21 בינואר 2010

על נאורות ומוסריות

אם נשאל "מי הוא אדם מוסרי?", נקבל ודאי תשובות מגוונות שעיקרן הוא "אדם שעושה רק טוב", "אדם מודע למה נכון ומה לא נכון לעשות", וכיו'ב. אך אם נשאל מהו התנאי ההכרחי להיות האדם מוסרי, ולא רק כלפי חוץ, ניתקל בדעות רבות, שחלקן אף סותרות, וביניהן, ללא ספק, תצוץ הטענה שאדם מוסרי הוא "אדם נאור" - פתוח, שאיננו מקבל את הדברים כמובן מאליו בחזקת "ככה זה", אלא הרואה את העולם בעיניים עצמאיות, חוקרות וסקרניות, המכירות במורכבות, בהקשריות וברב מימדיות של תופעת האדם, החברה והיקום.  כי זהו התנאי להיות אדם מוסרי שלם. לטענתנו כאן, לא רק ש"נאורות" איננה מבטיחה מוסריות, אלא "נאורות" איננה מוסריות בהגדרה, למרות שייתכן מאד שהתנהגותו של "אדם נאור" בפועל היא מוסרית לעילא.  
אדם נאור הנו אדם שהתבונה היא האמצעי בה הוא מתנהל בעולם. האדם הנאור מאפיין בעצמו את סולם הערכים לאורם הוא מתנהג. לשם כך פועל בביקורתיות, בבחינה האם ערכים אלה הולמים וצודקים לדעתו, לעיתים על פי קריטריונים לוגיים/מתמטיים, בוחן היטב את הערכים שלאורם הוא מתנהג וחושב, בין היתר, בהתאם לשיקולי כדאיות גלויה וסמויה, או מה שנדרש לדעתו לממש בתוקף נורמות תרבותיות, חברתיות או מוסדיות.
מיהו אדם מוסרי יותר? "אדם נאור" כמתואר כאן, או זה שמקבל ערכי מוסר בסיסיים כקבועים מראש, שיש לדבוק בהם ללא ערעור והיסוס בכל הקשר, כנקודת מוצא עליונה להחלטה מוסרית? 
נראה כאן שלמעשה מדובר על תפיסת ערכי מוסר כשתי השקפות עולם, שדוקא זו הנתפסת "כנאורה", המבטאת את זכות הבחירה והביקורתיות של האדם החופשי, ההומני, הדמוקרטי והמתקדם ונותנת מקום לחופש דעות ופלורליזם חברתי – עלולה להפוך את המוסר למדרון חלקלק אל עבר דרך שעלולה להביא אותו ואת החברה הדוגלת בכך, להתנהגות לא מוסרית. מכאן שכדי להיות אדם מוסרי, המיישם בפועל החלטות מוסריות, אי אפשר להיות "נאור" ו"מוסרי" בהגדרה בעת ובעונה אחת. אדם שנוטל על עצמו את הזכות להטיל ספק בכל דבר, גם בעקרונות יסוד מוסריים, בשם חופש הפרט, חופש החשיבה והביקורתיות, ולהצדיק התנהגות על פי הלך רוחו ודעתו האישית, ולא משנה הסיבות לכך, איננו אדם מוסרי. אדם מוסרי חייב לדבוק בתפיסה אחרת, כשהמוסר מושתת על מערכת ערכים מוצקה, שאינה ניתנת לשינוי ולערעור.
הפרדוקס הזה, שעל פניו בלתי סביר, שכדי להיות אדם מוסרי, אינך יכול להיות "נאור" בהגדרה, הוא מפתיע ואף מקומם: אדם מוסרי במהות, לא נוקט במתודה מדעית -  כמו שאלת שאלות וביקורתיות על ערכים מוסריים, ואין בידיו החופש לעדכן תפיסה מוסרית בהתאם להשקפות וצרכים אישיים וחברתיים. מוסר הוא מוסר, שאינו תלוי זמן, מקום ותרבות.
 טיעון זה הוא לב ליבה של החשיבה המוסרית. להיות אדם מוסרי פרושו לוותר מעצמיותך, מהתבונה הטבועה בך, "מהנאורות" המובילה אותך, ולדבוק בעקרונות-על, שלעיתים קרובות מנוגדות לדרך התנהלות על ידי התבונה האישית, כמו גם לדחפים, לצרכים ואף לדעה האישית כיצד יש לנהוג במצבים שונים.
השתקפות לטיעון שאנו מביאים כאן, שנאורות (המושתתת על חקר, עובדות, הוכחות על סמך הנחות מוגדרות היטב והסקת מסקנות) איננה מוסריות בהגדרה, נמצא בסולם ההתפתחות המוסרית של קולברג (Kohlberg, 1976) וממשיכי דרכו. [תמצית שלבי התפתחות מוסרית של קולברג, ראו רותם ואבני (2009)] 
 התפתחות מוסרית אליבא דקולברג "הקלאסי" הוא התפתחות קוגניטיבית, שניתן להשיגה באמצעות חינוך. במחקריו אלה הוא טוען שהבסיס של התפתחות מוסרית היא בסיס תבוני - קוגניטיבי התפתחותי, ממודעות של אדם ילדי, השקוע במאוויו וצרכיו האישיים בלבד, העיוור לצרכי האחר, אל עבר אדם נאור, פתוח, המכיל גם צרכים של אחרים וערכים מוסריים התקפים לכול. בסולם זה הוא מציע 6 שלבי התפתחות, שהשלבים הגבוהים, 5 ו- 6, מתיחסים "לאדם הנאור", בעל התבונה הטהורה המשתמש בשכלו להבין וליישם.
