וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ מפגש מהסוג הראשון: להביט באלוהים

וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ

מפגש מהסוג הראשון: להביט באלוהים

במאמר זה נבחן כיצד מתיחסת החברה הדתית לסוגיה "לראות את האלוהים", כפי שמשתקפת בכתובים בתנ"ך היהודי, הברית החדשה הנוצרית, והבהגווד-גיתה ההינדית, כמו גם היבטים בתורת הסוד. בקרב כל מאמין קיים צורך נפשי אותנטי  מודע ולא מודע, להיווכח ולהוכיח לעצמו, שאכן הדרך האמונית בה הוא מנהל את חייו נכונה והולמת, ואין כמו מפגש עם אלוהים בראייה או לפחות בתחושה אותנטית פיזית, להוכיח לעצמו זאת, גם אם חוויה כזו סותרת את ההגיון והידע. נמצא שאירועים כאלה נדירים בכתבי הקודש של הדתות, והם מובאים באופן לא צפוי, ומובאים לשם מוסר-השכל חשוב, שיעור לחיים לכל אדם  שוחר חיים מלאים ונכונים.

 דילמת המאמין –להיווכח במו עיניו בהוויה בלתי נתפסת  

"לראות/ לפגוש את אלוהים" הוא משאת נפשו של כל מאמין, וחלק בלתי נפרד מאמונה דתית אוטנטית ועוצמתית, המשקפת את תפיסת האל ואופן הדימוי שלו, כיצד הוא נתפס במחשבות ובדמיון. לצד צורך נפשי אוטנטי לראות/ לפגוש/ לחוש את האל, כדי לפתח יחסים כלשהם לתחזוקת האמונה, קיים מחסום רציונאלי  השולל זאת מכל וכל. ציפייה מודעת ולא מודעת של המאמין לראות את אלוהים, גם אם הוא "יודע"  שזה לא הגיוני, שכן די ברור שאלוהים הכל יכול הוא חסר גוף וצורה, או לפחות אינו חומרי במהותו – כך שמראה אינו רלוונטי.

אך הסקרנות הטבעית של המאמין, לראות דווקא את אלוהים, לא פחות, נובעת כנראה מתחושה אנושית פשוטה, ל"הוכיח" לעצמו פנימה, שאכן אלוהים קיים, לא רק בדמיון ובהבטחות של אחרים. מאחר ועצם הפעולה של "לראות את אלוהים" רצוף סתירות אמוניות ולוגיות, עשו חלופה ראויה בתפיסה הדתית, וקבעו תחליף הולם למפגש עם אלוהים באמצעות תיווך חומרי כלשהו על ידי קדושה, ו/או נס.

הפער העמוק בין אינטואיציה ראשונית וטבעית של אדם, בכל הקשור להתאחד, או לפחות ליצור קשר עם הנשגב, לבין ציווי דתי "לא תעשה לך פסל ומסיכה" נוגד צורך טבעי ואוטנטי. האיסור להתעלם מכל הבט חומרי של אל, או לפחות דמיון לאדם או בעל חי, מעמיד את המאמין בקונפליקט אישי בלתי פתור ומבלבל ומרפה את ידי המאמין. מדובר בנטיה טבעית אנושית לגמרי של מאמינים, המחפשים את מקומם ותכלית סבלם בעולם, ולשם כך רואים בחפצים, קמעות, תמונות פסלים חומריים, כמו גם מבנים ומקומות אפופי קדושה, כולל דימויים של אל– מעין דמות אדם או בעל חיים שמאפשרים לחוש קרבה של ממש עם נשגבות וקדושה, למצוא בהם טעם ותכלית טובים יותר. 

במאמר זה נתמקד בסוגיה "לראות את האלוהים", כפי שמשתקפת בכתובים מהתנ"ך היהודי, הברית החדשה הנוצרית,  והבהגווד-גיתה ההינדית.  

 פתרון לדילמה לראות את האלוהים – הפרדה בין קודש לחול

הבעיה המרכזית עם "ואראה את אדני"- מה בעצם, או אפילו איך בעצם ניתן לראות את אלוהים? איך נראית הוויה אינסופית, סיבת הסיבות, שהעולם החומרי והזמן נבראו על ידיה? ולכן, ארועים ישירים כאלה מועטים בכתובים באשר הם, וההתמודדות עם קושיה זו, בארועים שכן מתקיימים – מורכבים ועמומים מאד.  

