאיננו מאושרים שיש לנו אפילו תאוריה, שאין דבר כזה אושר, אלא רק באגדות... נו באמת.

לעומת זאת, חרות שלילית קשה הרבה יותר להגשמה ולהכלה: אי היכולת לממש את חירותי, את חופש הבחירה שלי, להשיג ו/או להסתפק בצרכי האמיתיים והאוטנטיים, המתאימים לי. זאת בגלל הודאה פשוטה ומודעות, גם אם כואבת, במגבלות האישיות שלי, במומים שלי, שסליחה - השכנים שלי, החברה, העולם ומה לא, ממש לא אשמים בכך, וודאי לא יעלה על דעתי להאשים אותם בשל כך.

החרות העליונה היא החרות להיות מאושרים: כאשר אבין את מגבלותי, היכן עובר הקו בין המרחב בו בכח ידי, ברצוני, אשיג את הדברים הנחוצים לי באמת, לבין המרחב בו אין בידי לשנות בו דבר, ועלי להשלים עם זה, ועם מה שיש לי, עם מה שזכיתי ביושר, בעבודה קשה, בכישרון רב ובזכות אישיותי – או אז אהיה מאושר.

כמה פשוט!

מסקנה – הבנתם כבר בעצמכם... לא ככה?

בברכת רק טוף וחסד כל ימי חייכם באשר אתם.
.

כשהאר"י פוגש את הרי קרישנה- הפעם גלגול נשמות ותפקידו

2011-05-01T21:05:00.003+03:00

ביותר בהזדמנות אחת, ציינו שכל דיעה/ אמונה או השקפת עולם טובה לנו, בתנאי שהיא מהווה מסגרת מחזקת להעצמה ושמירת אלמנטים חיוביים לנו, שמקלים על חיינו, מבהירים, תומכים, ולא אלה שמשקיעים אותנו לדכדוך וייאוש לנוכח צוק העיתים, כלומר, קשיי החיים בכלל שאנו חווים אותם, מוטרדים, מועקים ומלאים בצער.

כך גם תפיסת "גלגול הנשמות", שמוטבעת עמוק בתודעה הקולקטיבית של החברה האנושית, ובבסיסה עומדים שני הגדים מרכזיים:

1. אתה אינך הגוף הזה. "אתה" הוא "נשמה", מהותך, שאינה הגוף. הגוף, במקרה זה, הוא מלבוש (וַשַאמְשִי) זמני בלבד ואין לו חלק בזהות האישית. "כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך היא עוברת לגוף אחר המוות. צלול דעת אינו מתבלבל משינוי זה"[1], מסביר האל לארג'ונה ב"שירת האל" - בהגוד-גיתה.

2. יש מטרה לגלגול הנשמה- לגרום לכך שהיא תגיע להבנה ש- "מי שמבין את טבעם הנשגב של מעשי, אינו שב לעולם החומרי לאחר שהוא נוטש את גופו, אלא מגיע למשכני הנצחי[2], וזה לא רק כאמצעי לקרוא לאדם לחיות את חייו ללא צער מיותר בשל הכיליון הבלתי נמנע ("כל נולד נכון לו מוות, ולכל מת גלגול לידה, יען אין מנוס מאלה, אל לך להיעצב")[3]

על המטרה של גלגול הנשמות זה, נעיר כאן בקצרה באמצעות בחינה בשתי פרספקטיבות מרתקות, של האר"י ושל הפילוסופיה ההינדית, עם הערת ביניים של הרמב"ם, ונעמוד על ההבדל המהותי בתפיסת האל, העולם והאדם בו. הבדל זה מחדד מאד את תפיסת האדם את ייעודו, ומכאן את דרך תפקודו שהוא בוחר במהלך חייו.

המשותף

הרעיון המשותף לאר"י ולפילוסופיה ההינדית הוא, שגלגול נשמות איננו דרך טבע טכנית, ככה זה וזהו, כמו גם לא לידה, חיים ומוות. לכל זה יש ייעוד ומטרה. כאן נחלקות הדיעות בין מה שמייצג האר"י, שבנוסף לחדשנות הנועזת שלו ושל תלמידו חיים ויטאל (שלא ניתן למעשה כמעט לדעת מי זה מה) מסתמך על מסורת ארוכת דורות של גלגול נשמות, שהוצנע בתאולוגיה היהודית, וצץ שוב בימי הביניים, כספר הזוהר, שמחזיר מושג זה לשיח הציבורי היהודי עד היום[4].

רבים מיחסים לגלגול הנשמות הכרח, כיוצר סדר בתמיהות שלנו לגבי העולם הזה, ומעניק הסבר לעוולות ולסבל שבן אדם חווה כאן, כשאין למעשה גורם ממשי שקובע מדוע בן אדם זה סובל והאחר לא. אך זהו הסבר "טכני", שנמצא רבות בסיפורי האר"י ובסיפורים החסידיים. מסתתרת תחת זאת מהות עמוקה בהרבה.

חכמי המקובלים, כמו שניתן למצוא גם בכתבים ההינדים החשובים (בהגוד-גיתה (שירת האל) והשרימד-בהגוותם (קורות האלוהות) אומרים, שנשמותיהם של בני-אנוש החיים עתה, כבר הופיעו בעבר בעולמנו. מעשיו של האדם הם החורצים את גורל נשמתו. אם אין לו חובות נוספים שהינו צריך לתקן בעולם הזה, הנשמה מסיימת את שהותה כאן, ושבה אל מקורה העליון. לעומת זאת, אם נותרו 'חובות', הנשמה או חלק ממנה (על פי הקבלה בלבד), שבים שוב אל העולם הזה, על פי ה"קרמה" (קרמה בסנסקריט מתוך המילה קֵר –פעולה/ עבודה, כלומר לכל מעשה ישנה תגובה לפעולה, קיים "מחיר" למעשיך), עד אשר יושלם התיקון של הנשמה. התיקון הוא מודעות פנימית עמוקה של מהות אישית – פרטית כנשמה, או בקצרה – השתחררות מהאגו שמכזב, ומעניק לאדם אשלייה של בורא, מעין "גם אני יכול" להיות יוצר, והפיכתו לנותן שירות באהבה ללא תנאי. או אז הוא זוכה לחסד האל, בהדדיות מלאה של שירות, נתינה, שמחה ואהבה אינסופיים.

על פי המקובלים לעתים קורה שרק ניצוץ אחד של הנשמה שב אל העולם הזה. השאר כבר תוקן. על פי הפילוסופיה ההינדית – אין דבר כזה, אלא הנשמה היא אחת, בלתי ניתנת לפיצול וחלוקה, נצחית בכל היבט.

השיבה הנוספת לעולם הזה בגלגול נשמות היא עונש עבור הנשמה, רק כשהנשמה מבינה את ייעודה. כלומר היא מבינה שהתיקון עדיין לא הושלם, ולא עוד הזדמנות לספק את האגו והיצר. כשהנשמה מבינה זאת, היא חפצה בכל מאודה לסיים את תפקידה בעולם החומרי, כדי לזכות ליהנות מזיו השכינה "בגן עדן" היהודי או משכן האל ההינדי, ובהגיעו לתודעה של עונג ושמחה תמידיים שלא יכול היה לחוות בעולם החומרי, ולהבנה שזו האמת "שאין למעלה ממנה"[5]. אולם אם לא תוקן כל הטעון תיקון, כמו גם יש בה שאיפות חומריות ו/או שאיפות לשלוט ולהפעיל מרות על אחרים כדי לספק את האגו שלה, עליה לשוב לעולם הזה בגלגול נוסף. היא מקבלת גוף חדש עד סוף תקופת החיים שהוקצבה לה. בגוף זה צריכה היא לתקן את תוצאות המעשים והכוונות שלא תוקנו בגלגול הקודם, וחוזר חלילה[6].
לא רק תורת האר"י בפרט והמקובלים בכלל עוסקים בכך. אף הרמב"ם, שלא נראה שהתחבר למקובלים, ההפך, דן באופן מפורש בייעוד של כל אדם ואדם. הוא מתייחס רק לחיים הנוכחיים, ונמנע מלהזכיר גלגולי נשמות, אך גם כך אפשר ללמוד הרבה על ייעודה של הנשמה בעולם החומרי הזה: הוא מדבר על "תיקון הנפש" ו"תיקון הגוף: "תקון הנפש הוא – "שינתנו להמון דעות אמיתיות כפי יכלתם"[7] והוא ממשיך לתאר את כוונתו באותו מקום ל"תיקון הגוף": שבני האדם יהיו מוסריים, כלפי האחרים, למען חברה טובה יותר וצודקת: " להסיר החמס מביניהם והוא - שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל; והשני - ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בחברה, עד שיסודר ענין המדינה"[6].

לצד אלה, מורה הרמב"ם על ה"נביאים", אותם דמויות המופת שצריכים לשמש עמוד אש של החברה, המצפן, מודל לחיקוי ולימוד. לשם כך עליהם לצאת מ-ד' אמותיהם הרוחניים, בהם הם מנסים לשווא להגיע באמת אל האלוהים ו"להבין", כי "אמנם כל מה שבשמים - לא ידע האדם דבר ממנו" [8], ואת האנרגיה האישית שלהם יש לתעל לאפיק החברתי, לשמש מופת להמונים, כדי שגם הם יגיעו לתובנות אישיות באשר לחיוניות חיים איכותיים ונכונים יותר. תפיסה דומה מאד נמצא בפילוסופיה ההינדית: תפקיד הדבקים, המתקדמים מבחינה רוחנית, שמבינים את ייעודם, הוא לא רק להשתחרר מהקארמה - ממעגל הלידה חיים ומוות כתוצאה מהפעולה והתגובה (הסַמְסָרָה), אלא להיות דמות מופת עבור האחרים, כדי שגם הם יגיעו למודעות ולהכרה שייעודם הוא שחרור ממעגל זה. לשם כך, תפקיד כל אדם הוא להסתופף המחיצת אנשים אלה, ולנהל חייו על פי המודל שהם מראים, אומרים וחיים בפועל.

הפרטים הטכניים – מספר הגלגולים ומשך הזמן בין גלגול לגלגול, לאן הנשמה מתגלגלת וכד', שונים בין התפיסה היהודית (מספר גלגולים קטן, גלגול כבן אדם, מספר ניצוצות מנשמות שונות ביחד ועוד), לתפיסה ההינדית, בה הנשמה עשויה להתגלגל בין כל צורות החיים (גם צורות חיים נעלים על בני אדם כדֵוָוה- deva - "דמויי- אלים"/ "מלאכים"), הצומח והדומם לשם למידה והתבוננות על תוצאות שאיפותיו, תאוותיו ומעשיו בגלגול הקודם, ללא מגבלה במספר הפעמים שהיא עושה זאת. לאר"י מיוחסים הדברים שכל הנשמות נכללו באדם הראשון ועל ידי חטאו נתלבשו כולן בתוך קליפות וצריך האדם לקיים תרי"ג מצוות ואם לא קיים איזה מצווה צריך לבוא עליה בגלגול[9].

ההבדל בתפיסת הקבלה והפילוסופיה ההינדית את ייעוד הנשמה

מה הקבלה אומרת:

הראנו למעלה שהתפיסה הקבלית גורסת שכל נשמה ונשמה צריכה לעבור תיקון, כדי שתוכל לחזור אל כור מחצבתה, ולהנות משפע החסד האלוהי לנצח. אך תפקיד כל אדם ואדם כאן בעולם הזה, אליבא דקבלה, הוא תיקון העולם שהתקלקל בעת שבירת הכלים. תיקון זה, השבת הניצוצות למקומן, נעשה באמצעות התכוונות ועבודה, שהם לימוד תורה ועשיית המצוות. בעצם עשיית המצוות, העולם מיתקן והולך. במילים אחרות, על כתפי כל יהודי באשר הוא מוטלת למעשה אחריות לשלמות העולם כולו. עליו לקחת חלק בתיקונו, חלק מהבאת הגאולה לעולם, בעצם ההתנהלות שלו בעולם.

"מעשי האדם עשויים להשפיע על האלוהות. על האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה"קליפות" ולהעלותם למקומם אל העולם האלוהי, וזאת בעזרת 'תורת התיקון והכוונות'. כשיסתיים תהליך הבירור, וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם, תשלם מלאכת התיקון ואז תבוא גאולה לעולם. תפקיד זה של הבירור והתיקון לא מוטל רק על יחידי סגולה אלא על כל אדם מישראל, כל אדם כפי כוחו וכפי שיעורו"[10].

דומה שתפיסה שמיחסת לאדם תפקיד קוסמי כה כבד, ובעצם ליהודי שביננו, שהופך חוד החנית של הזרוע האלוהית בעולם כאן, יוצאת מנקודת הנחה שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מפעילות האל, לא רק בעצם קיומו, אלא גם במעשיו. תודו שזה קשה להכלה, בהשוואה לחלופה ההינדית לה, שמדברת על תיקון אישי, בעוד העולם שלם ואינו זקוק לתיקון כלשהו, שיפורט להלן.