בערוב ימיו, הציע קולברג שלב מודעות מוסרית שביעי – "מוסר מעבר לטבע""Transcendental Morality" -    (Clark and Kohlberg,1981) - מוסר עם אוריינטציה קוסמית, המחברת בין תפיסה דתית להנמקה רציונלית, אך, כך טען קולברג, בניגוד לששת שלבי ההתפתחות 1 עד 6, הוא לא מצא אישוש מחקרי לשלב זה, אף על פי שהוא חש בקיום הכרחי של שלב גבוה זה בהתפתחות מוסרית של אדם.

 מיהו אדם נאור?

המושג נאורות, בעל תבונה, כמהות אישית וחברתית, נתונה להגדרות רבות, שעיקרן הן: אדם שהמניע המרכזי שלו להתנהגות הוא עצמו, על פי תפיסתו ותבונתו. הוא פועל לאורה של תפיסה המקובלת עליו, או לפחות מוסכמת על ידי החברה בה הוא פועל. אין הוא רואה בעולם אלא את החומר והכוחות המשפיעים עליו, והסקרנות שלו מתבטאת בפענוח הסיבתיות, מה גורם למה – "איך זה עובד". אדם נאור נחשב לרציונליסט, שהתבונה היא האמצעי היחיד להבין, לדעת ולפענח את חידת הקיום וחידת הקיים. לעומת זאת, כל חוויה אישית סוביקטיבית שאיננה ניתנת להעתקה, להסבר או למימוש אוביקטיבי, שאינה תלויה באדם זה או אחר - איננה משמעותית, אלא, לכל היותר, לחווה עצמו. מכאן גם, שלפי תפיסתו של האדם הנאור, שהעולם ניטראלי בעקרון, כלומר, אין ממד נוסף בעולם מעבר לגבולות החומר, וודאי שאין גורם חיצוני לעולם, מעבר לטבע, שישנה את התנהלות חייו, וודאי לא גמול למעשים "טובים" כאלה ולא אחרים. מכאן, בהיעדר רשות שמחוץ לעולם הניטראלי לחומר שבו, גורלו ורווחתו של האדם נתונה בידיו בלבד: "אם אין לי - מי לי" [משנה, מסכת אבות א' 14], וכך גם תפיסת המוסר שלאורה הוא פועל.
"אדם נאור", נחשב בהכרח גם ל"חילוני". לא שחלילה אין אנשים דתיים נאורים, אך ישנו תחום ברור בו הם מתנהלים כ"נאורים" ותחום אחר, התחום האמוני, שם הם אינם "חילוניים" – תחום בו הם מקבלים ערכים ותפיסות, ומתנהגים בהתאם, כזה ראה וקדש [הנציג הבולט מדורנו לאיש נאור, מדען בכל רמ"ח אבריו,  אך דבק באמונה דתית חזקה, הוא ישעיהו ליבוביץ', שטען בלהט, שיש לקבל ולנהוג על פי ההלכה היהודית כלשונה, כפי שהיא, ואין שום משמעות להסבירה ולהבין את תכליתה, כי אין הסבר רציונאלי שיכיל זאת.] הגדרות צרות יותר, המקובלות למושג "חילוני", הוא אדם שאינו מקיים מצוות דת ששואבת את תפיסתה הקיומית מישות שמחוץ לטבע. יש כאלה שרואים "חילוני" גם אם הוא מאמין באל ו/או ישות-על כלשהי כמקור הכל, אך אינו מקבל באופן עיוני, כמו גם במעשה, את הפרשנות וההלכה הדתית המקובלת. אחרים רואים "חילוני" זה שאינו מקיים הלכות דתיות כי אינו מאמין בקיומה של ישות-על מחוץ לעולם החומרי – וודאי לא מקור מופשט שאינו ניתן לתאור כמקור לסיבתיות של העולם החומרי ומהלכו.
כך או כך, "אדם נאור" לענייננו כאן, חורג מההגדרה הצרה באמצעותה הוא מאופיין על פי יחסו להלכה דתית דוקא, אלא דוגל באופן גורף במוסר יחסי, שכן הוא מאמין שתפיסה שהוא מכנה "מוסרית", ניתן להשיג אך ורק באמצעות תבונה רציונלית בדגש על מוסר יחסי, המשתנה בהתאם למוסכמות חברתיות כמו גם נסיבות אישיות, ולא ניתן למצוא בו, בהגדרה, שום קדושה או נימוק שמעבר לכך.

בסיס המוסר - יחסי או מוחלט

מהו הבסיס עליו מושתת המוסר? מי קובע אותו? האם נכון לשנות אותו על פי תפיסה אישית, חברתית, תרבותית, כמו שמשנים חוק בהתאם לרוח הזמן והמקום? האם ערך מוסרי הוא מעל החוק, מנחה אותו, או שהוא כמו חוק, או אף נחות ממנו, כשחוק שנחקק על ידי גוף מחוקק כלשהו, יכול להתעלם מערכים מוסריים, או אף לסתור אותם?
סוגיה זו מלווה את החברה האנושית לאורך כל שנות קיומה, והיא נתפסת כהשקפת עולם המתרחשת בין שני מוקדים: (1) תפיסת מוסר יחסי ו- (2) תפיסת מוסר מוחלט.