מטבע הדברים, כל חווית מפגש עם האלוהים, או לפחות עם קדושה מטעמו, נעשית באמצעים חומריים. אין לבן תמותה כלים אחרים להכיל מפגש שכזה. לכן תהליך תפיסתי זה נעשה, כשהחומר-זמן משמש המחשה, אוביקט להזדהות ולהתיחסות  באמצעות קדושה, כשדי ברור למאמין הממוצע, שפסל, עץ קדוש, קיר אבנים, קבר או חלקת אדמה הם חומר ככל חומר, אך יש בהם קדושה מעצם כך שאלוהים מתגלם באמצעותם, "רוחו שורה בהם", כדי לקרב עצמו אל מאמיניו.

כל קדושת חומר כלשהו כייצוג מסוים של האל, הינה האנשה (פרסנוליזציה) של האל, ויותר מכך: הפיכת רוח לחומר - הלבשת דמות על הוויה רוחנית ללא גבול וצורה, שניתן לפתח עימה יחסים כלשהם, ובכך להעצים את הרוחניות והסיפוק הדתי. אך האנשה כזו נתפסת, וניתן להבין זאת, כהנמכה והגבלת האל לחומר, ויש חשש מוחשי שהמאמין יתנתק מעצם הערך הרוחני של הכרת ההוויה האינסופית, שופעת כל. גם אם הנמכה זו נעשית לצורך שיתוף ההמון הפשוט, שאינו מתוחכם ומשכיל דיו להבין שאלוהים איננו הפסל או העץ או אבן הקבר, או הקיר, אלא הוויה גבוה מעל גבוה.

פיתרון מסוים לכך נעשה באמצעות פולחן דתי שעשוי להיתפס כעבודת אלילים, אלא אם נבדיל בין "טמא" / "חול" לבין קדושה. החל מאיסור ביטוי גרפי ויזואלי של אלוהים או שליחיו, ועד להפרדה בין מותר (טוב) לבין אסור (חטא) באמצעות הענקת קדושה לחומר "כשר", "מקודש", "טהור" וכיוצא באלה, ומכאן שכל חומר שלא קודש באופן כלשהו הוא "טמא", פתח לחטא, וכיוצא באלה.

הרציונל למורכבות וסיבוך חיי המאמין באמצעות "קודש" ו"חול"/ "טוב" ו"טמא", הוא החשש מפני האנשה והחפצה (=הפיכת קדושה לחפץ), שתגרום שהמאמין יישאר במישור החומרי, ולא ישכיל לתפוס את האל באופן רוחני, כהוויה שהיא סיבת הסיבות, גם של קיומו של המאמין ועולמו. כך הוא ישאר בחומר, במישור הנמוך, בה משתכשכים להנאתם הבהמות, ושאר יצורים, צמחים וכיוצא באלה. והיכן האדם בכל זה?

פרדוכס המפגש עם האל בתורת הסוד היהודית וההינדית

פרדוכס המפגש עם האל הלא פתור, מצוי בעומק תורת הסוד היהודית וההינדית.

מושג "הצמצום" הקבלי, דן בסוגיה בו האל מסלק עצמו, מצמצם עצמו ומותיר "חלל פנוי" בו נברא העולם החומרי. מטרת הצמצום הנו להפקיע את החומר, שאין בו לחלוחית קדושה, מההוויה האלוהית, שכן לא ייתכן שההוויה האלוהית תכיל דבר מה שאינו רוחני ומלא קדושה. מצד שני, הרי ראש וראשון באפיון ההוויה שהיא מצויה בכל מקום. דילמה...

הרבי נחמן מברסלב למשל, פתר דילמה זו, כשהוא אומר, שאין לנו את היכולת להבין זאת, וברוח המסר המקראי – כל המתעסק עם זה הרי הוא חוטא גמור. ובלשונו:

"ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי שם בחלל הפנוי אין טוב משתיקה כנ"ל. כי אסור לכנס לשם.... וכל המרבה דברים מביא חטא..." (ליקוטי מוהר"ן קמא סימן סד)

גם ההינדים דשו בסוגיה זו, כי מצד אחד, אין הדעת סובלת  שהחומר הנו חלק מהאל, שכולו רוחני אלזמני, ומאידך לא ייתכן שהאל כהוויה חובקת כל, לא מצוי גם בעולם החומרי. ישנה התמודדות מעניינת איך מקבלים את גילום האל בעולם החומרי, המלא בהתגלמויות (אווטארים) של האל. למשל, קרישנה, שנולד, גדל, מלך, לחם והסתלק מהעולם, כמתואר בעלילות קרישנה בכתבים ההינדים. לאורך כל עלילותיו, המספרים, ובעקבותיהם 

