.
עוד שהייתי קטן חשתי לא נח בכל הדיבורים על אלוהים. חשתי שמנסים לכפות עלי איזה שהוא מושג, שלאף אחד בעצם אין מושג עליו. אני משחזר חלומות של ילד ממש קטן אודות "אלוהים" זה, ומבין כמה "קלקלו" לי אודותיו: איש עם מצנפת שינה וזקן לבן... היו כאלה, במקום בו גדלתי, שעמדו על כך ש-"אין אלוהים" והיו כאלה שעמדו על כך שלא רק שיש אלוהים, חסר לי שלא "אאמין בו". - אמאל'ה.
עוד שהייתי קטן חשתי לא נח בכל הדיבורים על אלוהים. חשתי שמנסים לכפות עלי איזה שהוא מושג, שלאף אחד בעצם אין מושג עליו. אני משחזר חלומות של ילד ממש קטן אודות "אלוהים" זה, ומבין כמה "קלקלו" לי אודותיו: איש עם מצנפת שינה וזקן לבן... היו כאלה, במקום בו גדלתי, שעמדו על כך ש-"אין אלוהים" והיו כאלה שעמדו על כך שלא רק שיש אלוהים, חסר לי שלא "אאמין בו". - אמאל'ה.
מאז שאלוהים היה עם מצנפת שינה וזקן לבן, עברו הרבה שנים והרבה ביוב. העולם הזדקן מעט, והזדהם המון. קראתי למדתי פגשתי המון, אך לא נראה שמשהו בתפיסה הבסיסית משתנה. אותו זקן חביב עם זקן לבן ומצנפת שינה מהאגדות. חוסר הידיעה, או לפחות חוסר המושג על מה מדברים נשאר כהיה.
ילד הייתי, והשלתי עצמי שמבוגרים/ חכמים במיוחד/ כתבים נשגבים יגלו לי. כיום אני מביט די בהשתאות באלה שרצים אחר גילויים כאלה ואחרים, ומשלים עצמם שהם יגאלו את עצמם עם גילויים אלה. כמו, מגילת סתרים, צופן חבוי, צופן הטבע (המדע), צופן הכל (מתמטיקה), צופן הלב (ספרות, אמנות...).
אבל לא, ממש לא. ילד הייתי, והנה בגרתי ובּוּר נשארתי. לא חסר דעת, אך ממש חסר דיעה.
אבל לא, ממש לא. ילד הייתי, והנה בגרתי ובּוּר נשארתי. לא חסר דעת, אך ממש חסר דיעה.
אז, כילד, לפחות היתה ציפייה למשהו שיתגלה. אך היום? מה עוד אבין באמת, או אדע, או אחווה שיהיה כל כך אחרת? זה ייתכן בכלל? ואם כן, מה בכלל עשוי להתרחש כדי שאבין אחרת?
פירות התבונה האנושית הם עצומים ומלאי הוד. כל פעם שאני נפגש עם תובנה מתמטית / מדעית/ ספרותית/ מוסיקאלית/ תנועתית וכד', הלב נחמץ מההחמצה. כמה , כמה אני כל כך רוצה להתעסק עם זה, ועם זה, ובטח שעם זה... ולקרוא, וללמוד, ולחקור, ולהבין.... נפעם נפעם כל פעם מחדש מהיופי שמציעה המתמטיקה. נפעם שוב ושוב מהתפיסות הכמעט לא אנושיות, אלא גבוה מכך, של אנשים שהוגים, שיוצרים, שמגלים, שמפתחים דברים כל כך נשגבים. לכאורה, גילוי טפח זעיר של יופי נשגב, שמעבר לכל חומר.
לא חושב שפעם באמת האמנתי שהיקום הוא שק המכיל מרחב, חומר, אנרגיה וכוחות, שמתנהל לו באופן ספונטאני, על פי חוקי-על שטבועים בו ומנהלים את החומר בקפידה רבה ו- זהו. זה נשמע מופרך מדי, שטחי, לא בוגר, לא בשל בהוויה של הבנה.
לעומת זאת, לאורך החיים מצטברות תובנות קטנות, לא ברעש גדול ולא גילויים מלאי אור והוד, וגם לא בקול דממה דקה או אש פלאית. ממש לא. פכים קטנים. משהו שמגרד, שנוגע מקום עמום שלא ברור כלל אם הוא אפילו קיים; מן הוויה של עמידה על הסף, סף של "השער האחרון" שמעבר לו אין יותר הבנה ולא תובנות. ביאליק כינה זאת בביטוי העברי המרתק - סף הבלימה ("הציץ ומת"), שמעבר לו באמת כבר אין מה.... בלימה, בלי-מה, בלי, ב(ראשית), ==.