התפיסה היחסית, שהיא לב ליבה של האדם הנאור, האדם החופשי והחושב, גורסת שאין מוסר נטול הקשר. כלומר אין "טוב" או "רע" אלא בהקשר יחסי בו המעשה מיוחס; הקשר תרבותי, חברתי, היסטורי וכד'. בתפיסה זו, המוסר הנו יחסי וניתן לעדכון ולשינוי בכל עת. לעומתה טוענת התפיסה המוחלטת, שבעצם הגדרת המושג "מוסר", והעיסוק בו, לא ניתן להיות יחסי, וודאי לא נתון לגחמות אישיות, ולהקשרים תרבותיים מקומיים. מוסר שניתן להתאימו לשנותו ולעדכנו, ולא חשובה הסיבה, הוא מדרון חלקלק, המביא חברות ואנשים למעשים בלתי מוסריים בעליל. ומכאן ניתן לטעון שבהגדרה מוסר יחסי איננו מוסר, שכן אין מנגנון המקבע אותו כמוסר ללא תלות בהקשר.

מוסר יחסי

מוסר יחסי moral relativism)) הוא תפיסה שהמוסר והאתיקה אינם ערך אוביקטיבי העומד בזכות עצמו; "אמת עליונה" שאין לערער עליה. הטיעון הוא שכל טיעון מוסרי הוא יחסי, תלוי הקשר חברתי, תרבותי, היסטורי או אף אישי. עמדה יחסית רואה בערך כדבר הנובע מגבולות והקשרים תרבותיים ("יחסיות תרבותית" – (cultural relativism) או הקשרים של העדפות אישיות סובייקטיביות (individualist ethical subjectivism) בו  ערך האמת של טענות מוסריות משתנה על פי קנה מידה אישי (ethical subjectivism)  שתלוי בעמדותיו של הפרט, ואין בנמצא בהגדרה, מערכת אוביקטיבית מוסכמת שבאמצעותה ניתן להבהיר מהו ערך מוסרי,  מהי התנהגות מוסרית ניאותה, ומה לא. הכל יחסי ותלוי הקשר.
נציגה המובהק של תפיסה זו מהעת העתיקה הוא הזרם הפילוסופי -סקפטיזם  [1](Skeptic), שטענו שלא מדובר בערכים מוחלטים, ישויות מופשטות שמעבר לגבולות הטבע (טרנסנדנטליות) שמחוץ לאדם, אלא ביצירה מחשבתית של האדם – "הכל מתחיל ונגמר בראש שלך". מכאן שאין עולם אוביקטיבי, וודאי לא "אמת עליונה", אלא הכל מעוצב על ידינו, בעולמו הפרטי של כל אחד, ובאמצעות אינטראקציה ביננו לבין עולמות פרטיים של אחרים. זהו גם מקור הדמוקרטיה - השיתוף הציבורי בהחלטות על דרכי התנהלותו ואורח חייו.
גישה קיצונית בהקשר למוסר גורסת, שלמעשה אין דבר כזה "מוסר הולם", ואין משמעות לשפיטת אדם על מעשיו הלא מוסריים, שכן, לוגית ניתן להראות שאין בנמצא בהגדרה תבונית אמות מידה אובייקטיביות לכך[2]. כלומר, לא ניתן להוכיח מוסר כ"אמת" ולא ניתן להפריך זאת. מכיון שכך, מרבית בני האדם רואים בזאת לגטימציה לא לדבוק במוסר מוחלט אלא במוסר שרירותי, שהוא יחסי, המותאם לגחמות ולהשקפות האישיות בלבד ולכל היותר למוסכמות חברתיות כמנהגים, כללים, תקנות וחוקים. גישה זו דוגלת בתפיסה אישית יחסית (individual relativism) בה לכל אדם לגיטימיות ליצור את סולם הערכים משל עצמו בהלימה לצרכיו ולתובנותיו כשהוא משתדל להיות במסגרת המוסכמות והחוק. תפיסה שעליה מושתת האנרכיזם[3] כמו גם הפוסט מודרניות המקדשת את דעת היחיד, ללא קשר לתוכנה ומתנערת מכל אמת מוחלטת, אף שהיסטורית מוכח שוב ושוב שלא ניתן לבנות חברה על בסיס אנרכיסטי, ולא ניתן להשתית באמצעותו סדר חברתי ללא מעורבות מלמעלה בהכוונה, פיקוח ויצירת כללים וחוקים, וודאי לא בהתנהלות מוסרית.
גישה פחות קיצונית, המשמרת מצד אחד את עקרון היחסיות ומצד שני שומרת על הסדר החברתי, שלא כל אחד פועל כראות עיניו ודעתו, טוענת, שלמרות שאין, ולא ניתן להוכיח קיומה של מערכת מוחלטת, עלינו לאמץ מסגרת מוסרית תוך כדי הסכמה עליה (convention),  באמצעות כללים, תקנות, נורמות התנהגות, מנהגים, מסורת וחוק. למען שמירת הסדר הציבורי יש לדבוק בה ולאכוף אותה בנחישות, אך אין בחוקים ובכללים שום תשתית של "אמת עליונה" אלא הסכמה ציבורית בלבד, הנותנת לגיטימציה לזכות והאפשרות המעשית לעדכן ולשנות מעת לעת על פי הצורך. כזו היא חוקה למשל, שהיא "המצפן" החוקתי של כללי התנהגות החברה מה מותר ומה לא, אך היא ניתנת לעדכון ושינוי, גם אם תחת כללים נוקשים, מבוקרים ומחמירים מאד שקשה לעמוד בהם אלא בהסכמה חברתית רחבה מאד. כל זאת כדי שניתן להתאימם בהתאם לנסיבות היסטוריות, חברתיות ותרבותיות. מכאן גם התפיסה הגורסת ש"טוב" ו"רע" זה יחסי,  בהתאם להקשר תרבותי-חברתי, ואין אמיתות מוחלטות שניתן ליישמן, אלא על פי הסכמה לאחר שיקולי דעת חברתיים, כמו גם העדפות  אישיות.