הפרשנים, טורחים להדגיש שאמנם הוא נראה כאחד האדם, אך לא כך הוא. למשל צבע עורו כמו של "ענן בסופת גשם", שמתואר בצבעוניות מושכת עין בציורי עלילות קרישנה כחול, אפור-כחול, ואף כשחור – משהו "לא מן העולם הזה". כמו גם ארמנותיו בעיר דוורקה, בה שלט, שהיו "כצבע גלי הים". בהלימה מפתיעה, אגב, למדרש התלמוד הבבלי  [בבא בתרא, דף ד' עמ' א'] המתאר את צבע בית המקדש שלנו שבירושלים, כצבע גלי הים (הצבע האחרון שיעלה על הדעת לתאר מבנה אבנים שנאספו מההרים הגיריים של ירושלים), כנראה מאותה סיבה – להפקיע אותו מן החומר הלא רוחני.

 הפיתרון ההינדי לפרדוכס זה מתחלק בין השוללים התגלמות אל בחומר, לבין הרואים בזאת חלק בלתי נפרד והולם לאלוהות המנגישה אותנו אליו. השוללים אומרים - " neti, neti" (סנסקריט) "לא זה ולא זה", או במילים אחרות הוא לא מחוץ לעולם החומרי ולא בו, ואין בידנו, בני אנוש בני תמותה, היכולת להבין זאת. הרואים בחומר כחלק מהאלוהות, אומרים "גם וגם", הוא גם מחוץ לעולם החומרי וגם בו, גם אם אנו לא מכילים פרדוכס שכזה, יכולים להשלים ולחיות איתו.

נראה עם כן, מדוגמאות אחדות אלה, שראיית האל על ידי אדם, היא פשוט בלתי אפשרית, כי האל איננו חומר וההפך, אך הכרח דתי ואחר, כפי שנראה כאן, כופה על הטקסט הדתי, להציג  גם סיטואציות שכאלה, ולנקוט זהירות מרובה לא ליפול במלכודת שניתן לתפוס את האל כדמות חומרית, ומצד שני, להסביר כיצד ייתכן שבן אנוש חומרי וזמני בהחלט, יוצר אינטראקציה עם האל, גם אם בן אנוש זה קדוש ונבחר, אך עדיין חומרי וזמני.

 "ואראה את אדני" - בתנ"ך

לאורך התנ"ך, הקנאי והנוקם בכל מי שמעז לדמות את האלוהים כגילום בדמות קונקרטית, נמנע מהתגלמות האל באופן חומרי בדמות / אחר, וממעט אף במתווכים כמו מלאכים.

"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם... כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי." (שמות כ' 4-5).

פרט לארועים יחידניים בתנ"ך, האינטראקציה עם האלוהות היא בקול אלוהים,  כשגם היא נעשית רק עם יחידי סגולה. האינטראקציה בין האלוהים לאנשים פחות מנביאים, נעשית באמצעות שליחים, גם כאן ליחידי סגולה, כמו מפגש עם מלאכים, והעיקר באמצעות קדושה ומעשים הקשורים לקדושה זו, בטמא וטהור, חטא ומותר, במזון אסור לאכילה ומותר, במעשים ומחוות וכיוצא באלה.

 עם זאת נמצא רמזים עקיפים, למרות עיניהם הבוחנות של הסופרים המקראיים, כשהם מתארים זאת כחיזיון שאיננו מעיד על הכלל.

כבר בספר בראשית מסופר על התנהלות אדם וחוה בגן עדן, והקורא הסביר והערני יכול לקבל בהחלט את הרושם המבצבץ מבין השורות, שאכן מדובר על מפגשים של פנים מול פנים עם האל, אף על פי שפרשנים רבים יבטלו סברה זו מכל וכל, בהתאם לאג'נדה המקראית המחמירה והאוסרת:

"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: (וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: (בראשית ג, 8-9) - כמודגם בתחריט העץ המצ"ב - "איכה".