נוכל להבין את גודל המשימה שהקבלה מטילה על כתפי כל יהודי בעצם קיום המצוות ולימוד התורה, כמעשה המתקן את העולם הפגום, כולל זה הרוחני, מהאופוזציה לתפיסה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנגדות העזה המבוטאת על ידי פרופ' ישעיהו ליבוביץ- ממתנגדיה הבולטים ביותר של הקבלה מבין שומרי המצוות במאה ה- 20, שטען עוד ב- 1941, כאשר הבין שאין סיכוי להדביק את הרייטינג של ההבטחות המיסטיות של הקבלה והשפעתה על חיי המאמין היהודי. הוא מכנה תפיסות אלו כ"עבודת אלילים", לא פחות: "הקבלה ניצחה בעם ישראל, מפני שהיא הייתה קרובה יותר לאותם האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם. הפילוסופיה של הרמב"ם לא ניצחה, מפני שהיא ממשיכה את קו אותה היהדות הקלסית שתמיד הייתה ותמיד נשארה נחלתם של בני עלייה מועטים. ולא לחינם אומר הרמב"ם עצמו כשהוא מתאר את אהבת ה' הצרופה "שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו"[11]

במילים אחרות, ובמקור זה, טוען פרופ' ליבוביץ', שאין שחר לייעוד האישי של היהודי, אלא כקולקטיב מקיים מצוות, ומן הסתם היה דוחה בשתי ידיים את הטיעון הלוריאני (זה האר"י וממשיכיו) שייעוד הפרט הוא לתקן את מה שהתקלקל בעת הבריאה, לא פחות.

הפילוסופיה ההינדית- מה היא אומרת:

הפילוסופיה ההינדית רואה את האל, ואת כל התגלויותיו באשר הם מושלמות ושאינן זקוקות לתיקון. העולם החומרי, חלק קטן מאד בהשוואה לאין סוף אופני המבע והביטוי של האל, וכל כולו הוא לשם תיקון אישי של הנשמה. לשם כך, אגב, העולם החומרי נברא ונחרב אין סוף פעמים, כדי "לנער" את הנשמות המסתובבות בו, וכדי להבהיר להם באין סוף צורות מבע, שאין הגוף החומרי אלא פלטפורמה זמנית לתיקון האישי. לאותה מודעות של מהות הנשמה, וזיכוך התשוקות לשלוט ולהנות לסיפוק האגו הכוזב (הַאַנְקָרָה) וטרנספורמציה משליט לשירות בהתמסרות מלאה שלב שלם, ואז ניתן להינות מהחסד האלוהי באופן האמיתי, האוטנטי והנכון. הביטוי של גלגול- החזרה של הנשמה לעולם החומרי הוא "נפילה" תרתיי משמע- פְּרַאנְֶאשְיָאטִי ("זה שנופל למטה").

בשיח מרתק של בין האל למלך צ'יטְרַאקֵטוּ שעולמו חרב עליו כשאיבד את בנו יחידו, אומר המלך לאל שבא לנחמו: "אדוני רב החסד, גילוי קוסמי זה -הבריאה, ההתנהלות שלו והשמדתו (וחוזר חלילה) הכל הם בחסד השפע שלך. מאחר וברהמה ובוראים אחרים (הכוונה לאלים למחצה שתפקידם לנהל את העולם החומרי, שהם מגילויי השפע האלוהי באין-סוף אופנים) הם אינם אלא חלקיק קטן של חלק ממך, וכוחם המועט והחלקי אינו הופך אותם לאל הריבון (אִישְוַארָה). הכרת עצמם כאלים נפרדים ממך היא לכן תפיסה שגויה בעליל (אַבְּהִימַטְיָה) ואיננה תקפה!" [12].

נשים לב שאין מדובר בתיקון הקוסמוס/ העולם הרוחני של האל, שהתקלקל במידה כלשהי, אליבא דהאר"י (שבירת הכלים), ההפך. העולם החומרי "מקולקל" במידה כזו שיתאים לנשמה להבין, שאין זה העולם "האמיתי" שאין בילתו, אלא שלב בלבד בהתפתחות הנשמה, להגשים את ייעודה הנצחי – שירות האל במחיצתו והנאה משפע חסדו. התיקון שיש לעשות הוא תיקון אישי, ולא תיקון "העולם", יהיה אשר יהיה.

תפקיד החברה בתיקון הנשמה בגלגוליה

הרמב"ם, במיוחד במורה נבוכים, מייחס חשיבות מרובה לבריאות המוסרית של החברה. כך גם "בעל הסולם" (רבי יהודה לייב הלוי אשלג 1884 – 1954), פרשן הקבלה המשפיע ביותר באמצעות כתביו ותלמידיו בשלהי המאה ה- 20- ותחילת המאה ה- 21 , כשאת המושג "שבירת הכלים" ואת תיקונם הוא תרגם לחיים החברתיים הנוהגים בין בני אדם שבעולמנו: בראייתו, תיקון "השבירה" יעשה כאשר כל אחד יקבל לפי צרכו וייתן לפי יכולתו,[13] כלומר, תרומתו לחברה. הדגש של התיקון הוא לתיקון החברה כאן ועכשיו, והרבה פחות על תיקון העולם המקולקל כביכול, כפי שניתן להבין מהתפיסות הקבליות המוקדמות יותר לו. בכך אגב, הפכה תורתו לשיח ציבורי גלוי ונפוץ, כשכל מי שמכבד עצמו להיראות טוב בעיני הבריות, "לומד קבלה", בין השאר על פי תפיסתו החברתית של בעלה סולם דנן, ולאו דווקא לשם "תיקון" השמיים באופן אישי.

הרעיון שיש לשאוף לחברה מתוקנת, מוסרית וראויה לאזרחיה, משתלב איפה יפה במושג תיקון הנשמה. תיקון החברה, אינו אלא אמצעי, זרז, פלטפורמה בו יוכל כל אחד ואחד לעשות תיקון לעצמו. לכן ישנה התמקדות מאד בולטת בחשיבות הסדר החברתי, שבא לידי ביטוי לא ישיר מהקבלה הלוריאנית (בשם האר"י) בקבלה המודרנית של המאה ה- 21, ובאופן ישיר בפילוסופיה ההינדית, שמדברת על חשיבות ה- וארנה אשראם: וַארְנָה – החלוקה למעמדות חברתיים שכל אחד יודע את מקומו וייעודו החברתי מרגע לידתו על פי המוצא החברתי של הוריו (ברהמינים, שליטים/לוחמים, סוחרים ופועלים), ואַשְרַאם – שלבי ההתפתחות הרוחנית של האדם בחייו: "... השלמות העליונה שאותה יכול האדם להשיג אגב ביצוע החובות המוטלות עליו על פי עיסוקו שבהתאם לחלוקה המעמדית ולחלוקה הרוחנית (וַארְנָהאַשְרַאם), ובכך לרצות את האל"[14].

סיכום

נמצא שגלגול הנשמות על פי הקבלה והפילוסופיה ההינדית משותף לתפיסה שהוא קיים, שבאמצעותו הנשמה הנצחית מבצעת "תיקון" אישי. המחלוקת העיקרית היא במטרת התיקון: הקבלה טוענת שיש בתיקון שותפות לתיקון העולם שהתקלקל, ועל פי הפילוסופיה ההינדית, התיקון הוא תיקון אישי בלבד, בעוד שהעולם מושלם ונצחי. לשם השגת תיקון זה, יש חשיבות רבה לתיקון החברה, לחברה בה אזרחיה מוסריים ובעלי מידות טובות, כפלטפורמה מסייעת לתיקון האישי.

[1] בהגוד גיתה פרק 2 פס' 13 (מתוך "בהגוד גיתה כמות שהיא" סואמי פרבהופאדה, לעברית דורית לובן)

[2] בהגוד גיתה פרק 4 פס' 10

[3] בהגוד גיתה פרק 2 פס' 27 (הפעם בתרגום אנכרוניסטי לעברית של עימנואל אולסבנגר "שירת המבורך" , אך פואטי, הוצ' ביאליק 1956)

[4] סקירה בנדון ראו למשל האמונה בגלגול נשמות ביהדות הרב דורון דנינו (NRG 26/11/2010)

[5] בהגוד-גיתה פרק 6 פס' 20-23

[6] הקשר בין נשמות צדיקים לבין גלגול נשמות (נובמבר 2010)

[7] מורה נבוכים חלק ג', פרק כ"ז

[8] מורה נבוכים חלק ב פרק כ"ד

[9] גלגולי נשמות, הרב דרור גלעדי, אתר Armoni info – סודות הקבלה. מענה לשאלות תלמידים מאי 2008.

[10] מתוך ערך "קבלה" ויקיפדיה עברית

[11] פרופ' ליבוביץ (יולי 1941) מכתב לפרופ' גרשום שלום

[12] שרימד-בהגוותם, קנטו (חלק) 6 פרק 16, פסוק 35. תרגום חופשי.

[13] מתוך ערך "קבלה" ויקיפדיה עברית

[14] שרימד בהגותאם קנטו (חלק) 1, פרק 2 פס' 13.

---------------------------------------

הגדולה שבברכות: כי מעפר אתה ואל עפר תשוב

2011-02-19T11:16:00.007+02:00

נכתב ב- 28/10//2007 ומשום מה לא פורסם. אז הנה זה מפורסם עכשיו פברואר 2011.

בואו נדבר על עפר ועל אפר

הזכות של טייל או תייר בעולם הפיזי או בעולם הרוחני בחוויה, הוא למצוא עצמו ברגעים נדירים של הקשבה. פתיחות מלאה לנוף הפיסי, האנושי והרוחני הסובב, ללא שמץ שיפוטיות וביקורתיות. כל זאת למרות שאנו, 'הנעלים' מכולם ו'המבינים' מכולם, נגועים באי יכולת הקשבה זו עוד מינקותנו.

חוויה מכוננת של הקשבה שכזאת, קרתה לפני שנים, בהרי ירושלים במנזר ישן-חדש "בית ג'מאל", ונחרטה בזיכרון בתחושה של ראשוניות עם ארומה מיוחדת ובלתי נשכחת. היא חזרה על עצמה מספר פעמים במקומות שונים בעולם, בהוויות רוחניות שונות, שהמשותף להם הוא בחיצוני - מפגש עם אנשים מופלאים שגזרו על עצמם הוויה "נזירית", שבעצם מרוחקת שנות אור מההוויה שלנו. כמו גם בפנימי - חוויה מטלטלת של נגיעה בהוויה מזככת.

במנזר בית ג'מאל של אז, כטייל מזדמן, ניתן היה להתרשם ממקום שפגעי הזמן והחברה עדיין לא ניכרים בו כל כך. חדי ההבחנה יכלו אף להתפעל מאורח חיים ותפיסת עולם של מסדר נזירות, חמור עם עצמו גם בהשוואה למרבית מסדרי הנזירים באשר הם. תפיסת העולם שלהן גורמת לנו, במקרה זה כטייל מזדמן, לספקנות עמוקה, התנשאות וגיחוך, או לכל היותר להתפעלות אנתרופולוגית לנוכח בני אדם, שלכאורה הם כמוני וכמוך, אך מנותקים ושונים ממרבית אורח החשיבה וההתנהגות המוכרים לנו. אם אנסה למצת זאת - זה כרוך ראשית בחווית הקשבה ממש לא ברורה מראש, לאחר כיבוי רגעי של הצעקנות והפטפטת הבלתי פוסקת של האגו הפרטי. או אז פשטה ההבנה הפשוטה שלנזירות אלה אורח חשיבה מופלא של אנשים, הנכבלים מרצון חופשי ומבחירה אישית בנדרים אולטימטיביים, בלתי נתפסים כבן אנוש, בתהליך של ריקון וניקוי ומלוי מחדש: מהלך סיזיפי ארוך שנים הם מרוקנים עצמם מתכני העולם הזה המוכר לנו, והבליהם הפנימיים גם, ומתמלאים מחדש באהבה ודבקות שאינם תלויה בדבר,. למרות העמימות במושג זה: 'שאינו תלוי בדבר', לא ננסה להסביר, כי זה חסר משמעות קוגניטיבית. צריך פשוט לחוש בכך, בכל תא ותא ובכל שערה ושערה בעור המזדקרת מהתרגשות של גילוי מופלא ואף חשש קיומי, שכן כל המוכר לך מתערער עד היסוד. הזיק שגרם להקשבה מיוחדת זו, היה הביטוי שצץ בשיחה אקראית עם אחת הנזירות שאמרה, שכל שאיפתן היא לחווית ה"עפר ואפר". בקול השקט והרגוע של הנזירה ההיא, היה רעש גדול, שכן נפתחה הדרך לתובנה בנאלית אך משמעותית ביותר להמשך החיים. מעין "נפילת אסימון", שמעתה והלאה החיים כבר נראים ונעשים אחרת.