דוגמא קיצונית ליחסיות מוסרית שכזו (רוזנברג, תשס"ג) היא הטענה שהגנת המדינה ו/או החברה היא ערך העליון שלמענו יש להילחם, גם אם תוך כדי מלחמה שכזו, יש להשמיד אזרחים וישובים, וגם למות במידת הצורך; ערך מוסרי עליון שלמענו יש לבצע פעולות איומות ולא מוסריות בעליל. מכאן ניתן לסמן מטרה שמקדשת כל אמצעי גם לא מוסרי. דוגמה היסטורית מובהקת ממלחמת העולם השניה לאבסורד זה, היא הכרזת אשת נשיא ארה"ב אלינור רוזוולט[4]  שיש להילחם ולהשמיד את אלה שמונעים מלמלא מטרה נעלה, המבטיחה שכל ילד יזכה לכוס חלב כל יום. באתו זמן, מהעבר השני של המתרס, הכריז היפני גנרל טוֹג'וֹ[5] באזני החיילים, שהערך העליון הוא כבוד האומה, ולשם כך יש להקריב את החיים למען הקיסר, ומכאן ההצדקה לטבוח באוכלוסיה אזרחית במדינות הכבושות, שנתפסת כאויבת למטרה זו.

מוסר מוחלט

תפיסת המוסר המוחלט גורסת שמוסר ואתיקה הם ערכים אוביקטיביים (ethical objectivism), מוחלטים, לא ניתנים לשינוי – ובעקרון הם לא תלויי הקשר אנושי כלשהו, כלומר - לא נכון להתאימן על פי הקשר ותנאים קיימים רגעיים (Fieser and Dowden, 2009). על פי תפיסה זו, הקביעה נכון או לא נכון בהחלטה בסוגיה אתית, אינה תלויה באמונות, רגשות, תפיסות והשקפות עולם של ציבור מסוים או פרט בו, אלא לאור אמיתות מוחלטות אלזמניות בעצם מהותן.
ניתן לראות זאת באנלוגיה לתפיסת המדעים: המדע, בעצם הגדרתו הוא תפיסה של המוחלט. תיאור מציאות אינה תלויה בקיום ו/או במודעות של מישהו, אלא עומדת בזכות עצמה[6]. מבחן האמת הוא קודם כל אוביקטיביות שאינה תלויה באמונות, ציפיות, משאלות או רגשות של איש זה או אחר. הסתירות שאנו מבחינים בין "תאוריות מדעיות", אינם אלא אי-ידיעה ואי-הבנה אנושיים, שאינם תלויים במציאות החיצונית, שהיא מוחלטת ואינה משתנה, ותפקיד המדע הוא לגלות את "התאוריה הנכונה" המתארת את המציאות האוביקטיבית, גם אם בדרך ישנן תהיות, תאוריות שגויות שמוחלפות על ידי תאוריות עדכניות יותר מעת לעת.   
אדם בעל תפיסה זו, הוא אדם שמקור המניע שלו להתנהגות מוסרית, איננו רק מתוך מודעות אישית וחברתית, נשגבת ככל שתהיה, כי אם ממערכת-על שממנה נגזרים עקרונות התנהגות אלה. מערכת-על זו היא מעל מערכת הערכים הפרטית שלו (אלה המושתתים על הבנות אישיות, מנהגים, מסורת, תרבות וכד'), ומייצגת מערכת עקרונות-על, אלזמניים, שאינם ניתנים לשינוי - עקרונות מחוץ לטבע (transcendental principles). עקרונות אלה מגיעים למודעות הפרט באמצעות מתווכים, כשחינוך הוא האמצעי המיידי, כמו גם אנשים מוסמכים שהוא בוטח בהם שהם מיצגים נאמנה עקרונות-על טרנסצנדנטיים אלה.
תפיסה זו, המלווה את האנושות מקדמת דנה, נמצא לרוב בתפיסות הדתיות, הגורסות שיש לשמר את הכללים כלשונם, כי מדובר "בדברי אלוהים חיים". לצד אלה היו יהיו תמיד רציונליסטים שגם אם הקשו על התפיסה וביקרו אותה, לא שינו אותה מהותית, אלא אף תרמו לביסוסה גם בהיבטים רציונאליים. נציגי רציונליות הדבקים במערכת-על מופשטת הכרחית לקיומנו ניתן למצוא לאורך הדורות כולם. נציין בולטים מהם, כמו רבי סעדיה גאון (רס"ג), הרמב"ם, שפינוזה, קאנט, כמו גם ליבוביץ' ושטייניץ מדורנו, כשהאחרון הוא הוגה עדכני מימינו שהפך לפוליטיקאי בולט (שטייניץ, 1999). הם סבורים שיש לנתח ולהבין באופן רציונלי, באמצעות התבונה בלבד, גם אם מדובר בהכרח של קיום מערכת-על מופשטת שעליה מושתת העולם. לטענתם, מערכת זו היא אידאות וערכים שלא נוצרו על ידי בני האדם, אלא מוטבעים בהם מראש, ומכונים "חוקים נצחיים" (eternal laws) , שיש לקבלם ללא ערעור, ומהווים בסיס להתנהגות וחשיבה תבונית.