יחידי סגולה, כמו הנביאים, המיוחסים להם ערוץ תקשורת ייחודי נדיר ביותר עם האלוהים, מדווחים בלשון עמומה במקצת, אך עם רושם ברור שהמספר חפץ שנחשוב שאכן הנביא נפגש/ ראה את אלוהים פנים אל פנים, גם אם אפשר לפרש זאת כמטפורה אישית-ספרותית:

 "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו ו, 1),

או דיווח ישיר של יחזאל, או בתהילים: תאור ויזואלי- אנושית לגמרי, של אלוהים כמלך היושב על כסאו, שניתן לדמות זאת כמראה ממשי ואוטנטי:

"וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים" (יחזקאל י, 18)

"מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (תהלים מז, 9).

עוד דיווח על מפגש, כשלראשונה ולאחרונה נעשה עם מספר אנשים נבחרים בו זמנית, נמצא בספר שמות סביב ארועי מתן תורה:

 וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (שמות כד, 9-11).

לא נתעכב על ארוע זה, שכן כאן די ברור שהתאור הנו מטפורי להעצים את הסמכות הרוחנית-מנהלית של הכהונה וזקני ישראל, לשם התמסרות מלאה של העם אליהם ודבריהם, על רקע פרשת קורח שכפר בבחירת כהנים דוקא ממשפחת משה ואחיו, ומאוחר קצת יותר "פרשת שמיני", בו נקטלים בני אהרון על שלא צייתו לסמכות זו. [ראו מאמר בהקשר "מותם של נדב ואביהוא בני אהרון - מחאה דתית חברתית שדוכאה באש" (2014)]. עם זאת נשים לב שאין כל נסיון לתאור דמות האלוהים הנראית, אלא הסבת תשומת הלב להדום שתחת רגליו, שנשמע יותר כהתחמקות ספרותית מהתמודדות עם האתגר.

אך ללא ספק, המפגש הייחודי והרועם ביותר בתנ"ך בכלל ובתורה בפרט בין אלוהים לבן אדם הנו עם משה:

 "וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה" (שמות לג, 11)  .

אך נראה שמהסופר המקראי נבהל מהישירות הכמעט בנאלית, שעלולה להיתפס כפשט, ובהמשך אותו הפרק הוא ממהר להסביר שזה לא כך, זה לא היה באמת "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו"...

וַיֹּאמַר [משה] הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. וַיֹּאמֶר [אדני] אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:  וַיֹּאמֶר [אדני] לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיֹּאמֶר אדני, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: (שמות לג,  18-23).

לפנינו הכרה מובלעת בצורך אישי עמוק, בחולשה אנושית, אפילו של משה שחפץ להיווכח, "להוכיח לעצמו", למרות שאלוהים נמצא ומתקשר עמו תדיר. כאן ניכרת הגאונות הספרותית של הטקסט המקראי. משה מגלה את חולשתו כבן אדם ולא כבן שמיים, בדיוק כפי שנראה במפגש המרתק בספרות ההינדית בהמשך בין האל לארג'ונה. למעשה מדובר כאן בהבעת חוסר סיפוק, אי ביטחון, הצורך הכל כך אנושי להיווכח באופן שלא יותיר ספק, באמת של האינטראקציה, תקפות ההוראות והמסר של האלוהים.

לנוכח בקשה זו, הנראית כהבעת אי אמון מסוימת מצד משה לכל מה ששומעות אזניו, מבלי להיכנס לדקויות פרשניות של הטקסט הבלתי ברור, אלוהים פוסק את מה שהכל פסקו ויפסקו לארוך הדורות: " לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". הנימוק "לא... וחי" לא  ענייני, שכן מספיק היה לומר "לא יראני אדם" אך כאן יש תוספת מובלעת בנוסח - אם יראני, ימות, חד וחלק. תוספת זו באה בהמשך למסר המקראי, שבעקיפין גם נותן תוקף מאיים ופסקני -  לא רק שלא לראות את האלוהים, אלא לא לבצע פולחן עם פסל ומסיכה, גם אם הם מייצגים את האלוהים.

למרות האיום המרומז, שמי שיזכה לחזות בפני אלוהים- ימות, מתרצה אלוהים לבקשתו של משה – רמז לכך על חשיבות ההכרה בצורך כה אנושי ובסיסי של כל מאמין, ולמרות זאת הוא מראה לו "משהו" מדמותו. ניתן להבין שאלוהים אכן דמות כלשהי, במתווה אנושי  כנראה, כי יש לה "כף יד" וקדימה ואחור. משה זוכה לראות רק את אחוריו של דמות האלוהים.  