א. האניגמה: עפר-אפר-עפר

מי האיש החפץ חיים טובים והוגנים, ללא מורא, ללא דאגה וללא מכאוב? כולנו, באופן כזה או אחר, רוצים חיים שלמים ללא פחד, צער ומכאוב, ותוהים בינינו לבין עצמנו, ועם אחרים, מדוע בעצם חיינו אינם כאלה? רבים מאתנו נוקטים יוזמה אישית, ומנסים בפועל להבין ולשנות את חיינו, מהנֵגָע שבהם אל העּנֵג המובטח. לא הענג הרגעי והמכזב, אלא אל מעין "שמחה מתמדת", כזו שתשאף שילווה את שארית חייך מעתה ואילך.

אחת התעלומות שמטרידות באופן כזה או אחר את רובנו, היא אותה תחושת אפסות וחוסר תכלית של חיינו, שאפשר לכנותה עפר-אפר-עפר: עפר (אולי מטפורי אך עדיין מהות שממנה באנו) -> אפר (הם אנו וחיינו) -> עפר (אליו נשוב). ביטוי פסימי זה, ששגור מאד אצל רובנו, מקורו בפסוק המוכר ולא חביב, שהוא דברי האלוהים הזועף אל אדם שהכזיב: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב "(בראשית ג',19). לכאורה, מה בנאלי יותר מפסוק זה, שהפך לאמרה צינית המזכירה לנו מידי פעם מאין באנו ולאן אנו הולכים? רוב פרשני המקרא, נוטים לראות בדברים אלה קללה. אחדים רואים בזאת חיוב ונחמה מסוימים, כציון עובדה שזו דרכו של עולם ואין אחרת, ואף מוצאים כאן רמז לגלגול נשמות, או לפחות ל"תחיית המתים" או מה שלא יהיה במילה "תשוב".החיבור האסוציאטיבי שעושים פרשנים אחדים, בין "כי עפר אתה..." עם הביטוי "עפר ואפר" ("ואנכי עפר ואפר", בראשית יח', 27), כביטוי לאפסותו של האדם לנוכח הנשגב, מותירה במקורות, וכן גם בנו, ובעצם כמעט בכל אחד מהחברה האנושית, תחושה לא נוחה של התגמדות ואפסות, שאיננה מצמיחה דבר, והיא האניגמה הקיומית [=תעלומה] שמלווה את החברה האנושית מהיום שעמדה על דעתה: באת מעפר, ותשוב לעפר, וכל חייך אינם אלא הבל, כי הרי סיכמנו כבר שאין אנו אלא עפר ואפר... אז למה לך לטרוח, לעמול, להתאמץ, לדאוג, לפחד, לסבול...?

- האמנם? האם מחזור חייו של אדם מתחיל בעפר, חייו הם אפר, ומסתיים בעפר? כחלק מההונאה העצמית, שכבעלי אגו כוזב אנו מצטיינים בה, תמיד נוכל להימלט אל הרחם החם של דברי חכמים או תורות כאלה ואחרים, המדברים על ייעוד, תכלית, גאולה אישית וכד'. אך בינינו לבין עצמנו, בשקט, באותם רגעי פז בהם אנו מכבים את הפטפוט והצעקנות של האגו הפרטי, ומקשיבים לקול הדממה הדקה של עצמנו, ולא לחכמות ולדברי אחרים, כשאיננו משתכנעים למילים גבוהות שכאלה, ומרגישים מן הסתם, חיבור אותנטי יותר לקו פסימי משהו, (מעגל?) של עפר-אפר-עפר. תחושה זו שלטת בקרבנו הרבה יותר מאשר המילים הגבוהות, הנכונות לכאורה, של מימוש, ייעוד, גאולה וכד'.

נראה כאן, כי דווקא התפיסה של עפר-אפר-עפר אינה אלה הברכה שכולנו בורכנו בה, וכיצד זוכים לתובנה מעין זו, לא בהיכלות החכמה, אלא באמצעות הקשבה לאני הפנימי הקטן.

ב. "לוותר על האגו"

לפני שנצלול לביטוי הזהב של הנזירה החביבה ממסדר נשות בית-לחם – שכל שאיפתן היא חווית האפר ועפר, ננסה להבהיר לעצמנו מושג בסיסי להווית הקיום שלנו, שמתקשר בסופו של דבר לדיון כאן, כמו כל נחל שמגיע בסופה של כל דרך אל הים. אין ספק שהמושג "לוותר על האגו", שגור מדי. הרבה יותר מדי מילים נאמרות בעניין, בעוד שכל פניו נראה שאלה המעידים על עצמם עם מספיק אגו כדי לספר זאת, אין להם מושג על מה הם דוברים. המקבילה לו במידה רבה, מושג הדבקות, אף שנדון בהרחבה במהלך דורות רבים של חכמים ואנשי רוח, לא מקרב אותנו אל המשמעות העמוקה בהיבט המעשי של ההשלכות על איכות חיינו כאן ועכשיו. ראשית כדאי נבהיר לעצמנו, שכל עניין שנפעל למענו, יהיה אך ורק זה שמקרב אותנו לאיכות חיים טובה יותר, כלומר זו המסתכמת בקורת רוח, שמחה וכד', טובים יותר מהקיימים בפועל. כל עניין שאינו רלוונטי לכך, לא נוגע ישירות באיכות זו, לא נעסוק בו, כי עם קצת העמקה בתוכנו, חיבור אל הטבור שלנו, כמו שאמר (ככה לפחות מצטטים בשמו) הרבי מנדיל מקוצק: "הדרך לשם (לרקיע השביעי) עוברת דרך הטבור של עצמך" .

המשתמע מהפרוש המקובל ל-"ויתור על האגו", הוא איון, התאפסות, מחיקת האישיות. ואין תמיהה גדולה מזו, כי שאיפה שכזו מותירה את "המוותר" באפסיותו ואומללותו, אז לשם מה? נמצא שלמושג "ויתור על האגו" מספר רבדים, וכאן ניגע בשתי קצות הסקאלה של "ויתור על האגו"

"בסיסי" - עבורנו, אנשים רגילים באמצע הדרך."נעלה" - עבור יחידי סגולה, כמו הנזירה מבית ג'מאל, שעוד נחזור אליה.

עבור כמונו, אנשים רגילים, "ויתור על האגו" הוא הרובד הבסיסי בשכלול התודעה, שהוא תוצר לואי (ולא המטרה (!)), של בנייה והעצמת האישיות של עצמנו. חיבור "לטבור של עצמנו" במידה כזו, שנדע ונשכיל להוליך את עצמנו, במקום להיות מובלים על ידי עצמנו. במילים אחרות (שכל בר דעת מדקלם בעיניים עצומות, אבל היישום...) היא להפוך את הדחפים הלא מודעים למודעים ונשלטים ומבוקרים. דחפים אלה הם שדוחפים אותנו לחשיבה והתנהגות, המונעים על ידי הכמיהה הבלתי נשלטת לכבוד, כלומר לאהבה מצד הסובבים אותנו, שכמעט תמיד נכזבת. ככל שנפתח את האישיות העצמית, נכיר ונממש את היחידאיות הפרטית של עצמנו, נבטח בנו, (ומכאן גם בסובב האנושי והאחר...) והצורך שלנו למלא דלי ללא תחתית ברדיפה הסיזיפית אחר כבוד/אהבה ילך ויקטן. עם הפחתה כזו, זה יופחת הצורך שלנו להבליט, ולתת חופש לאגו הפרטי הכוזב להוליך אותנו שולל. או אז הדימוי העצמי בעיני עצמנו יהיה כזה, שלא נחוש בצורך לאישור מתמיד מהסביבה. יותר לא ניפגע, וודאי שלא נפגע. נעשה טוב, לא על חשבון האחר, כלומר לא נעשה רע לאחר, יהיה אשר יהיה. סליחה על הפשטנות, אך אלה אמיתות כל כך פשוטות ונכונות...ברובד בסיס זה נמצא, שככל שהאישיות מתפתחת, מתעצמת, בולטת ובוטחת, כך הצורך בשימוש בשריון האגו, במילוי הדלי ללא התחתית, ובהזנה אינסופית של דבר הרעב תמיד לכבוד וסיפוק, פוחתים והולכים. תהליך זה הנו אינסופי, ניתן לשכלול, אך מצריך תחזוקה יום יומית, ומאמץ איתנים בשלבי ההתחלה של המודעות לכך.

נשים לב שאין כאן שום תגלית וחידוש, כי הרי אין חדש תחת השמש. ומה שאבותינו הקדמונים שכחו, אנו ממציאים ומגלים בפליאה רבה.

ברובד בסיסי זה, אנו מממשים תהליך תודעתי באופן עצמאי, שפותח ושוכלל היטב במהלך הדורות: באמצעות החיבור לטבורנו, אנו מתרוקנים מהעצמי הילדותי, הלא בשל, המונהג ומובל על ידי האגו הכוזב, ומתמלאים בהכרה בעוצמתנו האישית ייחודית, שאינה אלא אהבה. שלא כמו האהבה הילדותית, האגוצנטרית, שלא באה אלא לממש את דחפנו להכרה על ידי האחרים, כאן האהבה נובעת מתוך הכרה והתפעלות בנשגב המצוי בנו ובסובב אותנו. אותה האהבה היא היא החמלה המדוברת כל כך, שאם היא באה ממקום בו האישיות הפרטית חלשה ובלתי בשלה, אין היא אלא רחמנות עקרה ("רחמנות של נשים", שפינוזה ב"אתיקה") שלא מובילה למקום משמעותי, אלא לשם תאוות ההוקרה, המסתכמת באותה אהבה לא בשלה, הנכזבת מעצם מהותה. אותה חמלה אמיתית גורמת לכך, שחברה של אנשים ש"וויתרו על האגו" ברובד בסיסי זה, או לפחות חברה בה מספרם גדול יחסית, הופכת לחברה בריאה, חברה בונה ומעצבת, בה כל פרט בה מתעצם, גם באמצעות האחרים. אך העיקר שאין בה רוע השתלטנות והאלימות כלפי האחר, אין בה האלימות כלפי העולם הפיזי על החי וכל המצוי בו (כולל הסביבה למשל) ואין בה את השתלטנות על תפיסת העולם המוסרית והרוחנית של כל פרט ופרט מנתיניה.זהו הבסיס הראשוני של התפתחות אישית של איש/ה ממוצע/ת באמצע הדרך, ואם הגענו לידי כך - נאמר דיינו.

ג. "ואנכי עפר ואפר"

דברנו למעלה על שני רבדים משמעותיים של התפתחות האישיות המתבטא גם ב"ויתור על האגו": הרובד הבסיסי, זה שכולנו מסוגלים לממש באופן זה או אחר, בתנאי שנחפוץ בכך ונבין את שאנו חפצים. הרובד השני – "הנעלה", שייך לאותם מתי מעט, אנשים מופלאים, שבוחרים אורח חיים שניתן יהיה לממש באולטימטיביות מרבית את ההוויה של "אפר ועפר".נציין, שרצוי יהיה אם נביט על אנשים אלה ללא הביקורתיות השטחית של האגו הכוזב שלנו, אלא כמודל לחיקוי, ואם לא חיקוי, לפחות להערכה ולהקשבה של למידה מהם ואורח חייהם ודרך התנהגותם וחשיבתם, גם אם לא נאמץ הכל אחד לאחד, ולו מהסיבה הפשוטה שבורנו זה באמת בלתי אנושי ובלתי מושג.

אין טעם לנהוג על פי האגו הכוזב שלנו ולהבין זאת כפשוטו בהתנשאות ופסבדופסיכולוגיה: לחמול על נזירים אלה, שכל חייהם עסוקים לכאורה באובססיביות ב"מחיקת" עצמם ואישיותם . לא כך הדבר! עוצמת האהבה והחמלה כלפי הכל, הבלתי נתפסים בעוצמתם, של הנזירות ממסדר נשות בית לחם בבית ג'מאל, ואחרים שבחרו באורח חיים דומה (גם אם המניעים החיצוניים שונים בתכלית,) איננה יכולה לאפיין עליבות ונמיכות רוח של מאמין חוטא פרמננטי וטמא על פי שיטתו.

אותה שאיפה להיות ל"עפר ואפר", הופכת לחוויה רוחנית עזה, לתמצית מודעות הקיום האנושית. לא אפר מבחינת המהות המוכרת, שאין בה כלום, תוצא בערה של משהו שהיה ועתה הוא חסר ערך, טינופת שיש להיפטר ממנה. לא אפר המסמל דימוי לאפסות ורפיסות רוח – ההפך!
אפר במובן של תוצא בעירה גדולה, שריפת הקליפות שאינן חלק מאיתנו באמת, אלא לבוש של אשלייה. אחרי השריפה - חשיפה עצומה, מודעות טוטלית למהות הפרטית הפנימית, שמתגלה בחלקה אמנם, ולעולם לא באופן מלא. כי אין אנו, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, אלא התממשות גשמית מוגבלת בזמן ומרחב, גם במובן של בשר ודם. היא מתגלה תוך כדי קילוף הקליפות, ניתוץ החומות המבוצרות והשריונים שאנו מסתופפים בהם, אותם עמלנו, בנינו ואספנו בימי חיינו מרגע לידתנו.