על הסף ההוא המצמרר, על הגבול בין המציאות לריק, ללא כלום, ל-"שַם", חשים ברוח שמכה על הפנים, רוח מ"שַם". רוח שנושבת מהתהום האינסופית שלרגליך, שברור לך שלא משנה כמה תאיר עליה, ועם מה, לא תראה אלא תהום שחורה משחור של כלום, תוהו ובוהו במובן של ריק, ששום שביב של אור לא יראה בה,ולא ינצנץ; הכל יבלע בתוכו, ולא יהיה. פשוט ייגוז ממקום לשום מקום. אולי כך אפשר להפנים שלא ניתן באמת לספק את הסקרנות והצמא להבנה. אז חתרת ויגעת, והגעת, והארת, את מה? אז מה? מה באמת (לא) ראית?
גם אם הייתי משקיע את כל חיי 24/7 במתמטיקה המופלאה שמרגשת כל כך, בספרות נעלה שמצמררת ומעמידה את השיער בעורף מהתרגשות, לאן הייתי מגיע? כמה עצוב/ מדהים לראות את גדולי המוחות האנושיים, הידועים לנו, שהלכו אי פעם על האדמה הזאת. הם היו אנשים, רובם המכריע לא מפותחים אישית ורגשית, אנשים רגילים ואף פחות מכך. כי כנראה לעמוד על סף הבלימה זה משהו בניגוד לאנושיות נורמלית ופשוטה. כנראה סף הבלימה איננו מקום לבן-אנוש, נורמאלי לפחות.
לפני המון שנים בדרום סיני, על אלה קוצנית ראיתי זחל קטן שצורתו בדיוק כמו קוץ האלה. הסוואה למופת. [זחל של הפרפר פִּירָלִידָאֵה- Travhypterix acanthotecta] או-קיי, מעבר להתפעלות על נשגבות מרוכבות הטבע, מיד הרי נשאלת השאלה הטפשית- מי בדיוק ממציא את מי? אני/אנחנו/מומחי הזואולוגיה והבוטניקה - את כללי וחוקי הטבע הנשגבים הללו שיוצרים התאמה כה מושלמת בין עץ לרמש קטן שנראה כמו קוץ, או משהו נשגב ברא אותם, את הרמש בצורה מדויקת של קוץ לבן של אלה שעליו הוא חי?
אז קודם כל מה זה חשוב, במהות? אז נניח שיש משהו נשגב שיצר – אז מה? למה ננסה בכלל להכיל משהו שלא ניתן להכלה ורק מבלבל את המח ומסיט מהעיקר. ואיך כותב המלבי"ם בחרוזים משעשעים? "ואת המסך פרשתי על התעלומה העלומה, וסכותי את הפרוכת על הסתר ועל הבלימה, במופלא ממך אל תדרוש, ובעגלת הסוד אל תחרוש". אוקיי. לא נחרוש, ילל'ה בסדר. ואז?
לא, לא נוכל באמת להבין "עד הסוף". נניח. אבל מהו "סוף" זה? מה לא נוכל להבין עד "הסוף"? אז בגלל זה נפסיק לחלום? להסתקרן? לחקור? להתפעל? להשקיע משאבי עתק בבניית מפלצות טכנולוגיות שיגלו עוד ועוד "סודות היקום" (כמו מאיץ החלקיקים בשוויץ)? ו... סליחה, אז בגלל זה נפסיק לאהוב?
לא, לא נוכל באמת להבין "עד הסוף". נניח. אבל מהו "סוף" זה? מה לא נוכל להבין עד "הסוף"? אז בגלל זה נפסיק לחלום? להסתקרן? לחקור? להתפעל? להשקיע משאבי עתק בבניית מפלצות טכנולוגיות שיגלו עוד ועוד "סודות היקום" (כמו מאיץ החלקיקים בשוויץ)? ו... סליחה, אז בגלל זה נפסיק לאהוב?