נראה שניתן בהחלט לראות כאן את אי שביעות הרצון של האלוהים מהבקשה של משה, שהיא, כאמור כאן למעלה, מעין הבעת אי אמון מסוימת, ולכן משה זוכה לראות רק את "אחוריו" של האלוהים, שגם בעולם המקראי, מן הסתם, זו היא הבעת חוסר נימוס להראות את הגב, במקום את הפנים.

כדי להפיג מעט את הטעם הרע שעלול לצוץ מארוע מוזר זה של מפגש עם האלוהים, גם אם רק מהגב, מפרט המקרא בהמשך ארוע אחר הקשור "לראות את פניו". הפעם לא אלוהים, כי אם משה, אולי לא התגלמות אלוהים בחומר, אך בהחלט שליח מוסמך ממקור ראשון.

" וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם משֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר משֶׁה אֲלֵהֶם: וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי: וַיְכַל משֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:  וּבְבֹא משֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי משֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי משֶׁה וְהֵשִׁיב משֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:" ׁׁ ׁ(שמות לד, 30-35)

וכאן הטקסט מדבר בעד עצמו, תוך שנשים לב, שהרעיון לראות את פני האלוהים/ דמות אחרת מלאה בקדושה, הוא בלתי אפשרי בגלל עוצמת האור העצומה, סנוור פיזי, רגשי ושכלי, בלתי ניתן למניעה שלא ניתנת להכלה.

נשים לב, שמשה מדבר אל אלוהים, הוא מסיר את המסווה ברוח הפסוק שדובר קודם (פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ) אך בדברו עם העם " וְהֵשִׁיב משֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו".

נסכם: התמודדות התנ"ך ל-"ואראה את אדני" מועטה מאד יחסית, ככל שמדובר בהצצה של בן-אנוש בפני האלוהים, והמקומות בהם זה מוזכר כך, ניתן לראות זאת כמטפורה, האדרה של זה שזכה בכך. במקום היחיד בו נאמר במפורש "הראני את כבודך", מתוארת סצנה מרתקת מבחינה ספרותית, כמו גם המסר המקראי בסוגיה זו, המראה לצד חולשה אנושית נוגעת ללב של משה, שחפץ להיווכח במו עיניו, שהכל אכן אמת ושריר, ולא הזיה שלו. תגובת האלוהים לבקשה זו- בבקשה, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם, אז לכל היותר תראה אותי מאחור.

דבר הנצרות בסוגיה זו – " והמה יראו את פניו "

בכתובים הנוצריים המוסמכים (הברית החדשה), פרט לאינטראקציה של ישו (שבכתובים נחשב לדמות שהתגלמה מהוויה רוחנית) עם אלוהים, שנעשתה בדיבור או עם שלוחיו פנים מול פנים, אין למעשה מפגש עם אלוהים, אלא כהבטחה לאחרית הימים, וכל האינטראקציה עם האלוהים עם המאמין, נעשית באמצעות מעשים טובים שעוה המאמין, המונגדים על ידי "חטאים" שהוא נמנע מלעשות.

אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים. (מתי 5, פס' 8)

כאן מובטח "לראות" את האלוהים, אך די ברור שמדובר במטפורה, משהו רוחני באחרית הימים, ולא מפגש שכזה שקרה או יקרה בקרוב, ומכאן אין הכתוב רואה צורך לפרט אודותיו.

בחזון יוחנן, שבה מסגרות הדת, כמו גם הדמיון, נפרצות לגמרי, מדובר על  עתיד קודר לאנושות, בו רק למיעוט קטן תהיה גאולה, עבדי אלוהים. 

"והמה יראו את פניו ושמו על מצחותם׃  ולילה לא יהיה עוד ולא יצטרכו עוד לאור נר ולאור שמש כי אדני אלהים הוא יאיר להם וימלכו עד עולמי עולמים׃" חזון יוחנן 22 פס' 4-5

נשים לב גם כאן לקשר בין נוכחות פיזית של האלוהים לבין אור הנגוהות שממלא את כל העולם, שמשותף למפגש עם אלוהים או מתווך שמימי אחר.

פרט לרמזים כאלה, אולי בגלל נוכחות מתווך כה משמעותי, "בן אלוהים" שתופס בעיני המאמין את מקומו של האל הבלתי מושג, לא נצרכים הכתבים הנוצריים למפגש עוצמתי של בן אנוש עם אלוהים בכבודו, כי יש לו נציג מהימן שעושה את המלאכה.