קליפות אלה הן הסגולות - התכונות שאינן המהות שלנו, שאנו מקפידים לטפחן ולשמרן כל ימי חיינו כהגנה מפני העולם, ואף מפנינו אנו.מהות פנימית זו, היא תמצית ה-"אני" הפרטי האישי. אין שם זכר לזיכרונות כאלה או אחרים, לא לעוולות ולא למעשים הטובים, לא לחטא ולא למצווה, לא לסגולות של אוהב/שונא, זכר/נקבה, טוב/רע, יפה/מכוער, עני/עשיר, חומל/אכזר וכך עד אינסוף התמורות [=צמדי הניגודים] שדמיוננו מסוגל לברוא בהבל מחשבה. כל אלה לא נמצא במהות הפרטית, שמגיחה מתוך חווית מודעות ה-"עפר ואפר".

מתוך האפר קם לו אדם חדש. אדם בעל הבנה מעמיקה בסגולות העצמיות הפרטיות שלו, אלה שאסף באיוולתו ועיוורונו וקומם, פיתח והשקיע בהם את כל מרצו, הגן עליהם, הצטער בגין אחדות מהן, התנשא בגין אחרות, רדף והתאווה כל חייו. מעתה, כל אלה, אף שהם חלק ממנו, אינן מנת חלקו. ערום עומד הוא מול האלוהים, ואינו מתבושש (בראשית ב, 25).אם נחפש את המקבילה הנעלה ל- "ויתר על האגו", נמצא שמשמעו של זה אינו אלא "הפך לעפר ואפר".

אך מה הטעם באדם, כמעט לא אנושי על פי אמות המידה שלנו, שאיבד את כל סגולותיו, ונותר עירום מול אלוהיו, עם המהות הפרטית הצרופה שלו? זהו רק החלק הראשון במטמורפוזה מפליאה זו! מתוך הגולם העיוור, הלא מודע למניעיו, דחפיו ולאורח התנהגותו - בוקע לו פרפר, שכולו אהבה, כולו חמלה כלפי הסובב, שאינו נזקק יותר לדבר. אינו נזקק יותר להיות נשוא חמלה ואהבה מהסובב, כי הוא עצמו מלא בהן עד תום. כשאדם, כמו נזירות מופלאות אלה, מגיע לאחר שנים רבות של פרישות מהכל, התבודדות נחושה תוך התבוננות עמוקה בעצמן, והופך ל-"עפר ואפר", לאחר שקלף מעצמו את כל קליפותיו וסגולות האגו הכוזב - הוא מתמלא אהבה. עם האהבה שהוא מקרין, החמלה שהוא מעניק לכל, הוא עשוי להיטיב עם כל הסובב אותנו. להחזיר לשפיות את האחווה, אותה חמלה אנושית קטנה שכה חסרה לנו, חמלה לסובב, חמלה כלפי האויב, וכמובן כלפי האוהב.

אך עיקר העקרים שניתן ללמוד מנזירה נמוכה מכורבלת בגלימה, במנזר שכוח בלב הארץ, שמבלה את מרבית עיתותיה בשכיבה על גחונה על הארץ, כסמל לענווה אולטימטיבית, כמו גם מאנשים אחרים, נטולי רכוש חומרי, אך עשירים מופלגים ברוח- שאם לא נהיה חמדניים מדי, ולא נחפוץ ב"גאולה" אינסטנט, מעין "התגלות", אלא נשאף לרגע אחד קטן, לשניונת, בו נהפוך ל-"עפר ואפר" - נדע הרבה יותר לשמוח ולגרום לשמחה, לתת ולאהוב ללא כל שמץ תאוות ההוקרה ותמורה, מרגע זה ועד עולם.אך אם נמשיך בדרכנו המוכרת המובלת על ידי האגו הכוזב שלנו, שהיא חמדנות, ביקורתיות ושפיטה כלפי הכל, ואף כלפי עצמנו, נמשיך לבוסס בביצת הנגע שבחיינו.

"ואנכי עפר ואפר" - אם נשכיל במהלך חיינו להפוך ל"עפר ואפר", האבק הדק של האפר מתפשט באורח פלאי, ותורם לנו ולסביבה הקרובה, לשמחה מתמדת, לענג לשארית חיינו.
"ואל עפר תשוב" – אם השכלנו וידענו להפוך, ולו רגע בחיינו ל-"עפר ואפר", נבין, שבבוא יומנו להיפרד מכאן, איננו שבים אל אותו העפר שממנו באנו. זו תמצית הברכה האנושית: סוד האלכימיה של הפיכת עפר ממנו באנו, לעפר אחר, אישי פרטי, נשגב ומיוחד.

יש ביכולתנו להפוך את הנגע שבחיינו לענג. לא בגאולת העולם, הארץ החברה... לא להוות מציאות שלא ניתן לממש, אלא נעשה זאת "בקטנה", בחיינו אנו כפי שהם, הקטנים החיוורים והשגרתיים לכאורה. נצליח לעשות זאת אם נשכיל להתחבר לטבורנו, להפוך ל-"עפר ואפר".

וכך יש להבין את הגדולה בברכות: כי מעפר אתה ואל עפר תשוב.

איך שגלגל מסתובב – מסע הנשמה תוך הגלגול היהודי והקרמה הוודית

2010-07-03T13:08:00.136+03:00

ישנה אמרה שחוקה "האמת היא אחת", אך מי שמחפש אמת, או ליתר דיוק "הבנה"/"ידע" על החיים ובכלל, מוצא עצמו משחית את זמנו, כשהבלבול והמבוכה גוברים על הכל. המשותף בין התפיסות המצויות כיום מסוף העולם ועד סופו, איננו "אמת מוחלטת" אובייקטיבית, שלא ניתן לאשש באמת, אלא תובנה היפה לסובייקט, לתפיסה אישית סובייקטיבית לחלוטין, המושתתת על תוצר תובנה שיתופית של דורות וחברות רבים, שהקשר ביניהם היה גדול בהרבה מהידוע לנו כיום. למשל, מושג גלגול הנשמות היווני של אפלטון וחבריו, שהופיע במקביל לקשר היסטורי מוכח בין החברה ההודית והיוונית עוד לפני הספירה. גם אין כל חשיבות לעובדה אם הידע הזה הגיע משמיים או מדמיון הוזה וקודח של "חכמים". קצת צניעות במקום קנאות ל"אמת המוחלטת" של כל אחד, מחוללת נפלאות, למרות שצניעות של אמת נדירה בחברה האנושית, מלאת העוולות ומחלוקות על הבלים של ממש.
מה שכן ניתן לראות מעבר ל"אמת מוחלטת" אישית פרטית בהחלט, שהזיכוך שעברו תובנות החיים במהלך הדורות, והתשובות שהן מעניקות לאדם באופן םרטי-אישי, לא כאמת מוחלטת קוסמית, עדיפות בהחלט על "הפשט" של העולם, כפי שנראה מחוץ לחלון, ואין בילתו. הרי נודה בפני עצמנו, שהלב יודע שהמפתח להבנה ולהשלמה עם המצוי, נמצא מעבר לאופק ולקשת, כי ללא זה, החיים באמת בלתי נסבלים שלא לצורך.

האם זו ה"אמת" באמת? למה זה צריך להיות אכפת בעצם? עובדה היא שכל אחד, כל חברה וכל ציבור מחזיקים ב"אמת" משלהם, וממש אין הסכמה על "אמת" אחת שאין בילתה. נביט רק על ה"אמת" שלנו (עולם מערבי לא דתי רציונליסטי) - אמונה שאנו חיים בעולם חומרי שאן בילתו, ואין מעבר לו דבר וחצי דבר. רציונליסטים שכמונו טוענים, שהעולם פועל על פי חוּקָה מסתורית שמתממשת באמצעות כוחות הנובעים מתוך חוקים פיזיקאליים קוסמיים. דיעה כזו לגיטימית במהותה לכל אמונה אחרת. נודה בפני עצמנו, שכללים מדעיים מושתתים על חשיבה שיתופית ואובייקטיביות עד כמה שניתן, עדיפים על חזיונות אישיים של "נביאים" ו/או נזירים חסרי כל שניתקו עצמם מהמציאות וטוענים שהם קבלו זאת "מגבוה". עובדה שבאמצעות חשיבה סדורה מדעית, יצרנו חברה עם רווחה חומרית ואישית אפופה בטכנולוגיה ורפואה רציונליסטית לגמרי. אך ברגע שאנו מגיעים פנימה, אל תוכֵנוּ כסובייקט – אין לנו כל כלים להתמודד ולהבין באמת. דוקא התפיסה, שכל אחד מאיתנו נשמה נצחית, למרות האבוסרד הלוגי בטיעון שכזה, מועילה לאיכות החיים בהרבה. תפיסה זו מניחה שהנשמה (המהות האישית שלנו) הינה נצחית וקבועה, ובמסע אישי ארוך, תוך כדי גלגולים בעולם החומרי המוכר לנו כשאנו קוראים שורות אלה, היא עוברת תהליך של זיכוך – כפי שיפורטו קצת בהמשך כאן. מסתבר שתפיסה זו משותפות לכלל החברה האנושית באשר היא עוד מקדמת דנה. יש בה עדיפות מובנית במונחים של רווחה אישית וחברתית, על יכולת ההתמודדות שלנו הרציונליסיטים חומריים שכמונו, עם ההויה של סבל ותחושת חוסר תכלית. הפתרון שאנו מציעים לנפש פנימה, חומרי - סיבתי, רציונאלי ו"מדעי" בלבד, פשוט "לא עובד". כולנו, באופן כזה או אחר, מנסים להיתפס בזיזים אקראיים של תובנות "מדעיות" או "רוחניות" רחמנה ליצלן, שמה לעשות, ההצע שלהן דל למדי וחסר.

אין זה אומר שהחלופות המוצעות עדיפות במחינת "מה נכון", "האמת", "המציאות" וכיו'ב, אלא יש לראות זאת כהגדלת מגוון הכלים העומדים לרשות כל אחד מאיתנו להסתדר טוב יותר עם עצמו ועם החיים, שמעמידים בפנינו אתגרים ומכשולים, שאת חלקם ניתן יהיה לעבור טוב יותר ונכון לנו, אם ניחשף לעוד תובנות ומידע אנושי מקדמת דנה.

אנו מציעים כאן תאור מסע; מסע חיינו, שעד כה אנו עוברים אותו מתוך עיוורון וללא מודעות (הווית אַוִידְיָה avidya-(סנסקריט)) לתכלית המסע של הנשמה שלנו, המהות האישית שלנו. הקושי בהבנת מסע זה, הוא בכך שהוא נראה "מבחוץ" נטול זמן, מרחב וחומר, במנותק לכל מה שאנו מכירם ומבינים, ולכן נראה הזוי כל כך ועמום. מסע, שגם אם נראה כפוי, מקורו מתוך בחירה אישית; מסע של לימוד מפרך, ודאי לא השגים אינסטנט; הבנה לגילוי האמת שמאחורי חוסר התכלית, העמל והעוולות שמזמנים לנו החיים הנראים לעין. החיים הנראים לעין הם כמעט ללא שליטה מצידנו, ככפיס עץ על מים סוערים, ולכן גם הם מתסכלים כל כך. אך אם נדע שקיים רגע בו חוזרת השליטה על מסע הנשמה שלנו, על המסע העצמי שלנו, מתוך בחירה חופשית לגמרי, תחושתינו והתנהלותינו תהינה מיטיבות בהרבה מהקיים.
אגב, למי שמפריע גלגולים דוקא, שיביט על מסע בחייו הוא. גם זה משהו לצידה לדרך נוחה וטובה יותר מהקיימת כרגע.

תכלית הקיום מתוך אי השלמה עם מה שיש, ולא ההפך

"טעם החיים", תכלית, מטרה, ייעוד, משמעות הקיום, "לשם מה, בעצם, החיים חיים?" ומושגים רבים כגון אלה, משמשים תדיר את העוסקים בחידת הקיום מקדמת דנה. אין ולו שביב יומרה להקיף סוגיה זו, שכבר עתה, כל הנצבר אודותיה במהלך הדורות יכול למלא אוקינוס לשעולם לא יתמלא. עם זאת, ניתן להאיר באופן תמציתי על תובנה עתיקה מאד, המתארת מנגנון שמשרת תכלית; מנגנון המצוי וטבוע עמוק בתת המודע הקולקטיבי של חלק גדול מהחברה האנושית. כאן נראה, כיצד מנגנון זה של תכלית הקיום, בא לידי ביטוי מובהק במיסטיקה היהודית, ובן בית בתרבות הוודית, כשהדמיון גדול בהרבה מהמפריד.

כדי לתאר מנגנון של תכלית הקיום, נתחיל בטכסט העתיק מסֶפֵר התורה. בקריאה מחושבת נמצא בטכסט זה את אחת התעלומות המיסטיות/ אמונויות שזכו לאינסוף הסברים באינסוף הבטים: מהו המסר לקורא הטמון ב"גירוש מגן עדן" – "עונש" על חטא אכילת הפרי מעץ הדעת.