דוגמא להוגים המייצגים באופן מובהק תפיסה זו עוד בעולם העתיק הוא פלטו (Jenkins ,2003) ובערש התקופה המודרנית שפינוזה[7] [7  פלטו קיבל את ההשראה ממתמטיקה: כשאנו מביטים על יחסים מספריים כמו 1+1=2, או העובדה שסכום הזויות במשולש מישורי הוא 180 מעלות (דוגמא של ברוך שפינוזה בספרו "אתיקה"), אנו נוכחים לדעת שמדובר בעקרון אלזמני, שאינו משתנה, שלא הומצא על ידי אנשים (לכל היותר "התגלה" על ידם), אלא קיים כישות מופשטת, ככלל נצחי, מעין אידיאה נצחית, הוויה רוחנית (לא-חומרית) שאינה תלויה במחשבות האדם עליה. כך גם יש לראות את חוקי הטבע, כשהשאלה - מי חוקק אותם, ולחילופין היכן הם כתובים, או היכן הם מצויים, כשכל חלקיק ברחבי היקום נוהג על פיהם, היא בהחלט לגיטימית (שטייניץ, 1999), אך אינה חשובה באמת ללגיטימיות התנהלות מוסרית. המסקנה הסמויה לה, לטענתם בלתי נמנעת, תומכת למעשה במערכת מוחלטת, שמחוץ לאדם, המשתמש בכלליה או בחלקם, תוך גילויים (אך לא תוך בריאתם/ יצירתם), והם מתקימים בעקרון גם ללא מודעות האדם להם, וודאי לא בתנאי שהוא מבין אותם, כי עד היום גם אם אנו יודעים לתאר את הכללים וחוקי הטבע, לפחות חלקם, איננו מבינים את מהותם, ורב הנסתר על הגלוי.
על פי הטיעון של המוסר המוחלט, עלינו לראות את כללי האתיקה באופן זה: כללי האתיקה הם כללים מופשטים, חוקים נצחיים, אלזמניים שאינם משתנים; הם מחוץ לעולם אישי של פרט כלשהו, וקיומם אינו תלוי במחשבה אודותם בכל הקשר, אלא אידאה שמתגלמת בקרב האנשים. לכן, כל ערך מוסרי, שנגזר ממנו כלל אתי שנתפס כארעי, שניתן לעדכון בהתאם לנסיבות אישיות או חיצוניות, איננו כלל אתי של אמת, ואין לראות בו כלל אתי, אלא מחשבה אישית, נוהג, נורמה, כלל כלשהו וכד'.
המשמעות של קביעה זו היא גדולה מאד, ואין להתפלא שניתן לראות מעין משמעות דתית. היא מתווה, למעשה, התיחסות למוסר לא ככללי התנהגות של "טוב" או "רע", ו/או "כללים לסדר חברתי", אלא אימוץ מערכת כללים שלא אנו יוצרים אותם, אלא הם חלק מטבענו ומטבע העולם ככלל, וכדורשי טוב וצדק עלינו לנהוג על פיהם.

מהו מוסר ראוי

לא ניתן להתייחס ולדון ביחס האדם למוסר, ללא התיחסות למה הכוונה, ולתת ציון מתווה של מהו מוסר ראוי. "מוסר ראוי" הוא מושג חמקמק, ונתון להרבה פרשנויות. אך עדיין ניתן בהחלט להסכים שמדובר בצדק טבעי, שהרוב המכריע של החברה לא רק שמסכימים על העקרון, אלא חשים שהוא טבוע בתוכם. הרעיון הבסיסי מושתת על יחס אמפתי וטוב לכל אחד, בשוויוניות מלאה. רעיון זה שוכן בלב כל אחד כ-"מצפון". תחושה פנימית של מה נכון להיעשות, גם אם בסופו של דבר זה לא נעשה. המצפון מהווה גורם מבקר ומדרבן לעשייה מוסרית, ולא ההפך. אי ההסכמה לסוגית מהו מוסר ראוי, לא נובעת במהות הצורך של צדק חברתי, אלא בזוית הראייה של האדם את עצמו ומקומו בחברה. הפרוש האישי של מהו מוסר ראוי תלוי איפה, במצב התודעתי, שהוא מצב קוגניטיבי ורגשי בכל הקשור למוסר.
את ההתפתחות של המודעות האתית, אנו רואים ב- 3 מצבי תודעה, שניתן לחלק שלבים אלה לתתי שלבים. תפיסה כזו נמצא אצל הוגים רבים ותאוריות חברתיות-אישיות במגוון גדול של מיצגים, דעות וטרמינולוגיות שונות, אך כולם מבוססים על שלושת מצבים אלה (רותם, 2008):
(1) תודעה ילדית/ בערות – אגוצנטריות; תודעה הדוניסטית[8], אני ואפסי עוד; כל העולם קיים כדי לשרת את צרכיי, גם על חשבון אחרים. ביטוי לרגשות ודחפים עם בקרה מועטה.
(2) תודעה חברתית מתוך תועלתנות אישית– יש צורך לשמור על כללי מוסר והתנהגות חברתית בינאישית, כדי להבטיח קיומה של חברה והפרטים שבא בביטחון ובאיכות חיים טובה. לשם כך יש לוותר על הטובה האישית, לציית לחוק, לדבוק בכללים, ואף להעניש את אלה שמפרים אותם, כאמצעי הרתעה- ("סור מרע"). "מי שמודרך על ידי הפחד ועושה טוב כדי להימנע מרע, אינו מודרך על ידי התבונה"[9] .   
(3) תודעה חברתית נעלה – "האמת העליונה היא מציאות (...) המביאה רווחה לכול"[10] – אדם במצב תודעתי זה נוהג ועושה הכל באמצעות התבונה ועידון הרגש, מתוך מניע למאכסם את הרווחה לכול באופן אופטימאלי, ללא אפליות ובאופן שוויוני ככל שניתן. מצב תודעתי זה הנו "עושה טוב" מתוך מניע לא אגוצנטרי, אלא רק כדי לשרת את הכלל. טובת ורווחת הפרט, היא למעשה טובת ורווחת החברה כולה, כמו גם הסביבה בה היא מתנהלת. הרציונל הוא, שאם הכול, או לפחות הרוב, יהיה במצב תודעה זה, וגם ינהג בהתאם, כל החברה תצא מורווחת, באופן הטוב ביותר שניתן.