למשל, שלושה המלאכים, שבאים לבית לחם מבשרים את לידתו של ישו, ומלאך אחד מבשר לאם הבתולה ההמומה על שהיא עתידה להוליד את "בן האלוהים".

בהמשך, במסורת ההיסטורית הנוצרית אנו פוגשים יחידי סגולה הנפגשים בחזיון עם האם הקדושה מריה, מחוות גופניות של ישו הצלוב, או קדושים למיניהם מן העבר או מן האגדות שהפכו למציאות ברבות השנים, ורבים, אם לא כל הקדושים שהצטרפו למאגר המתווכים של המאמין לאל, זכו להתגלות ולקשר ישיר עם האל או עם שלוחיו.

לצד התגלויות רבות ליחידי סגולה לאורך ההיסטוריה הנוצרית, בהן הופיעו האם הקדושה מריה, קדושים ותיקים, ואף פניו של ישו, נציין את סצנה ההתגלות, שברבות הזמן שינתה את ההיסטוריה האירופאית: התגלות  הקדושים מיכאל, קתרינה ומרגרט לז'אן דארק (ציור מצורף), נערת כפר בתולה ותמה מאמינה אדוקה, שהציתה את מלחמת העצמאות של הצרפתים, שסילקו את האנגלים הכובשים במחצית הראשונה של המאה ה-15. 

  

"מתאווה אני לראות [את הדמות] בה נכנסת [האל] לעולם התופעות" – הבהגווד-גיתה

בניגוד לתפיסות שגויות בעיקרן את התאולוגיה ההינדואיסטית, שמדובר ב"עבודת אלילים", ההינדואיזם בבסיסו הנו תפיסה מונותאיסטית, המיטשטשת אף מעיני משכילים ושוחרי דעת אודות ההינדואיזם, כתוצאה מאינפלציה של שלל זרמים דתיים, של מגוון דמויי אלים בפולחנים בכל מקום ואתר, בעלי חיים ואף דוממים, שבכל אלה אותו אל אחד מתגלה בעולם החומרי שלנו (שמוכר באינסוף שמות ולא ניכנס לכך כאן). 
האל האחד מתגלם באינסוף דמויות, אנשים ובעלי חיים, ואף בדוממים כמו צלמיות, פסלים, נהר, עצים וכד', כך שהמפגש עם האל הוא תמיד באמצעות מתווך, שהנו התגלמות חומרית של האל, אחת מיני אינסוף . [ראו "עובד אלילים וטוב לו?" 2009, בו בין השאר מפורטים 3 דרגות של תפיסת האל ההינדי-  מהחומר אל הרוח.]

כמו ביהדות ובנצרות גם כאן התיחסות ל"ראיית" האל "כמו שהוא" לא מצויה, אלא באירוע ייחודי בספרות הווודית (הדתית ההינדית), שתתואר כאן בפרוט, שכן ממנו נלמד רבות אודות הדת בכלל. 

נראה שנוכל ללמוד הרבה דוקא מתאור מרוחק מעולם הידע ותבניות החשיבה שלנו, מהבהגווד-גיתה ההינדי (שדובר עליה גם במאמרים אלו, ראו- הו מחפשי האושר - "היו עבדים" , 2014). נתמקד כאן רק בסצנה מרתקת,  מפרק 10 ו-11 בספר זה, ששיאה הוא התגלות האל, ונשאל עצמנו, האמנם זהו האל?

התהליך לשיא זה מתחיל, לאחר דיאלוג פסיכולוגי-פילוסופי ממושך, בו קרישנה (האל) מלמד ומשכנע את ארג'ונה, צעד אחר צעד, כיצד עליו לחיות ולנהוג, מבקש ארג'ונה עוד "הוכחה" שאכן מדובר באל, גם אם זה נעשה לא במפורש. בתחילה מבקש מהאל לפרט את עוצמתו:

הו ג'נארדנה [כינוי לאל], שוב נא ופרט את כוחם הנסתר של שפעיך... ועם הקשיבי עוד גוברת תשוקתי לטבול בננקטר מילותיך [ב.ג. 10.18 (בהגווד-גיתה פרק 10 פס' 18)]

והאל משיב לבקשה זו: לא ניתן לפרט את כל שפעתי וכוחותי, כי הם הרבה מלמעלה מיכולת ההכלה שלך. כאן כבר הוא מרמז בעצם לארג'ונה, שכל כך משתוקק להוכחה מעשית, שינמיך ציפיות, ובעיקר- זה פשוט מיותר לבן אדם, גם אם במעמדו של ארג'ונה (גיבור שביקר במחוזות שמימיים, ופגש דמויי אלים  לאין מספר).