אז שוב מתנצל, לא הבנתי, אז אנו חותרים בכל הנחישות לגלות את חוקי הטבע, החוקה של הכל? אנחנו בכלל מבינים על מה אנו מדברים? הרי אלה הדברים הכי מטורפים והזויים, ששום דמיון, אבל שום דמיון של בן אנוש, שום יכולת הכלה להבין זאת בכלל, וודאי שלא ליצור במחשבה דברים כאלה, ודאי לא להמציא אותם, וודאי וודאי שלא לחקוק אותם, לברוא אותם. ואיזה חוקים אנו מחפשים להבין בדיוק? מה הם? איפה הם "כתובים"? אולי בכלל יש מציאות מורכבת כל כך, "גדולה עלינו" בגדול, שאנו מנסים להדביק עליה "חוקים" וכללים שבכלל לא קשורים... סתם מגבלה אנושית מטופשת, כמו רמש-הקוץ על האלה במדבר, שדומה להפליא לקוצי העץ לשם הסוואה והישרדות על חייו. אולי בכלל אנו מחליטים עליו, "מסבירים אותו" – שזו, למשל, הסוואה וכד'. סליחה, מי אמר שזה כך בכלל? ומהו באמת אותו "כך"?
אך מה שקורה בפועל הוא, שככל שמגלים ומקלפים, והנה או-טו-טו נוגעים במהות.... זה מתרחק מאיתנו כמו אופק חמקמק. אתם זוכרים, בודאי את תמונת העולם של "קדמונינו" שהעולם הוא דיסק על צבים או פילים, שעומדים על צבים/פילים, "ככה כל הדרך למטה" (מי שלא מכיר, ראו ויקיפדיה אנגלית הערך Turtles all the way down) . תראו את התובנות שלנו על הלוגיקה, חוקי הכבידה, האינטראקציה של החומר בחומר, החשמל, הכוחות בגרעין האטום... איזו התקדמות מדהימה ונוראת הוד, שבכל שלב חושבים טו-טו-טו נוגעים במהות, אך למעשה, מה? מגלים, לכל היותר עוד צב בשרשרת הצבים האין סופית "כל הדרך למטה".... מופלא- כן, ודאי, אפילו נורא הוד, אך ממש לא נוגעים במהות, ב"למטה". ממש לא.
ולאן הגענו בעצם? במה אנו חכמים יותר מאבותינו, במהות? או קיי, כיום, שלא כבעבר הלא רחוק, נלהג על הקוורקים, הדו-פרצופיות של החומר גל או חלקיק, על חשמל, מחשבים והוכחת משפט פרמה, וגידול אפקטיבי בכמויות וגדלים בעלות נמוכה של עופות לבשר וכותנה.... אפילו בפסיכולוגיה, נוקטים היום תפיסות שמשתנות לבקרים: ממודלים משונים של תת הכרה ודיבורים, מאמצים כיום שיח ותובנות "פסיכולוגיות" מקדמת דנה, כמו הבודהיזם למשל.
ולאן הגענו בעצם? במה אנו חכמים יותר מאבותינו, במהות? או קיי, כיום, שלא כבעבר הלא רחוק, נלהג על הקוורקים, הדו-פרצופיות של החומר גל או חלקיק, על חשמל, מחשבים והוכחת משפט פרמה, וגידול אפקטיבי בכמויות וגדלים בעלות נמוכה של עופות לבשר וכותנה.... אפילו בפסיכולוגיה, נוקטים היום תפיסות שמשתנות לבקרים: ממודלים משונים של תת הכרה ודיבורים, מאמצים כיום שיח ותובנות "פסיכולוגיות" מקדמת דנה, כמו הבודהיזם למשל.
אבל עם כל התובנות המופלאות האלה שצברה האנושות, האם האמת נוכל באמת להסביר אותנו? נוכל להבין מה זו שינה למשל? מה זו אהבה? נוכל להכיל בכלל את מורכבות ומהות העץ שפורח עתה בחלון? את להקת הציפורים העוברות מעלינו מאי שם לאי שם מרחק אלפי קילומטר? את הדמיונות, ההדחקות, החששות, היופי שלנו? ו... סליחה, נוכל להבין בכלל, לגעת במהו מוות? מהי לידה? מאין באנו? לאן אנון הולכים בדיוק?
יש כאלה שטוענים שכן - יש הסברים, יש חומר, יש חוקי טבע, יש תאוריות, מודלים, ספרים, ידע גלוי וידע עלום, שאו-טו-טו נפענח, ואז נבין את הכל.
עם כל הרצון לקבל תפיסה זו, שזה אפילו מפתה, הם נראים לי פשוט שטחיים להחריד, אי בשלות שרק מכסים על אי יכולת מובנית בתוכנו להכיל ולגעת באמת את אי העקביות וההתאמה, ואולי אפילו עד כדי סתם בורות מכוונת ושלא מכוונת...? וזו לא התנשאות, חלילה, או התחמקות מהאמת, אלא פשוט תובנה שמהדהדת לאורך כל ההיסטוריה הידועה של הידע האנושי, ולא נורא אם נאמץ אותה, לא ככה? פשוט נבין שכל מאמצינו הכבירים "להבין" יגלו לנו, לכל היותר, עוד צב בשרשת שסוף אין לה, עליהם העולם עומד, ותו לא.