מוסר הולם, מורכב איפה משלב (2)-  תועלתנות אישית המקדשת את החוק והסדר החברתי כאמצעי לשמירת האינטרסים של הפרט, ומשלב (3) - תודעה חברתית נעלה, שרבים מהוגי הדעות לאורך כל תולדות האנושות דוגלים בה, לשם רווחת החברה האנושית כולה, כלומר ללא שום העדפה של טובת פרט זה או אחר על חשבון אחרים.
שורשי תפיסה מוסרית זו נמצא עוד בערש החשיבה האנושית הידועה כיום: בספרו של אריסטו אתיקה - Ta Ethika[11] מובא בשם אפלטון נימוק תועלתני אישי, שניתן להכיל למעשה גם לחברה כולה, ובכך משרטט את מהות המוסר שיש לאמץ (Pakaluk, 2005): "ידידות היא ערך הכרחי לחיים. אף לא אחד יכול לחיות ללא חברים. אף הון, כח ותהילה לא תחליפים לידידות"[12] . "ידידות אמת מתרחשת בין אנשים שהם טובים ודומים בערכים שהם דוגלים בהם. אנשים שרוצים בטובת וברווחת חבריהם, ולא לשם קבלת דבר מה בתמורה – הם ידידי אמת[13]. "לידידות אמת נדרש רקע משותף ושוויוני. ידידות, בעלת אופי ערכי, אל לה להתבלבל עם המושג אהבה, שהיא רגש. אתה יכול לאהוב מאד את סוסך, אך אינך יכול להיות ידידו. ידידות אמת קיימת רק בין אנשים טובים בשוויוניות מלאה[14].
כלומר, לקיום טוב ואופטימאלי, לרווחת חברה צודקת, יש לפתח ידידות אמת. ידידות אמת היא המקום בה אתה חש כלפי אחר חיבה גדולה, תציע ותעשה עבורו למלוי צרכיו מבלי לצפות לרווח אישי או תמורה כלשהי: "ואהבת לרעך כמוך[15]" , לשם כך יש לדבוק במוסר, ולשאוף לכך שהכל ידבקו בערכי מוסר באופן שוויוני מלא.
קונפוציוס מגדיר את התודעה האתית "על רגל אחת" "אם האנשים מונהגים על ידי חוקים המושתתים על עונשים, הם ישתדלו להימנע מהעונש, אך ללא תחושת אשם. אך אם הם יונהגו על ידי ערכים, וכללי התנהגות, יהיו להם תחושות אשם [על שאינם נוהגים כראוי] ויותר מכך: הם יהפכו לאנשים טובים." מתוך אמרות קונפוציוס[16].
תחושת האשם כאן "sense of shame" היא קונפליקט בין המצפון – שזה הפן התוך-אישי "שיודע" מה נכון, מוסרי והולם, לבין הנעשה בפועל, המוטה על ידי דחפים של האגו לרווח אישי מיידי. המצפון הוא המודעות להתנהגות מוסרית, ומצוי בקונפליקט מתמיד עם הדחף של האגו לרווח מיידי, תוך מציאת הצדקות שונות לכך להשקטת המצפון. המסר של קונפוציוס, בעצם המושג של אשם/בושה, אותו תוצא קיום המצפון, הוא לא רק להרחיב את הידע המוסרי, לא רק להיות מודע למצפון הפנימי, אלא גם להיות בעל יכולת נפשית לנהוג לפיו הלכה למעשה – להיות "אדם טוב" -  אדם מוסרי לא רק במודעות, בכוונה, אלא גם במעשיו בפועל.
החתירה למודעות אתית נעשית לאור גישות לגיבוש ערכים מוסריים על פי גישות שונות, שהעיקריות ביניהן מושתות על תפיסה "נאורה" ומיעוטן על תפיסה "דתית" – זו הטוענת שיש להשתית את ההתנהגות המוסרית על עקרונות-על, אלזמניות, וקיומן אינו תלוי באיש:
א׳‏.    הגישה האישית: "...להיות אתי משמעו לכבד את הערכים של עצמנו, ולהיות נאמנים למה שאנו מחשיבים כצודק, גם אם העולם סביבנו  נראה כי שכח ערכים אלו. אין הכוונה להיות שמרני (...). להיות אתי פירושו ללכת בעקבות ההכרה שלנו, לפני שנלך בעקבות נטיות תרבויות או אופנתיות"[17]. כאן הדגש הוא על ערכים אישיים, שנקבעים על פי השקפת העולם האישית אך לדבוק בהם ולא להניח לאופנות חולפות לשנותם.  החסרון הבולט בשיטה זו, שכל אחד (גם ציבור מסוים בחברה, כמו קהילה, שבט, כת) קובע את סולם ערכיו המוסריים, באופן מאד לא שוויוני כלפי האחרים, תוך העדפה לא מוסרית של עצמו וטובתו האישית, ומצדיק את התנהגותו בהתאם. הסכנה בתפיסה נאורה זו היא בלגיטימיות של מצפון אישי, להכתיב ולכפות את המוסר האישי על החברה.
ב׳‏.    הגישה השלטונית: הערכים נקבעים על ידי השליט / המעמד השולט, בצורת חוקים או תקנות, וזה מחייב את כל הציבור באשר הוא. למשל, על פי הקוד של חמורבי[18], "השליט קובע מה צודק ונכון"  (King, 2004). חוקים בגישה זו, כמו בגישה האישית, אינם מוסריים, כלומר אינם שוויוניים להוציא יוצאים מן הכלל. הם מפלים לטובה את המעמד השליט, ומפלים לרעה צבורים מסוימים בחברה על בסיס של מעמד חברתי, אתני, גזעי, דתי, וכד'. לעיתים אפליה זו היא לא רק בזכויות, אלא גם בחובות, אך כך או כך, אין זו חברה מוסרית, כשהשוויון הוא ערך מפתח. הסכנה בתפיסה נאורה זו, היא בכפיית תפיסה מוסרית של שליטים, על גחמותיהם האישיות, ללא בקרה ציבורית.