הו ארג'ונה [אומר האל], נכון אני לתאר לפניך את פאר התגלותיי, אולם רק החשובות שבהן, כי שיפעתי חסרת גבולות. הו ארג'ונה אני נשמת העל אשר שוכן בלבה של כל ישות חיה. אני הראשית, האמצע והאחרית כל יש  (20- 10.19)

ואז פורש האל פרוט מתומצת של כל המצאי שנברא על ידו. הוא מתחיל באלים, בקדושים, ועובר לתאור  חי, צומח, איתני הטבע,  ואף "חסרי התנועה"  כמו האוקינוסים והרי ההימליה , הידע, ההבנה, הרגשות, הזמן והמוות המכלה כל, העונש והמוסר, ומוסיף לקראת סוף הפרוט את הברור מאליו: 
  "אני הזרע המחולל את ההוויה..."( 10.39) , 

ומסיים שוב, כשהוא מפציר בארג'ונה להסתפק במה שהוא רואה וחווה בנוכחות האל, המתגלם כאדם: 
 "אף מה הטעם במידע מפורט שכזה? עם חלקיק אחד ויחיד אני שורה בתבל כולה ומקיימה" (10.42)

בנקודה זו, חושף ארג'ונה  את כוונתו האמיתית בשאלות/ בקשות אלה מהאל:. הוא חפץ בכל מאודו בהוכחה ואישור במו עיניו:

".... למרות שאני רואה אותך... מתאווה אני לראות [את הדמות] בה נכנסת לעולם התופעות. ברצוני לראותך בדמות זו... אם סבור אתה שביכולתי לחזות בדמות הקיום, או אז הראה נא לי אישיות יקום אינסופית זו"  11.3-4.

וקרישנה נענה לאתגר, אך כפי שיפורט כאן בהמשך,  הוא מכין הפתעה לארגו'נה החקרן והסקרן, כדי להשיב אותו למקום הראוי לבן תמותה חולף, שהחמדנות והסקרנות משתלטת עליו, והוא חפץ לראות את פני האל, לא פחות.

 "כל שהתאווית לראות תמצא עתה בגופי זה. בדמות היקום תחזה בזה שחפץ אתה לראות עכשיו, גם בזה שתתאווה לראות בעתיד. הכל, הנע והדומם, מצוי כאן בשלמות, במקום אחד (11.7)

ולשם כך קרישנה אף מצייד אותו "בעיניים אלוהיות", שכן לא ניתן לראות את פני האל בעיניים רגילות. אך עדיין הפרדוכס של מה בעצם ניתן לראות באל – עומד כאן במלואו, ו"העיניים האלוהיות" נראות  כחיוך לעגני מסוים לרצונות של ארג'ונה. ואכן, התשובה לא מאחרת להגיע.

החיזיון

בבהגווד-גיתה בפרק 11 האל אכן מתגלה במראה מבעית למדי, שנתעכב על הבט מרכזי בו בלבד, וכל הסקרן ימצא את כל התאור בספר המלא (לבהגווד-גיתה יש שני תרגומים מוסמכים והולמים בעברית: הוצ' "נאמנות ספרי בהתיודאנתה" (2013) והוצ' כרמל  (2002)– אתרו בגוגל)

 "בדמות היקום ראה ארג'ונה פִּיוֹת אינספור. גם עיניים ושלל מראות... ובשמיים אלוהיים סכו את גופה. כולה הייתה פלאית, זוהרת, אינסופית ומתרחבת לכל עבר  (10.10-11)

נשים לב שדוקא הפה הוא האוביקט הבולט המוזכר, ובהמשך ארג'ונה, ההמום,  המתאר בקול את מה שרואות עיניו האלוהיות כזכור, ממשיך, עם ההתיחסות דוקא לפה המאיים: "הוא רב עוז וכח, הכוכבים ושליטיהם כולם נחרדים למראה דמותך האדירה.... ואינספור שיניך האימתניות..." 10.24