או קיי, הבנו מה לא, אז מה בעצם כן? נאמר , וואל'ה "יש אלוהים" ואז מה?
- נשמור שבת? נאמין בביאת המשיח? (יהדות)
- נתפלל במיסה ביום ראשון ונאכל ביסקויט "זהו גופי וזהו דמי..." (נצרות)
- נעלה למכה אחת לכמה שנים (מוסלמים),
- חלילה לנו מלאכול בשר (הינדואיזם)
- ועוד ועוד...?
- ועוד ועוד...?
זה ממש נחמד, אבל....
אבל... איפה בעצם הבנת הקיים באופן הכי אוטנטי ואמיתי? הבנה מהעיניים הפרטיות של כל אחד. מה אתה מבין באמת?
זה בסדר, נכון, אמיץ, ספונטני, תהליך שכנראה לא ניתן לעצור באמת, שאנו יוצאים החוצה לחפש את "האמת", להתחקות אחר ההסבר שיניח את הדעת על מה קורה, שם בחוץ. בואו נודה שהניסיון הכביר של מאות דורות של אנשים חושבים ומרגישים (אבותינו היקרים) לא מביא אותנו באמת לאמת. כנראה יש רגליים לתחושה הכל כך חזקה שלא נמצא הסבר מניח את הדעת, ולו על סמך ניסיון של מאות ויותר של דורות, שלא הביאו הסבר מניח את הדעת באמת – האם אפשר ואיך לגעת באמת, להכיל את העולם הזה שסביבנו ותוכנו?
אז מה עכשיו, נגיד שיש אלוהים וצריך לעשות ככה וככה? נצפה ל"הארה"? לא בטוח. אנשים שנגעו בחוויה מזככת כזאת, ששרו עם האלוהים, או לפחות היו במקומות "שמימיים" נשגבים שהאחרים לא, נשארו למגינת ליבם אנשים. הם כאבו, חיו, ומתו כאחד האדם. אין ולא היה להם יותר תשובות מאשר אין לנו.... עובדה. אם היה משהו מספק, לא היו מספרים לנו? לא היינו יודעים? ומה שכבר מספרים לנו... נו. גילו עוד צב, לכל היותר, וגם זה בערבון מאד מוגבל.
תראו מה האנושיות הזאת עושה. סתם סיפור הינדי חמוד (מתוך הכתב ההינדי שניתן להעמידו בשורה הראשונה של הכתבים המופלאים כמו התנ"ך למשל) Shrimad Bhagavatam קנטו 4 פרק 12) שממחיש כל כך: זמנו של דרְוּוָוה מהראג', קיסר העולם, הגיע. דרְוּוָוה , שגילה את האלוהים פנים מול פנים בגיל 5, שמלך בעולם שנים אינספור בחסד ובעוצמה שאיש אחריו ולפניו לא השכיל, נפרד ממשפחתו, מאשתו וילדיו וכל צאצאיו היקרים, עזב את גופו, ומרכבה שמימית עם שני מלאכים זוהרים באור יקרות, באו לקחת אותו לממלכת האל. אך אז, כשכל בני האלים שרים בשמחה ומצפים בכיליון עיניים לבואו של בן האנוש שהגיע הכי רחוק, הכי גבוה, נגע בהכי נשגב - עצר בהם ואמר: 'איכה אוכל לעזוב אחרי את אמי המסכנה? לא, לא אוכל ללכת עמיכם בלעדיה'. והוא עלה על מרכבת האלים והפליג אל ממלכת האל הנצחית, רק אחרי שהביאו גם את אמו, שתהיה עמו גם בממלכת האל לנצח.
ענווה ואהבה
לאחר שסקרנו את קיצור תולדות הידע הבלתי מושג שאנו שואפים אליו, אנו נוכחים שאנו בני אדם די מוגבלים למען האמת, ובאמת ממשית – לא ניגע ו(כנראה)לא נגיע. לעולם לא. אז אולי ננסה להשלים שבכל דור ודור חייב אדם לבחון מחדש את עצמו. תובנות זרות, חיצוניות, גם לא אלה מקדמת דנה, לא יביאו את המנוחה והסיפוק, ולא ימלאו את הצורך האמיתי לדעת.