הסיפור מתאר את אדם וחוה, נשמות טהורות, ילדותיות, בתוליות ממש, שלא נוגעו וזוהמו עדיין, מצויים בהוויה שמימית, אך מהמילה הראשנה המתארת אותם, הם מתוארים במונחים חומריים המוכרים לקורא ("גן", "עץ" "פרי" וכד'). אולי כי אם הכל "רוחני", מגבלות התפיסה שלנו, הכפופה לחוקי זמן ומרחב, לא מאפשרים לנו להבין דבר וחצי דבר מן המתואר. נשים לב שלא מדובר על צרכים גופניים של ממש (למעט על אוכל, שלמעשה לא ברור באמת למה הכוונה), לא על לידה, רבייה, כיליון ומוות, אלא על הוויה נצחית נקייה מכל עגמה ועוול.

והנה, בתוך הוויה זו, ממש מן ההתחלה, עם הופעת אדם וחווה בגן העדן, מהדהדות בלבם ספקות על היחסים הנדרשים והנכונים (להם) בינם לבין אלוהים, בוראם. אנו למדים על כך כשאנו קוראים על ציווי של אלוהים שמצווה את אדם. כלומר, ההרמוניה (על פי התורה בבראשית) אדם-אלוהים מעורערת מלכתחילה, מתחילת הבריאה, מעצם גיבושו של אדם מהעפר החומרי, וזקוקה למערכת איסורים וענישה כדי לתחזקה (בראשית ב' 16-17): "וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:" לפנינו מתגלה בין השורות, דווח על עצמאות בלתי מפוענחת שהנשמה (אדם כמו גם חוה) לוקחת על עצמה מבלי שנתבקשה, ההפך. מן הסתם איסורים כאלה שאלוהים מטיל עליה, באים לרסן עצמאות בלתי מפוענחת זאת: מה כל כך רע לך שאתה מתנהג כך? נראה שתכלית הקיום שהוצעה לה ע"י הבורא, לא מספקת, לכן הלביש את הנשמה בהוויה חומרית – גוף עפר, אמצעי לקראת מסע הנשמה, מסע החיים.

לא צריך להרחיק כדי למצוא עקרון זה, של "עצמאות" הנשמה ההווה הוויה מושלמת, אך מתקוממת בניגוד לכל הגיון, זו היא תשתית מדעי הפסיכולוגיה: למה אני מתנהג בניגוד ל"טוב" שאני מבין ויודע מהו, ולמרות זאת..? תורת הקבלה (שהושטחה ורודדה עד מאד באופנות הניו-אייג') מושתתת על עקרון "לחם בזיון" - עודף הקבלה של הטוב, היוצרת למקבל את התחושה שאותה קבלה היא בעצם מבישה, ועליו להתנתק ממקור הנתינה, למסע מפרך, רק כדי לגלות שתכלית הקיום היא לחזור למקום זה, אך הפעם עם הבנה עמוקה של הוויה זו.
עקרון זה הוא אחת הסוגיות המרכזיות של הוודות (כללי הבנה והתנהגות עתיקים בתרבות ההינדית): הנשמה חשה לא בנח לשהות בהוויה, בה יש מקור המעניק לה את כל צרכיה, התכלית והסיפוק. היא יוצאת לעולם החומרי מתוך מטרה ותכלית, רק כדי לגלות מה שלא הבינה קודם: לא ניתן להיות השולט/ הבורא. ניתן וזהו הדבר הנכון לה, להיות במקום של קבלה מירבית על פי כוחותיה ויכולתה, כמו גם נתינה ללא תנאי. כל זאת לצד האל- הבורא, כמו גם התמסרות של נתינה מתוך סיפוק מלא שאין למעלה ממנו.
אם נשאל, איך זה יצאנו למסע מבלי שאנו יודעים על כך, וודאי לא מוּנַעִים על ידי ידיעה זו? התשובה היא - שבעצם כניסת הנשמה לעולם החומרי, היא לוקה בעיוורון. אוידיה – avidia (וִדְיָה (סנסקריט)– ידע; אַ – שלילה). ללא עיוורון זה, אותה הוויה כוזבת, אשלייה- שמכונה גם מאיה (maya), מגבילה את המודעות כמעט רק לחיי החומר. ללא שיתוק זה של ראיית הדברים כפי שהם, מתוך מודעות להם, המסע לא יוכל להיות מסע ההולם את ייעודו. לכן הנשמה מתחילה כמו ילד קטן תם וחף מכל ידיעה והבנה את עולם, והוא לומד אותו תוך כדי מסע חייו, ויש המפליגים ואומרים - מתוך גילגוליו לעולם החומר ומחוצה לו פעמים רבות. תפקיד ה-אווידה, המאיה, העיוורון שאנו לוקים בו, הוא להגיע לתובנה, לתכלית, תוך כדי גילוי וגדילה בכוחות עצמנו; תוך כדי חוויה ועשייה ולא מתוך "ידיעה" או קבלת מידע מגורו, ספרים וכיו'ב שככה צריך ולשם יש לשאוף, כי אז המסע לא ישיג את ייעודו.

המסע אל עבר התכלית

הכתבים הוודיים מתארים את הוויה הקיומית הנכספת כ- Sat-Chit-Ananda: הידע המושלם (סת) המודעות המושלמת לאמת (צ'ית) והאושר הנצחי, הווית סיפוק מוחלט (אננדה) שהם מידות הנשמה המשוחררת מכל עול חומרי. והנה גם התורה מדברת על עץ הדעת (סת) וקיום נצח - עץ החיים (צ'ית). האושר והסיפוק הנצחי (אננדה), אותה שלמות שאין למעלה ממנה של סיפוק פנימי, היתה מצויה, לכאורה, בידי האדם בגן העדן. אך זה לא היה מבפנים של ממש. הוא וחוה, שותפתו למסע, חשובאופן לא מודע, כמו ילד שלא מבין למה, שעליהם לברר בעצמם את הדברים ולא לקבל הכל כמובן מאליו.
קשה להשתכנע ולקבל את הדברים כפשוטם, שמדובר בידע (עץ הדעת) וחיי נצח (עץ החיים) שאלוהים רוצה למנוע מהאדם. נוכל להניח שלפנינו חלק ממערכת של מעין בחינה והעמדה בפני ניסיון של תחילת המסע הבלתי נמנע, לאחר שמתבהר שאדם וחווה אינם מרוצים ממצבם השמיימי הנוכחי.
אי נחת זה גורר בהכרח מחיר, גזירה אך למען מטרה טובה ונכונה: עליהם לצאת למסע אישי, שספק אם הם הבינו והפנימו את נחיצותו. מסע זה בא כדי לתת מענה לעצמאות מחשבתית זו של הנשמה, שמתוך בחירה שלה, היא שמה בסדר העדיפויות את עצמה וצרכיה האישיים ("תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" בראשית ג',6) על ההתמסרות והדבקות באלוהים, בתפקיד שהנחה אלוהים את האדם למלא בגן העדן- "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

אנו מבינים שאלוהים נוטל את הנשמה במצבה הטהור, ומעניק לה גוף חומרי (מעפר הארץ), שהופכת ל"אדם" ומאוחר יותר מפצל זאת לאלמנט זכרי (אדם) ונקבי -"חוה",ש עצם היחסים הסבוכים בינהם יהיו אף הם כי עזר ללמידה של בניית יחסים של אמת בין הנשמה לאלוהים. גוף חומרי זה מתמלא בעצמו במאוויים לשליטה והזנת האגו, ומטיל את הנשמה, אותה המהות האישית אל תוך מציאות חומרית מלאת תסכולים, כאב וסבל של לידה-חיים ומוות. מציאות שאנו, הקוראים, שרויים בה לפחות עד מותנו. הידע המיוצג על ידי "עץ הדעת" איננו הידע המושלם (צ'ית במקבילה הוודית) אלא הנו מתן ביטוי לאגו הכוזב (האַנְקָרָה - סנסקריט), למצב אשלייתי של שליטה כ"יודע כל"/ "מבין כל" וכוחנות ("ידע זה כח"). ידע חלקי זה, מביא את הנשמה לידי שקיקה לשליטה, לכח, לסיפוק מאווים אישיים של כבוד ועוצמה, עד כדי ראיית עצמו כאלוהים, כבורא: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים..." (בראשית ג',5).

נמצא פיתוח של רעיון זה בוודות, שמגיע עד כדי התכחשות ואי ההכרה במציאות האלוהים, לא פחות. לא רק זאת שהנשמה יוצאת עם תחושות מרידה ואי נחת ממקומה לצד האלוהים במערכת היחסים עמו, אלא במציאות זו, כל שהאדם יודע הוא עשייה, פעלתנות, פעולה (קֵר בסנסקריט שממנה נגזר המושג קארמה) לסיפוק צרכים ומאוויים אישיים. בעצם הדעת הנרכשת באכילה סימבולית של פרי העץ, ואי היכולת להנות מפרי עץ החיים (עוד מצג שווא של "לו הייתי משיג זאת, אז הייתי אלוהים") – הפכה הנשמה ברגע אחד לחומריים: אדם וחוה הבחנו פתאום שהם עירומים – כלומר שיש גוף שאיננו הזהות האישית מלכתחילה, אלא גוף, לבוש שצריך התיחסות, מודעות וצורך לסיפוק, חוסר כרוני שאינו יכול לבא על סיפוקו לעולם. וכל זאת תוך כדי דינמיות של החיים– הווית הזמן הבלתי ניתן לעצירה ולשליטה (קָאלָה שַאקְטִי - סנסקריט): לידה, חיים ומוות, הם ביטוי למחסור כזה שלא ניתן למילוי לעולם אלא למחזוריות זמנית אינסופית ׁ(ו-X הוליד את Y, ו- Y הוליד את Z...).

כל זאת יכול להתרחש רק במציאות חומרית, שהוויתה היא הזמן, הקאלה שאקטי. שינוי דינמי שאינו שוקט לרגע, ונע מהיווצרות, שהייה של רגע קצר, עד לכיליון והיעלמות. ההנגדה מוחלטת של הנצחיות, השלמות האולטימטיבית. הוויה שכזו היא הוויה ייעודית כדי לספק מאוויים אישיים- סיפוק שלעולם לא ניתן להשיג באמת, תוך כדי דינמיות ותמורות אינסופיות. פעולה שעל פניה היא חסרת תכלית באמת, המלווה בתסכול, כאב וסבל, אם פרצי אושר קצרים מאד, וזמניים מאד.

נוכל לבסס הוויה זו בטכסט התורה עצמה: על פי תגובת אלוהים לעצם העצמאות הבלתי מוסברת שהנשמה לוקחת לעצמה, והפרה את האיסור: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג' 16), ובהמשך- עמל האדם במציאות זו, שלכאורה זו יכולת בריאה, עשייה, שליטה בחומר ובטבע, ולמעשה הוא מעשה סיזיפי, עתיר סבל וחוסר תכלית, שלעולם לא יבא על סיפוקו: "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:" (שם, 17-19).

גירוש גן עדן הנו השלכת הנשמה לעולם החומרי. שם תבטא את עצמיותה, הדעתנות שלה, המאווים להיות שולט, למעשה נסיון לחקות את הבורא עצמו. ויותר מכך: נשים לב לביטוי "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אין סיבה לקרוא זאת כארוע חד פעמי, אלא כתופעה החוזרת על עצמה- "תשוב", שהנשמה תחזור שוב ושוב אל המציאות החומרית, רק כדי לאפשר לה לספק את רצונה הבלתי ניתן לסיפוק: מעפר באת, אל עפר תשוב וחוזר חלילה.

לפנינו איפה סגה מרתקת, בה האל בורא, ופרי הבריאה דומה ולא דומה בעת ובעונה אחת לאלוהים ("נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" בראשית א' 26). האדם מתקומם באופן כלשהו, על מקומו, אינו משלים ולא חש בנח להיות חלק פסיבי בהשגחה ואחזקת גן העדן. הוא דורש עצמאות מחשבתית, וחופש בחירה.
ואכן, חופש הבחירה ניתן לו: אלוהים נותן לו את האפשרות להתנסות בעצמו להיות את שליבו חפץ, ולשם כך מאפשר לו ללכת לדרכו, אל המציאות החומרית בה יממש את מאוויו, יצריו והלכי רוחו. אך בו בעת מחיר העצמאות שניתנת לו הוא כבד: מחיר של עמל, מכאוב עוולות וסבל שאינו מסתיים.

בדרך זו שהאדם בוחר, הופך האדם הופך בבת אחת לגוף שיש לעטות עליו עורות כי עירום הוא, לעבוד בפרך בסבל וכאב, לכאוב יחסי זוגיות ("והוא ימשול בך"), צירי הולדה במקופלים בסבל חומרי מצוי, ועוד לא דיברנו על הכיליון והמוות...