ג׳‏.     הגישה של בעלי סמכא: מומחים, אנשי רוח ומנהיגים המוסכמים על מרבית הציבור כברי-סמכא, הם שקובעים סולם ערכים בצורת תקנונים, קוד התנהגות, שלאחר שהם מאושרים, הם מחייבים. מדובר בדרך כלל על אנשים בעלי סמכא לצורך גיבוש קודים אתיים במגזרים המאופיינים על ידי מקצוע, עיסוק, או עניין משותף כלשהו, שחלק מתהליך בניית התקנונים נעשה, בנוסף לבעלי הסמכא, גם באמצעות הציבור בעל העניין (הארגון). תפיסה נאורה, שביישום נכון, ניתן להשיג יישום טוב של תרבות מוסרית, גם אם הפרטים אינם, עדיין, במודעות אתית גבוהה.
ד׳‏.    הגישה הדמוקרטית: העם מחליט במנגנוני תחיקה שונים על החוקים, בגישה שוויונית כלפי החוק לכל אזרחי החברה,  ללא הבדל מעמדי או אחר. באופן זה נקבעת חוקה/ חוק, שהוא המצפן והקובע מה היא התנהגות "נכונה" (חוקית), ומהי הפרת התנהגות זו (לא חוקית). תפיסה נאורה, שביישום נכון, ניתן להשיג יישום טוב של תרבות מוסרית, גם אם הפרטים אינם, עדיין, במודעות אתית גבוהה. לכן גם קיימת לשם כך "קדושת החוק", שהוא מעל הכל, למרות שבעקרון ניתן לשנותו.
ה׳‏.    הגישה הדתית: הצע של סט ערכים וכללי התנהגות שמחוצה לנו, "בשם שמיים", המצוי בכתבים ופרשנויות מקובלות של ברי-סמכא. לשם כך יש מנגנון הלכתי המפרש "רצון שמיים", עד לרמת כללי התנהגות לכל הקשר. עקב חילוקי דעות מי מוסמך לייצג את הדברים בשם שמיים, לפרשם, הפרוש עצמו, והתווית כלים ודרכים ליישמם הלכה למעשה - מאופיינות הדתות בפילוגים רבים, ובכל דת נמצא פלגים שונים. גישה זו נמצא גם בקבוצות אידיאולוגיות מגובשות, שדוגלות בקפדנות בתפיסות עולם, שנגזרים מהן כללי התנהגות, תקנונים, קודים למיניהם שמחייבים את חברי הקבוצה. תפיסה מוחלטת של מוסר. הסכנה כאן בשרירותיות ובגחמות האישיות של המתווכים בין "הכוונה" עקרון-על מוסרי לבין היישום ההלכתי בשטח, שעלול להיות מעוות ולא מוסרי.
ו׳‏.      הגישה של מוסר-על: במהות מושתתת על הגישה הדתית (סע' ה כאן). כל התנהגות ותפיסת עולם מושתתת על מערך ערכים, שאינם ניתנים לשינוי, לערעור ולהטיה. עם זאת, גם אם הכוונה התיאורטית מושתתת על מערך אידאות מוסריות מוחלטות, היישום המעשי של ערכים אלה, הוא פשרה שמביאה לאופטימיזציה של ביטוי הערכים המוסריים, מתוך ידיעה שלא ניתן למנוע לגמרי פגיעה לא מוסרית בצדדים המעורבים בסוגיה מוסרית שיש לתת לה פיתרון. – הגישה המוחלטת, שבמודעות גבוהה היא האופטימאלית להנחלת תרבות מוסרית בחברה. 
יישום ערכי מוסר כלשונם
על סמך העקרון של יציבות ערכים מוסריים, ללא תלות בהקשרים אישיים או חברתיים, נמצא שכדי לקיים מערכת ערכים מוסריים, לא נכון לעשות זאת מתוך תפיסת "מוסר יחסי", כמתואר כאן למעלה. עצם החופש שאנו לוקחים על עצמנו בפרוש, התאמה ועדכון, גם אם זה נעשה בתום לב ומתוך כוונה שלמה, מותירה שוליים אפורים רחבים מדי, שבהם אנו עלולים לגלוש במדרון חלקלק לבצע מעשים לא מוסריים. בהיעדר בלמים חיצוניים, מערכת שאין לערער עליה, אנו עלולים למצוא עצמנו, במקודם או במאוחר, מבצעים מעשים לא מוסריים בעליל, כאלה הפוגעים באופן קשה באחר.
אין זה אומר שמי שדוגל בקנאות בכללים מסוימים, ולא משנה מה מקורם (מוסר מוחלט), הוא מוסרי. זה עלול להיות גם ההפך. נמצא שמסווה קנאות ודבקות, מעוותים ערכים מוסריים לצרכים אגואיסטים על בסיס אי שוויוני, בהם יש השווים ויש השווים יותר. אלגוריה לחברה שכזאת, שההיסטוריה מלאה בהן בפועל, נמצא למשל, בספרו האלמותי של אורוול (2001) "חוות החיות", בה המעמד השולט (החזירים), עוותו את כללי המוסר לטובתם, כך שהם פעלו כמו הקודמים להם, ואף גרוע הרבה יותר, שסולקו משם בהפיכה למען חברה צודקת יותר.