לבחון את עצמו, פרושו צניעות, ענווה אינסופית. זה שלעצמו מסע מפרך ואולי אף לא מושג, אך המטרה כאן בהירה כמו אלף שמשות ומובהקת. לקלף מעלינו כל כך הרבה אגו, התנשאות, שחצנות, התעלמות, סבל, טראומות, כעסים ותסכול. להכיל את העולם, לקבל אותו כלשונו וכדמותו, לא לחשוב שניתן לשנות משהו בכללים שלפיהם הוא מתנהל, לא לחשוב על העולם/הטבע/ האלוהים במונחים של טוב או רע, חנון וגומל, מעניש ונוקם וחותר; לא לצפות ממנו לנהוג אחרת ממה שקורה באמת; לא "נילחם/נאבק", גם לא נגד עצמנו. פשוט לקבל, להיות צנועים, ענווים. לשאוף להיות "עפר ואפר", ומתוך אפר זה של ביטול עצמי, לא ביטול העצמי, אלא ביטול מעטפת של העצמי הכוזב שהוא הגוף, הלבוש, המעטפת הלא אפשרית הזאת של מאוויים, רצונות, יצרים, רדיפה אחר כבוד, הכרה שמובילה אותנו לכלום. אגו כוזב מנופח בכלום, לכל היותר באשליה חידתית שכופה, שאונסת כל חלקה טובה של הנשמה. סתם מסחררת אותנו על המקום לשום מקום.
ומתוך הענווה, למצוא ולחוש את האהבה. ענווה ואהבה, אהבה וענווה. אהבה שמאפשרת לנו להכיל את העולם, להכיר בו, לראות בכל אחד ובכל חלק בעולם את עצמנו, ולהפך. לא להיות יהודי, מסולמי או נוצרי או הינדי; לא להיות ישראלי, פלשתינאי או נורווגי; לא להיות במחנה זה, אחר; לא בעד, לא נגד, לא עם, ולא ללא. פשוט להיות. אז גם לא נצטרך לשאול מהו מוסר, מהו אלוהים, מה נכון, מה לא; איך לנהוג, מהי האמת ומהו לא-אמת. הכל שם. מונח לרגלינו, ברור, מובהק. הכל שנובע מתוך ענווה ואהבה שהן אבן החכמים שהופכת הכל לזהב. לא זהב של חמדנות וכבוד, אלא זהב-רוח, שזוהֵר בריצוד שלא נמחה גם לא בעוולות הזמן והמקום. תמיד נוצץ, לא מתכלה, בוטח ושלם ללא פגמים. וזהב-רוח זה הוא אנחנו, האני הפנימי שלי, של כל אחד מאיתנו, גם אם לא גילו לנו זאת, ההפך. רק הסתירו ומסתירים מפנינו.
שנתקרב לשם, בעצם אלינו, אל זהב-רוח זה, שזה אנו, נגלה שזהו התכשיט הנשגב והיפה ביותר שאי פעם לא חלמנו עליו, ירושלים של זהב הנשמה, כי לא ידענו על קיומו בכלל. זהב-רוח המוצפן ונסתר תחת מעטה עבה של חומר מיותר, שחוסם כל אור שיוצא מאיתנו. או אז, כל כך הרבה שאלות מאבדות מתוקפן. אין למה ואין מה ואין איך. הכל כל כך פשוט! יש חיים נינוחים הרבה יותר, חיוך ושמחה ממלאים את הלב. וגם בסבל הכרחי, וגם בעוולות הזמן והמקום המכאיבים ביותר נעמוד איתן. כי די, זה אנו, זהב-רוח הרוחש אהבה וענווה של תמיד, שאינו מתכלה לעולם. נעמוד בכל לא מתוך התעלמות, אלא מתוך הבנה כלשהי, שמילים לא תוכלנה להביע, אך הלב כן.
ו... זהו בעצם. זה הכל, גם אם זה נשמע נורא מעט ופשטני, זה פשוט הכל. הכל נורא הוד.
נראה אותנו מגיעים לשם. נוגעים. נוגעים בנו, באמת הפנימית שלנו, שתעשה עמנו רק טוב, ואז גם הרצון לגעת בשמיים, להבין, לראות את האלוהים מאבד ממשמעותו, כי פתאום מתברר שהכל שם, הכל כלול כבר מבפנים. הכל.
פשוט? כן, להיות ככה פשוט? אוה..... בשביל זה כל החיים עדיין לפנינו.
.
.