עוד התיחסות למסע הנשמה – הפעם בספר הזוהר

מתן חופש בחירה זה, למסע אישי ולהתנסות אישית, על פי מאוויים אישיים של הנשמה, בגוף חומרי, במציאות חומרית, מלווה מעתה במנגנון של טוב ורע, עשה ואל תעשה. מסע זה מתואר גם בספר הזוהר באופן מפעים. נזכיר שספר הזוהר מבטא תובנות קדומות בהרבה מהתאריך בו נכתב בפועל שהוא מאוחר הרבה יותר (במאה ה- 13).

מסע הנשמה היא בחירה חופשית של הנשמה להתנסות בעצמה. בעצם ההתנהלות בעולם החומר- קרמה, היא מעשה ותוצאה לו, וחוזר חלילה. בזוהר, וספרים הקדומים לו, כמו ספר היצירה, מושג ההלוך ושוב מבוטא בפנים רבות. "גלגל, אותו עיגול ללא התחלה וללא סוף המתגלגל פעם למעלה ופעם למטה, כך שגם הנשמה 'מתגלגלת בגלגל' מעלה ומטה, כך גם בזוהר, המדמה את גלגול הנשמה למהלכו של גלגל אמת המים השב וחוזר על עצמו שוב ושוב, בתנועה מעגלית שרק בסוף דרכה תתגלה המטרה של "הרוח תשוב אל האלהים". [מתוך הספר מתוך ספרו של זיו מאיר "המדריך לגלגול נשמות על פי הקבלה"].

נמצא בספר הזוהר (פרשת שופטים, דף צ"ה ע"ב עמ' תרל"ו) תאור מרתק: מודל מכניסטי של גלגלים שלובים זה בזה (מתורגם מארמית- שפת המקור בה נכתב טכסט זה): "ישנו גלגל [טִיקְלַא בארמית שיש כאלה שמתרגמים למאזניים, אך גלגל נראה מתאים הרבה יותר לרוח הדברים] אחד בצד זה וישנו גלגל אחר בצד זה. בצד אחד מאזני צדק ובצד אחד מאזני מרמה. גלגל זה איננו שוקט לעולם והנשמות עולות ויורדות, באות ושבות". לא ננסה אפילו להבין מה פרוש משפט על פי צדק, ומשפט אחר על פי מרמה, אך ניתן להבין שנגזר על הנשמות גזר דין, לאחר הליך שיפוטי על מעשי העבר, שהוא מעין "איזון" בין שני קצוות התנהגות- בין "צדק" לבין "מרמה" (בין מעשים טובים לבין חטאים). למעשה, מבוטא כאן מנגנון בו נשמות עוברות תהליך בו מעשיהן קובעות את המשך דרכן, פעולה ותוצאה בלתי נמנעת. בזוהר מדובר על משפט על מעשיה של הנשמה בעולם החומר- "בעולם הזה", וגזר דין. בברתות הוודית זה ממש זהה- הפעולה (קֵר בסנסקריט) ותוצאותיה, הקארמה kamra – מנגנון יציאה וחזרה לעולם החומרי, "לשלם", "להשלים" או לחוות את תוצאות המעשים עצמם. מנגנון שמחוץ לטבע, שמכריח את הנשמה שוב ושוב לשוב ולחוות את תוצאות המעשים, ואם יש מעשים חדשים, הם יוצרים אף הם, המשך מסע עולם החומרי, שנראה ללא תכלית וללא סוף.

אך תכלית יש. "הרוח תשוב אל האלוהים", ובלשון הוודות, חזרה לאלוהות, ליחסים נצחיים מלאים ומספקים באופן טוטאלי. אך הפעם זה לאחר למידה חוויתית, ולא קבלת הוויה נצחית מוכנה, אלא לאחר שהייה בהוויה של קרמה, מעין כור לימוד, בה מודעות הנשמה מתפתחת, מצרכים בסיסיים לסיפוק האגו הכוזב, לידיעת האמת, ולאחריה חיבור לאמת. לשם כך עוברת הנשמה "גלגולים", חווה לידה-חיים ומוות אינסוף פעמים עד הרגע בו מגיחה בתודעתה הידיעה מתוך אי-הידיעה, מתוך האשליה, ומטרות המסע מתבהרות.

או אז הגוף החומרי נתפס כלבוש, כאמצעי לעשות את המסע, אך לא המהות, וכל ההתכוננות הופכת אל עבר חזרה "הביתה", למקום של ידע מושלם (סת), המודעות המושלמת לאמת (צ'ית), והאושר הנצחי בהווית סיפוק מוחלט (אננדה).

אחרי שהנשמה חוותה את רצונה החופשי, נתנה דרור לאגו, וחוותה את חוסר התכלית בלנסות לרצות את הגוף והנפש (האגו הכוזב, האֶנְקָרָה בסנסקריט), היא שבה את המקום ממנו הלכה/ שולחה, הפעם לנצח. שערי גן העדן נפתחים שוב ומקבלים את פניה. הפעם לתמיד. יותר היא לא תאווה את פרות עץ הדעת, יותר היא לא תאווה "להיות כאלוהים", הפעם תממש ייעודה האמיתי שלה,התמסרות מלאה לאמת שאין בילתה. מסע כה ארוך ומפותל מגן העדן לחיים מלאי תסכולים ואכזבות וסבל נעשה רק כדי להבין זאת.

וכך ניתן לראות את מסע חיינו, מסע לימוד והבנה לגילוי האמת שמאחורי חוסר התכלית, העמל והסבל שמזמנים לנו החיים, כמעט ללא שליטה מצידנו, וחזרה אל גן העדן, הווית הסיפוק הנצחית - אננדה. .

בהקתי: על ידע וחומר שהופכים לאהבה

2010-05-15T19:46:00.010+03:00

.
הרבי נחמן מברסלב אמר, שכדי להגיע לאלוהים ולדבוק בו באהבה אינסופית, יש לעמוד על דרגש, שהוא הידע, הכרת השורש מאין באת, המסורת וההלכה. ללא דרגש זה, האהבה בלבד וספונטניות כנה פורצת כל, לא מספיקה כדי לדבוק באל.

מתח זה קיים בכל מקום בו אנשים שמים להם למטרה לדבוק באל/ באמת עליונה ומוצקה שתנחה את מהלך חייהם. בהינדואיזם מתח זה מקופל במושג הבהקתי – Bhakti, שרבים מדי משתמשים במושג זה באופן שלא הולם את הכוונה הבסיסית, ומפרשים זאת כאהבה לכול, חמלה לסובב, ואף משתמשים בו כדי ללעוג לאלה שרואים בחברה ההינדית מודל לחיקוי. אך לעג שכזה מפספס מהות אנושית מרתקת!

בְּהַקְתי כסינתזה בין ידע לחומר
המושג בְּהַקְתי- Bhakti מצביע על הנתיב של אהבה ומסירות/ דבקות לאל, והוא מאחד בין שני הפכים: בין פעילות חומרית (קַרְמַה) לידע רוחני גְ'נָאנַה (jnana נהגה- גְיאָנָה או ג'נאנה), והתוצאה של איחוד שני הפכים אלה - היא אהבה.
קַרְמַה מייצגת את הדָתִּיוּת ארצית, אוסף כללים וחוקים שמטרתם לספק צרכים חומריים. סיפוק צורך חומרי הוא צורך אנוכי מטבע הגדרתו: מונחים כמו בשבילי, שלי, טובתי וכד' שאינו אלא סיפוק האגו הפרטי ומניע לרווחה האישית בהווה ובעתיד.
גְ'נָאנַה הוא נתיב הידע, נתיב הגאולה (מוֹקְשָה בשיח הדתי), ומסמל את הידע הטקסי וההלכות הדתיות המוסדרות והקבועות שאין להפר אותן.

בְּהַקְתי הוא סינתזה בין שני הפכים אלה: היא אהבה המבוססת על ידע, המשוללת מניעים אנוכיים, אך לא נמנעת מטכסים ומפעילות דתית שמביאים לטרנספורמציה בלב ומשרתים את האהבה לאל.

בנתיב הגְ'נָאנַה תפיסת אלוהים היא שכלית ומופשטת, טרנסצנדנטאלית. לעומתה, הקַרְמַה מיצגת תפיסת אלוהים חומרית, כ"אנרגיה אלוהית" (שאקטי- Shakti), הנתפסת בהיבטים שונים, למשל כשליט (כמלך המלכים), כאב רחום (אבינו שבשמיים) שמעניש או מעניק חסד, אך הכל למען רווחת הפרט בעולם החומר. גם בשר הלוויתן, שור הבר והיין המשומר, אגב, שמהם סועדים הצדיקים בגן-עדן, זו קרמה - תפיסה חומרית של עתיד הצדיקים המובטח בעולם הבא.

בנתיב הבְּהַקְתי (המאחד את הקרמה והג'נאנה), האלוהים הוא מחוץ לטבע ולמידות הטבע החומריות (גוּנָה- guna), אך עדיין הנו מושא לאהבה, שחסדה היא מעבר לחומר, ולשם כך האל נתפס באופן אחר, כמפורט בהמשך.

האל שמחוץ לטבע החומרי כאישיות חיה
בניגוד לג'נאנה (הידע הדתי והאחר), כמו גם לקרמה, גם האהבה הספונטאנית, השמחה הפורצת מן הלב, ומן כל תא בגוף לנוכח נוכחות האל, איננה שלמה. אהבה למה? למי? "הוא היה, הווה ויהיה", "מלך מלכי המלכים" "אבינו שבשמיים" "אדוני צבאות" איננו מושא אהבה אנושית של ממש. למעשה, דבקות באל שכזה, היא ראיית האל דרך משקפי הקַרְמַה, דרך צרכיו החומריים, תחת מעטה אשליה עצמית. ראייה כזו של האל היא מעין כמיהה כמענה לאנוכיות הצרכים חומריים, אך עדיין איננו יכול להוות יחסים אנושיים מוכרים עם הסובב. בעצם הכמיהה לאהבה לאל ללא גוף ופנים, ללא תארים (כי אינסוף תארים לא יתארוהו), יש משהו לא במידה אנושית, בלתי ישים ולא ניתן להכלה בטבע נפש האדם. נפש, המכירה יחסים בינאישיים, או לפחות משהו הקרוב לכך.

הג'נאנה- הידע הרוחני, התיאולוגי והרציונאלי, אינו יכול לעזור לגיבוש יחסים של אמת עם האל, ההפך. ידע זה אף מבלבל ומהטיל מבוכה עצומה. שכן הסתירה בין השכל, לבין הבלתי נתפס, ואי יכולת הכלה רגשית של האל אינסופי בכל היבט, מותירה את הכמיהה לאל, כבלתי ניתנת למימוש אנושי.

ההינדואיזם מחדד זאת, ומתאר את הג'נאנה ככמיהה והתמסרות לאל בלתי מושג בהכרה. הג'נאני הנו אדם החפץ להיטמע באנרגיה האלוהית ולהפוך הוא עצמו לאלוהים - להיטמע ב-"ברהמה-ג'יוטי" – "brahma-jyoti" – "זוהר האל"; האור הבלתי מוגדר והאינסופי, שלא ניתן להמחשה בשכל ובהכרה, הנובע מתוך האל. אך כמיהה לזוהר אלוהי זה איננה תחליף של ממש לנגיעה ישירה ביחסים עם האל עצמו, שנותר מחוץ ליכולת ההכלה האנושית. לכן הגְ'נָאני הנוקט גישה של ידע ("לוגיקה" ומידע רב), מאמץ טרמינולוגיה של מילים ריקות מכל תוכן אמיתי, מילים של מעבר, ובדרך זו משכנע את עצמו ואת האחרים שהוא "כבר שם".

בנקודה זו בא המושג הבהקתי למלא סתירה פנימית זו של הצורך האנושי לדבוק בבלתי אפשרי להכיל ולהבין: הבהקתי "מאניש" את היחסים עם האל, הופך אותם למשהו שניתן להכלה ומוכר. ליתר דיוק מציע נתיב להתחבר אל אישיות האל (פּוּרוּשָה- purusha), כי עבור בני אנוש עם אגו, הטבעות פסיכולוגיות, ותפיסה שכלית מוגבלת, זו הדרך היחידה האפשרית להתחבר אליו. באופן כזה ניתן יהיה לדבוק באל בדרך אנושית שניתן ליישם, באמת ובשלמות הולכת ומשתכללת לאורך חיי הדבק הפוסע בנתיב הבהקתי, הידוע יותר כתרגול- "בְּהַקְתי יוגה" – "Bhakti Yoga"- "יוגה של אהבה".
לצורך כך, נתיב זה של בהקתי הנו ביטוי להתמסרות מוחלטת המתמקדת באל-עליון בעל אישיות מוכרת וברורה, וזו איננה כמיהה לחסד חומרי אנכי, של בריאות, שפע, ביטחון וכד', ממש לא!.

הפרוש האוטנטי של מושג הבהקתי, מרחיק אף יותר, ובכך מציב עצמו כאלטרנטיבה של ממש לדתות המערביות וחלופה תיאולוגית-אנושית מרתקת לתפיסה, שדווקא יחסים עם האל הנשגב היא בלתי אפשרית לכאורה: לא ניתן לייחס לאל דימוי, כי כאשר אנו נתונים לתודעה קַרְמַתית, כל דימוי שניתן לו, יהיה מוגבל, במרבית המקרים כמיהה לרווח חומרי, וכל שלילה של דימוי כאשר אנו נתונים לתודעה ג'נאנית, גם הוא יהיה שגוי, כי הוא לא מסייע להגיע באמת אל האל.