לאחר תאור סערת הנפש כצופה המתאר את מראות האימים אלה, מתברר מה תפקיד שיניים אימתניות אלה:

 "[כל מפקדי אויבנו הבכירים, מבני ממשפחת קורו], וגם החשובים  בחיילנו – כולם נוהרים אל פיותיך האימתניים, אני רואה גם כמה נלכדים, מחוצי ראש, בין שיניך. כגלי נהר רבים הזורמים לים, נדחקים הלוחמים הדגולים הללו לאש פיותיך. אני רואה אנשים אלה אצים אל לועותיך כמו עשבים הנמשכים לאש ונשרפים למוות. הו וישנו [אחד משמות האל], אני רואה אותך בכל עבר, מכלה אותם בלהבות פיותיך. קרינתך יוקדת נוראות ומציפה את היקום בזוהרה" 10.27-30.

ואז האל מסביר לארג'ונה את סיבת הפחד האיום שאחז בו, ומשמעות הפיות האימתניות המפצחות ובולעות נשמות של אנשים שחיו:

 "הנני הזמן, מחריבם האדיר של העולמות, ובאתי לכאן להכחיד את האנשים כולם..." [בהתיחסו לשני הצבאות האדירים הטובחים זה בזה.]  10.32   

ועתה שולף האל את הקלף שמסביר את תכלית תוכן מיצג האימים שעשה עד כה, שהקשר בינו לבין "פני האל" לא ברור כלל:

 "קום היכון לקרב וזכה בתהילה. מגר את האויבים והתענג על הממלכה המשגשגת [שתזכה כתוצאה מהמלחמה בה תנצח]. על פי תכניתי אלה כבר הוכו למוות, וראה.. אינך אלא כלי מלחמה".

האל איננו רוטן וכועס על כך, שארג'ונה לא מביע אימון מלא, אלא הוא צריך עוד "הוכחה" ולכן ביקש לראות את פניו האמיתיות, ההפך.  הוא מראה חמלה עצומה לחולשות האדם בן התמותה.

כך הוא מחולל את שיעור החיים של ארג'ונה, מתוך כוונה שיהפוך לשיעור החיים של כל אדם באשר הוא, ובכל זמן.

האם כך נראה האל, אינסוף פרצופים, רובם מאיימים, שמְכַלִים נשמות? איך אמור להיראות האל בעצם?.

אך לא זאת הסוגיה המרכזית: האל מראה לארג'ונה חזיון שממחיש לאדם את מקומו. אין ביכולתנו להכיל את הזמן המכלה כל, את משמעות המוות והכיליון, כמו גם לא את פלאי הבריאה שפורטו בהרחבה קודם לכן. כל שעליך לדעת, בן-אדם, ש- "אינך אלא כלי..." עם מטרה  ברורה ככל האפשר לעצם ההימצאות שלו כאן ועכשיו. הפרוש של "כלי" אינו כוונה שלילית, אלא להצביע על איך כל אדם ואדם יכול להפוך לאמצעי, לכלי,  ליישם דבר מה נכון והולם את כישוריו ויכולתו ושכלו, בחברה האנושית ובסביבה בה הוא חי.

אולי לא לשם כך קיווה ארג'ונה בבקשו  מן האל "לראות [את הדמות] בה נכנסת לעולם התופעות", אך אחרי שהתאושש מהתדהמה ומהפחד שאחז בו, כשביקש דבר מה שמחוץ לכושר ההכלה שלו, למד כאן - שאין זה מייעודו, תפקידו, ואף אין  לגיטימיות, גם לא רלוונטיות ותכלית כלשהי, להיווכח מיהו האל על אינסוף שפעותיו שאינן ניתנות להבנה ולהכלה על ידי אדם, אלא להתמקד בו, וככלל מלמד אותנו לתהות כיצד בן האדם יכול לשמש "כלי" בחברה בה הוא חי, ולמלא ייעודו באופן הנכון ביותר, להעצים קודם כל לעצמו אך גם להעצים את סביבתו בעצם מעשיו ונוכחותו. כל זאת כשאלוהים ברקע, גם אם לא נראה.

ואת השאר, כל אחד מאתנו יסיק לבדו.  .

   כל הציטוטים הישירים מבהגווד-גיתה בעברית (להוציא עריכות מאד קלות במקרים בודדים) הם מהספר "בהגוד-גיתה כמו שהיא", הוצ' "נאמנות ספרי בהתיודאנתה" בתרגומה של דורית לובן , 2013.