הבהקתי מבטיח למעשה, שמי שמשתחרר מקַרְמַה וגְ'נָאנַה, יכול לפגוש באל באופן האוטנטי ביותר שניתן, וליצור יחסי אהבה טהורים ונצחיים איתו.

האל כאישיות
בהקתי יוגה- Bhakti yoga, מתמקדת ככמיהה, התמסרות ודבקות באל עליון אנושי, ולא כאל אבסטרקטי, בלתי מובן, בלתי מוכל ובלתי מושג. וכאן נכנסים לפנתיאון ההינדי האל המתגלם בדמויות אנושיות של ממש, כדי שניתן יהיה להתמסר ולדבוק באופן האוטנטי והנכון ביותר ליכולת ההכלה של נפש האדם בשכל וברגש.

הפתיחות העצומה של החברה ההינדית לאורך הדורות מציעה לשם כך נתיבים אינספור. מקדמת דנה התפתחה בחברה ההינדית ההכרה בשוני בין בני האדם, במגוון נטיות הלב, יכולת החשיבה והרגש, לצד ההבנה העמוקה שכפיה הלכתית כזו או אחרת, לא תביא לחברה מוסרית, ולרווחה רוחנית של ממש. כפייה כזו כ- "מי לאדוני אלי" (ומי שלא?...) מביאה תמיד לקנאות, אי-מוסריות ואף אכזריות כלפי כל מי ש"סוטה מדרך הישר".
מאחר ומדובר באמת עליונה ומוחלטת, תנועות הבהקתי יוגה האוטנטיות, לא הכירו באיסורים המוטלים על בני המעמדות השונות בחברה, ונתנו לגיטימציה לכל אדם להגיע לאל, ללא הבדל במוצאו, בדתו או במקום הולדתו. שוויון מוחלט של כל בריה כלפי האל, מהיצור הבזוי ביותר עד לנאצל ביותר באשר הוא. כולם שווים בפני האל, ולכולם זכות ליישם את דרך הבהקתי יוגה המובילה ישירות לאמת העליונה.

האלים הפופולאריים ביותר בחברה ההינדית בתנועה זו, תנועת הבהקתי, מחלקים את החברה ההינדית לתתי תנועות ואמונות. ישנם וישְׁנּוּאים הסוגדים לקְרישְׁנַה – Krishna (כשהאל וישנו הנו אחד הגילויים שלו, אך יש גם כאלה הרואים את קרישנה כאחד מההתגלמויות של וישנו), וישנם שִיוָויִים, הסוגדים לאל שִיוָוה, ויש כאלה הסוגדים לאלים רבים אחרים.

מיקומו של קְרישְׁנַה כפן האישי של האל בבהקתי יוגה, הנו המרתק ביותר, אודות לחיוניות האנושית, אינסוף אופני יחסים ורגשות, אינסוף תובנות והעמקות תוך אישיות ובינאישיות, שבאים לידי ביטוי בספרות הבהקתי יוגה של וישְׁנּויזם - Vaishnavite. זאת בשני הספרים הבולטים: הבהגודגיטה (Bhagavad Gita) והשרימד-בהגוותם (Shrimad Bhagavatam הידוע גם בשם בְּהָאגַוַת פּוּרָאנַה), בו קרישנה מגלם דמות אנושית שניתן להתחבר אליה, להזדהות, ולפתח עמו יחסים אנושיים עמוקים. זה נעשה באמצעות עצם סיפור היחסים עם קרישנה על ידי אנשים, שדים ודמויי אלים בסיפורי העלילות של קרישנה כאן בעולם. כאן קְרישְׁנַה הוא בעל תכונות מוכרות, הניתנות להכלה, עם סיפור חיים מפותל הנרקם בשלל עלילות (lila) רבות ומגוונות, בהן נרקמים יחסים מסוגים רבים עם הורים כילד, עם החברה כנער מוכשר ובולט, עם מאהבות ומעריצות, ובבגרותו כמלך, כבעל, כהורה, כמדינאי ולוחם, וכרֵעַ של אמת.

חסיד וישְׁנּוּי, המממש את עקרונות הבהקתי יוגה, סוגד לקרישנה תוך שהוא בוחר את סוג היחסים ההולמים את נטיותיו ואישיותו נטולי האגו הרוחניים, מתוך העלילות המרובות: כהורה, כחבר, כאוהבת, כרעייה, כרע בקרב ועוד. בכך מתאפשרת "נגישות" לאל, באופן אוטנטי ועמוק ביותר. נגישות זו אינה נחלת מעטים בלבד, אלה בעלי ראייה שכלית של החיים המניעים אותם לראות את המציאות, אף האלוהית, כמשוללת תארים, וכן מפתחים את הכמיהה להיטמע באור האל- בברהמה ג'ויטי. אך גם הם, אינם מביאים לידי ביטוי את רגש יחסים אנושיים, שכנראה רק באמצעותם ניתן באמת "לגעת" ו"לדעת" באמת. לא באמצעות הג'נאנה- הידע, לא באמצעות הקרמה – תפיסת האל כמעניק חסדים חומריים, אלא בבהקתי, בהתמסרות, דבקות ואהבה אנושית, ביחסים אינטימיים ומורכבים. כך מתוודע חסיד הוישְׁנּוּי ליחסיו הנצחיים עם קְרישְׁנַה, הידועים והולמים את אישיותו, כאשר הוא נקי מאגו חומרי וחופשי מהטבעות פסיכולוגיות הקשורים ל"אני" ו"שלי".

באשר להבט הבהקתי בקרב שִיוָויִים, הסוגדים לאל שִיוָוה – בהזדמנות אחרת.

על ענווה , אהבה וזהב-רוח

2010-04-05T10:20:00.111+03:00

.
עוד שהייתי קטן חשתי לא נח בכל הדיבורים על אלוהים. חשתי שמנסים לכפות עלי איזה שהוא מושג, שלאף אחד בעצם אין מושג עליו. אני משחזר חלומות של ילד ממש קטן אודות "אלוהים" זה, ומבין כמה "קלקלו" לי אודותיו: איש עם מצנפת שינה וזקן לבן... היו כאלה, במקום בו גדלתי, שעמדו על כך ש-"אין אלוהים" והיו כאלה שעמדו על כך שלא רק שיש אלוהים, חסר לי שלא "אאמין בו". - אמאל'ה.

מאז שאלוהים היה עם מצנפת שינה וזקן לבן, עברו הרבה שנים והרבה ביוב. העולם הזדקן מעט, והזדהם המון. קראתי למדתי פגשתי המון, אך לא נראה שמשהו בתפיסה הבסיסית משתנה. אותו זקן חביב עם זקן לבן ומצנפת שינה מהאגדות. חוסר הידיעה, או לפחות חוסר המושג על מה מדברים נשאר כהיה.

ילד הייתי, והשלתי עצמי שמבוגרים/ חכמים במיוחד/ כתבים נשגבים יגלו לי. כיום אני מביט די בהשתאות באלה שרצים אחר גילויים כאלה ואחרים, ומשלים עצמם שהם יגאלו את עצמם עם גילויים אלה. כמו, מגילת סתרים, צופן חבוי, צופן הטבע (המדע), צופן הכל (מתמטיקה), צופן הלב (ספרות, אמנות...).
אבל לא, ממש לא. ילד הייתי, והנה בגרתי ובּוּר נשארתי. לא חסר דעת, אך ממש חסר דיעה.

אז, כילד, לפחות היתה ציפייה למשהו שיתגלה. אך היום? מה עוד אבין באמת, או אדע, או אחווה שיהיה כל כך אחרת? זה ייתכן בכלל? ואם כן, מה בכלל עשוי להתרחש כדי שאבין אחרת?

פירות התבונה האנושית הם עצומים ומלאי הוד. כל פעם שאני נפגש עם תובנה מתמטית / מדעית/ ספרותית/ מוסיקאלית/ תנועתית וכד', הלב נחמץ מההחמצה. כמה , כמה אני כל כך רוצה להתעסק עם זה, ועם זה, ובטח שעם זה... ולקרוא, וללמוד, ולחקור, ולהבין.... נפעם נפעם כל פעם מחדש מהיופי שמציעה המתמטיקה. נפעם שוב ושוב מהתפיסות הכמעט לא אנושיות, אלא גבוה מכך, של אנשים שהוגים, שיוצרים, שמגלים, שמפתחים דברים כל כך נשגבים. לכאורה, גילוי טפח זעיר של יופי נשגב, שמעבר לכל חומר.

לא חושב שפעם באמת האמנתי שהיקום הוא שק המכיל מרחב, חומר, אנרגיה וכוחות, שמתנהל לו באופן ספונטאני, על פי חוקי-על שטבועים בו ומנהלים את החומר בקפידה רבה ו- זהו. זה נשמע מופרך מדי, שטחי, לא בוגר, לא בשל בהוויה של הבנה.
לעומת זאת, לאורך החיים מצטברות תובנות קטנות, לא ברעש גדול ולא גילויים מלאי אור והוד, וגם לא בקול דממה דקה או אש פלאית. ממש לא. פכים קטנים. משהו שמגרד, שנוגע מקום עמום שלא ברור כלל אם הוא אפילו קיים; מן הוויה של עמידה על הסף, סף של "השער האחרון" שמעבר לו אין יותר הבנה ולא תובנות. ביאליק כינה זאת בביטוי העברי המרתק - סף הבלימה ("הציץ ומת"), שמעבר לו באמת כבר אין מה.... בלימה, בלי-מה, בלי, ב(ראשית), ==.

על הסף ההוא המצמרר, על הגבול בין המציאות לריק, ללא כלום, ל-"שַם", חשים ברוח שמכה על הפנים, רוח מ"שַם". רוח שנושבת מהתהום האינסופית שלרגליך, שברור לך שלא משנה כמה תאיר עליה, ועם מה, לא תראה אלא תהום שחורה משחור של כלום, תוהו ובוהו במובן של ריק, ששום שביב של אור לא יראה בה,ולא ינצנץ; הכל יבלע בתוכו, ולא יהיה. פשוט ייגוז ממקום לשום מקום. אולי כך אפשר להפנים שלא ניתן באמת לספק את הסקרנות והצמא להבנה. אז חתרת ויגעת, והגעת, והארת, את מה? אז מה? מה באמת (לא) ראית?

גם אם הייתי משקיע את כל חיי 24/7 במתמטיקה המופלאה שמרגשת כל כך, בספרות נעלה שמצמררת ומעמידה את השיער בעורף מהתרגשות, לאן הייתי מגיע? כמה עצוב/ מדהים לראות את גדולי המוחות האנושיים, הידועים לנו, שהלכו אי פעם על האדמה הזאת. הם היו אנשים, רובם המכריע לא מפותחים אישית ורגשית, אנשים רגילים ואף פחות מכך. כי כנראה לעמוד על סף הבלימה זה משהו בניגוד לאנושיות נורמלית ופשוטה. כנראה סף הבלימה איננו מקום לבן-אנוש, נורמאלי לפחות.

לפני המון שנים בדרום סיני, על אלה קוצנית ראיתי זחל קטן שצורתו בדיוק כמו קוץ האלה. הסוואה למופת. [זחל של הפרפר פִּירָלִידָאֵה- Travhypterix acanthotecta] או-קיי, מעבר להתפעלות על נשגבות מרוכבות הטבע, מיד הרי נשאלת השאלה הטפשית- מי בדיוק ממציא את מי? אני/אנחנו/מומחי הזואולוגיה והבוטניקה - את כללי וחוקי הטבע הנשגבים הללו שיוצרים התאמה כה מושלמת בין עץ לרמש קטן שנראה כמו קוץ, או משהו נשגב ברא אותם, את הרמש בצורה מדויקת של קוץ לבן של אלה שעליו הוא חי?

אז קודם כל מה זה חשוב, במהות? אז נניח שיש משהו נשגב שיצר – אז מה? למה ננסה בכלל להכיל משהו שלא ניתן להכלה ורק מבלבל את המח ומסיט מהעיקר. ואיך כותב המלבי"ם בחרוזים משעשעים? "ואת המסך פרשתי על התעלומה העלומה, וסכותי את הפרוכת על הסתר ועל הבלימה, במופלא ממך אל תדרוש, ובעגלת הסוד אל תחרוש". אוקיי. לא נחרוש, ילל'ה בסדר. ואז?
לא, לא נוכל באמת להבין "עד הסוף". נניח. אבל מהו "סוף" זה? מה לא נוכל להבין עד "הסוף"? אז בגלל זה נפסיק לחלום? להסתקרן? לחקור? להתפעל? להשקיע משאבי עתק בבניית מפלצות טכנולוגיות שיגלו עוד ועוד "סודות היקום" (כמו מאיץ החלקיקים בשוויץ)? ו... סליחה, אז בגלל זה נפסיק לאהוב?

אז שוב מתנצל, לא הבנתי, אז אנו חותרים בכל הנחישות לגלות את חוקי הטבע, החוקה של הכל? אנחנו בכלל מבינים על מה אנו מדברים? הרי אלה הדברים הכי מטורפים והזויים, ששום דמיון, אבל שום דמיון של בן אנוש, שום יכולת הכלה להבין זאת בכלל, וודאי שלא ליצור במחשבה דברים כאלה, ודאי לא להמציא אותם, וודאי וודאי שלא לחקוק אותם, לברוא אותם. ואיזה חוקים אנו מחפשים להבין בדיוק? מה הם? איפה הם "כתובים"? אולי בכלל יש מציאות מורכבת כל כך, "גדולה עלינו" בגדול, שאנו מנסים להדביק עליה "חוקים" וכללים שבכלל לא קשורים... סתם מגבלה אנושית מטופשת, כמו רמש-הקוץ על האלה במדבר, שדומה להפליא לקוצי העץ לשם הסוואה והישרדות על חייו. אולי בכלל אנו מחליטים עליו, "מסבירים אותו" – שזו, למשל, הסוואה וכד'. סליחה, מי אמר שזה כך בכלל? ומהו באמת אותו "כך"?

אך מה שקורה בפועל הוא, שככל שמגלים ומקלפים, והנה או-טו-טו נוגעים במהות.... זה מתרחק מאיתנו כמו אופק חמקמק. אתם זוכרים, בודאי את תמונת העולם של "קדמונינו" שהעולם הוא דיסק על צבים או פילים, שעומדים על צבים/פילים, "ככה כל הדרך למטה" (מי שלא מכיר, ראו ויקיפדיה אנגלית הערך Turtles all the way down) . תראו את התובנות שלנו על הלוגיקה, חוקי הכבידה, האינטראקציה של החומר בחומר, החשמל, הכוחות בגרעין האטום... איזו התקדמות מדהימה ונוראת הוד, שבכל שלב חושבים טו-טו-טו נוגעים במהות, אך למעשה, מה? מגלים, לכל היותר עוד צב בשרשרת הצבים האין סופית "כל הדרך למטה".... מופלא- כן, ודאי, אפילו נורא הוד, אך ממש לא נוגעים במהות, ב"למטה". ממש לא.
ולאן הגענו בעצם? במה אנו חכמים יותר מאבותינו, במהות? או קיי, כיום, שלא כבעבר הלא רחוק, נלהג על הקוורקים, הדו-פרצופיות של החומר גל או חלקיק, על חשמל, מחשבים והוכחת משפט פרמה, וגידול אפקטיבי בכמויות וגדלים בעלות נמוכה של עופות לבשר וכותנה.... אפילו בפסיכולוגיה, נוקטים היום תפיסות שמשתנות לבקרים: ממודלים משונים של תת הכרה ודיבורים, מאמצים כיום שיח ותובנות "פסיכולוגיות" מקדמת דנה, כמו הבודהיזם למשל.

אבל עם כל התובנות המופלאות האלה שצברה האנושות, האם האמת נוכל באמת להסביר אותנו? נוכל להבין מה זו שינה למשל? מה זו אהבה? נוכל להכיל בכלל את מורכבות ומהות העץ שפורח עתה בחלון? את להקת הציפורים העוברות מעלינו מאי שם לאי שם מרחק אלפי קילומטר? את הדמיונות, ההדחקות, החששות, היופי שלנו? ו... סליחה, נוכל להבין בכלל, לגעת במהו מוות? מהי לידה? מאין באנו? לאן אנון הולכים בדיוק?

יש כאלה שטוענים שכן - יש הסברים, יש חומר, יש חוקי טבע, יש תאוריות, מודלים, ספרים, ידע גלוי וידע עלום, שאו-טו-טו נפענח, ואז נבין את הכל.

עם כל הרצון לקבל תפיסה זו, שזה אפילו מפתה, הם נראים לי פשוט שטחיים להחריד, אי בשלות שרק מכסים על אי יכולת מובנית בתוכנו להכיל ולגעת באמת את אי העקביות וההתאמה, ואולי אפילו עד כדי סתם בורות מכוונת ושלא מכוונת...? וזו לא התנשאות, חלילה, או התחמקות מהאמת, אלא פשוט תובנה שמהדהדת לאורך כל ההיסטוריה הידועה של הידע האנושי, ולא נורא אם נאמץ אותה, לא ככה? פשוט נבין שכל מאמצינו הכבירים "להבין" יגלו לנו, לכל היותר, עוד צב בשרשת שסוף אין לה, עליהם העולם עומד, ותו לא.

או קיי, הבנו מה לא, אז מה בעצם כן? נאמר , וואל'ה "יש אלוהים" ואז מה?

- נשמור שבת? נאמין בביאת המשיח? (יהדות)

- נתפלל במיסה ביום ראשון ונאכל ביסקויט "זהו גופי וזהו דמי..." (נצרות)

- נעלה למכה אחת לכמה שנים (מוסלמים),

- חלילה לנו מלאכול בשר (הינדואיזם)
- ועוד ועוד...?

זה ממש נחמד, אבל....

אבל... איפה בעצם הבנת הקיים באופן הכי אוטנטי ואמיתי? הבנה מהעיניים הפרטיות של כל אחד. מה אתה מבין באמת?

זה בסדר, נכון, אמיץ, ספונטני, תהליך שכנראה לא ניתן לעצור באמת, שאנו יוצאים החוצה לחפש את "האמת", להתחקות אחר ההסבר שיניח את הדעת על מה קורה, שם בחוץ. בואו נודה שהניסיון הכביר של מאות דורות של אנשים חושבים ומרגישים (אבותינו היקרים) לא מביא אותנו באמת לאמת. כנראה יש רגליים לתחושה הכל כך חזקה שלא נמצא הסבר מניח את הדעת, ולו על סמך ניסיון של מאות ויותר של דורות, שלא הביאו הסבר מניח את הדעת באמת – האם אפשר ואיך לגעת באמת, להכיל את העולם הזה שסביבנו ותוכנו?

אז מה עכשיו, נגיד שיש אלוהים וצריך לעשות ככה וככה? נצפה ל"הארה"? לא בטוח. אנשים שנגעו בחוויה מזככת כזאת, ששרו עם האלוהים, או לפחות היו במקומות "שמימיים" נשגבים שהאחרים לא, נשארו למגינת ליבם אנשים. הם כאבו, חיו, ומתו כאחד האדם. אין ולא היה להם יותר תשובות מאשר אין לנו.... עובדה. אם היה משהו מספק, לא היו מספרים לנו? לא היינו יודעים? ומה שכבר מספרים לנו... נו. גילו עוד צב, לכל היותר, וגם זה בערבון מאד מוגבל.

תראו מה האנושיות הזאת עושה. סתם סיפור הינדי חמוד (מתוך הכתב ההינדי שניתן להעמידו בשורה הראשונה של הכתבים המופלאים כמו התנ"ך למשל) Shrimad Bhagavatam קנטו 4 פרק 12) שממחיש כל כך: זמנו של דרְוּוָוה מהראג', קיסר העולם, הגיע. דרְוּוָוה , שגילה את האלוהים פנים מול פנים בגיל 5, שמלך בעולם שנים אינספור בחסד ובעוצמה שאיש אחריו ולפניו לא השכיל, נפרד ממשפחתו, מאשתו וילדיו וכל צאצאיו היקרים, עזב את גופו, ומרכבה שמימית עם שני מלאכים זוהרים באור יקרות, באו לקחת אותו לממלכת האל. אך אז, כשכל בני האלים שרים בשמחה ומצפים בכיליון עיניים לבואו של בן האנוש שהגיע הכי רחוק, הכי גבוה, נגע בהכי נשגב - עצר בהם ואמר: 'איכה אוכל לעזוב אחרי את אמי המסכנה? לא, לא אוכל ללכת עמיכם בלעדיה'. והוא עלה על מרכבת האלים והפליג אל ממלכת האל הנצחית, רק אחרי שהביאו גם את אמו, שתהיה עמו גם בממלכת האל לנצח.

ענווה ואהבה

לאחר שסקרנו את קיצור תולדות הידע הבלתי מושג שאנו שואפים אליו, אנו נוכחים שאנו בני אדם די מוגבלים למען האמת, ובאמת ממשית – לא ניגע ו(כנראה)לא נגיע. לעולם לא. אז אולי ננסה להשלים שבכל דור ודור חייב אדם לבחון מחדש את עצמו. תובנות זרות, חיצוניות, גם לא אלה מקדמת דנה, לא יביאו את המנוחה והסיפוק, ולא ימלאו את הצורך האמיתי לדעת.

לבחון את עצמו, פרושו צניעות, ענווה אינסופית. זה שלעצמו מסע מפרך ואולי אף לא מושג, אך המטרה כאן בהירה כמו אלף שמשות ומובהקת. לקלף מעלינו כל כך הרבה אגו, התנשאות, שחצנות, התעלמות, סבל, טראומות, כעסים ותסכול. להכיל את העולם, לקבל אותו כלשונו וכדמותו, לא לחשוב שניתן לשנות משהו בכללים שלפיהם הוא מתנהל, לא לחשוב על העולם/הטבע/ האלוהים במונחים של טוב או רע, חנון וגומל, מעניש ונוקם וחותר; לא לצפות ממנו לנהוג אחרת ממה שקורה באמת; לא "נילחם/נאבק", גם לא נגד עצמנו. פשוט לקבל, להיות צנועים, ענווים. לשאוף להיות "עפר ואפר", ומתוך אפר זה של ביטול עצמי, לא ביטול העצמי, אלא ביטול מעטפת של העצמי הכוזב שהוא הגוף, הלבוש, המעטפת הלא אפשרית הזאת של מאוויים, רצונות, יצרים, רדיפה אחר כבוד, הכרה שמובילה אותנו לכלום. אגו כוזב מנופח בכלום, לכל היותר באשליה חידתית שכופה, שאונסת כל חלקה טובה של הנשמה. סתם מסחררת אותנו על המקום לשום מקום.

ומתוך הענווה, למצוא ולחוש את האהבה. ענווה ואהבה, אהבה וענווה. אהבה שמאפשרת לנו להכיל את העולם, להכיר בו, לראות בכל אחד ובכל חלק בעולם את עצמנו, ולהפך. לא להיות יהודי, מסולמי או נוצרי או הינדי; לא להיות ישראלי, פלשתינאי או נורווגי; לא להיות במחנה זה, אחר; לא בעד, לא נגד, לא עם, ולא ללא. פשוט להיות. אז גם לא נצטרך לשאול מהו מוסר, מהו אלוהים, מה נכון, מה לא; איך לנהוג, מהי האמת ומהו לא-אמת. הכל שם. מונח לרגלינו, ברור, מובהק. הכל שנובע מתוך ענווה ואהבה שהן אבן החכמים שהופכת הכל לזהב. לא זהב של חמדנות וכבוד, אלא זהב-רוח, שזוהֵר בריצוד שלא נמחה גם לא בעוולות הזמן והמקום. תמיד נוצץ, לא מתכלה, בוטח ושלם ללא פגמים. וזהב-רוח זה הוא אנחנו, האני הפנימי שלי, של כל אחד מאיתנו, גם אם לא גילו לנו זאת, ההפך. רק הסתירו ומסתירים מפנינו.

שנתקרב לשם, בעצם אלינו, אל זהב-רוח זה, שזה אנו, נגלה שזהו התכשיט הנשגב והיפה ביותר שאי פעם לא חלמנו עליו, ירושלים של זהב הנשמה, כי לא ידענו על קיומו בכלל. זהב-רוח המוצפן ונסתר תחת מעטה עבה של חומר מיותר, שחוסם כל אור שיוצא מאיתנו. או אז, כל כך הרבה שאלות מאבדות מתוקפן. אין למה ואין מה ואין איך. הכל כל כך פשוט! יש חיים נינוחים הרבה יותר, חיוך ושמחה ממלאים את הלב. וגם בסבל הכרחי, וגם בעוולות הזמן והמקום המכאיבים ביותר נעמוד איתן. כי די, זה אנו, זהב-רוח הרוחש אהבה וענווה של תמיד, שאינו מתכלה לעולם. נעמוד בכל לא מתוך התעלמות, אלא מתוך הבנה כלשהי, שמילים לא תוכלנה להביע, אך הלב כן.

ו... זהו בעצם. זה הכל, גם אם זה נשמע נורא מעט ופשטני, זה פשוט הכל. הכל נורא הוד.

נראה אותנו מגיעים לשם. נוגעים. נוגעים בנו, באמת הפנימית שלנו, שתעשה עמנו רק טוב, ואז גם הרצון לגעת בשמיים, להבין, לראות את האלוהים מאבד ממשמעותו, כי פתאום מתברר שהכל שם, הכל כלול כבר מבפנים. הכל.

פשוט? כן, להיות ככה פשוט? אוה..... בשביל זה כל החיים עדיין לפנינו.
.