נמצא עם כן, שמערכת מוסר נתפסת באופן שגוי, כמערכת כללים ההולמים את המציאות וההקשר האישי-חברתי הנוכחי. המתחייב מבחינה מוסרית מחייב באופן מוחלט ללא קשר לשיקולי כדאיות או מה שנדרש בתוקף נורמות תרבותיות וחברתיות, או בהקשרים מוסדיים שונים. מה שמחייב מבחינה מוסרית, הוא לא רק מה שבני תרבות רוצים, בחושבם שהוא טוב, ולא רק כשהם נדרשים לעשות בתוקף נהגים שונים המתקיימים בחברה. מה שמתחייב על פי ערכי-על מוסריים, הוא מה שטוב כערך עליון מעל לכל שיקול וכללים אחרים, וממנו לגזור מה צריך לעשות. לשיקול מוסרי המושתת על עקרון-על תוקף רב יותר מכל שיקול דעת אחר, וצדק המקיף באופן אופטימאלי יותר את החברה כולה. קבלת המוסר ויישומו, היא רכישתה של הבנה שהמתחייב באופן מוסרי מחייב באופן מוחלט, בין הדבר אם הדבר מתאים לנו ולמטרות חיינו או לא, ובין שהוא מתיישב עם הנדרש בנורמות תרבותיות אחרות או לא (לוריא, 2008).
ברור לכול שהחברה איננה מתנהלת באופן אוטופי, בה כל אחד מבין ומודע ונוהג באופן מוסרי תמיד. האלימות האצורה, והראייה החד-צדדית האגוצנטרית של בודדים וקבוצות, נפוצה יותר מאלה שהתברכו בהבנה ובהתנהגות מוסרית נאורה. יש להשלים עם המצב שבו בעת יישום של החלטה מוסרית, לא ניתן תמיד לדבוק בערך מוסרי אוניברסלי באופן עיוור ומוחלט, ללא פגיעה חמורה - פגיעה לא מוסרית, באחד הצדדים המעורבים. החיים הם סגה אינסופית של התמודדות יום יומית עם דילמות אתיות, בהם יש לבחור את הפתרון בו הפגיעה המוסרית היא הקטנה ביותר. מערך השיקול בדילמה אתית, עוסק בהתנגשות בין ערך של אי פגיעה באחר על בסיס שוויוני מוחלט, לבין מצב בו לא ניתן לממש זאת, אלא יש לבחור בין מספר אפשרויות לא מוסריות. הקו המנחה הוא, שיש לפעול ברוח הערכים המוחלטים כך, שהפגיעה המוסרית היא הקטנה ככל שניתן. עם דבקות במוסר מוחלט, שכל ישר, התכוונות מוסרית נקיה וחפה מכל אגו, ניתן למצוא את האפשרות הגרועה הכי פחות מבין הפגיעה המוסרית באנשים אחרים, כמו גם בסביבה.
קנאות, גם בשם ערכי-על מוסריים איננה פתרון מוסרי. הכלת כללי מוסר וערכים באופן עיוור, המתעלמת מההקשר, גם במחיר של פגיעה מוסרית, זו היא פעילות לא מוסרית. עלינו לשאוף לתפיסה נכונה של התבססות על ערכים מוסריים מוחלטים, לאחר שקלול העובדות, וחיפוש הדרך ההולמת ביותר להכלת כללי המוסר, באופן מוסרי, באופן שוויוני עד כמה שניתן, עם פגיעה מזערית באחרים. דבקות נוקשה ובלתי מתפשרת בערכים מוסריים מוחלטים כלשונם, ללא תלות במקרה גופו, עלולה להביא לידי מעשים לא מוסריים. דוגמא פואטית בולטת, המרמזת על מציאות עגומה בה ארועים לא מוסריים כאלה מתרחשים, היא הפואמה "קוצו של יוד"[19]  מאת י"ל גורדון. הפואמה מספרת על גבר שהסכים להתיר את אשתו מעגינותה וכתב לה גט. הספינה בה הפליג האיש נטרפה וגורלו לא נודע, אך מסמך הגט שרד. אף על פי כן, שגיאת כתיב במסמך הרלוונטי (החסרת האות יו"ד מהמילה "הילל") מנעה מן הרבנים לאשרו בנימוק הלכתי עיוור להקשר, בכך וגזר על האשה האומללה גורל נורא שהפגיעה המוסרית בה גדולה לעין שעור מהערך של דבקות בהלכה הטוענת ששגיאת כתיב היא עילה לביטול הגט[20].
הכללים לפעילות מעין זו הם שכל ישר, מודעות מוסר גבוהה (שלב (3)  למעלה כאן), וכוונה נקיה מכל ניחוח לא שוויוני – כזה המעדיף מישהו על מישהו אחר. בדרך כלל יש להיעזר באנשים מוסריים, המנוסים בכך.
התשובה לטיעון שלא ניתן להכיל ערכי מוסר אוניברסליים, כי ההקשר התרבותי, החברתי, ההיסטורי כמו גם האישי מחייב התאמת ערכים בהתאם, וצורך זה גובר על ערכי-על מוסריים היא: טיעון כזה אינו ראוי, כי אי המוסריות הנגרמת בעטיו גדולה בהרבה מהחיובי המושג. החלטה מוסרית הולמת היא זו, בתנאי שאין בה עדיפות או סתירה לערכים מוסריים אוניברסליים ומוחלטים. לשם כך יש לפרק את הערכים המוסריים לשתי קבוצות:
א. מערכת ערכי-על, ערכים אוניברסליים, שביסודם עומדת שוויוניות מלאה של כל אדם באשר הוא. ערכים אלה עם חובקי עולם, ראויים לכל. ביסוד ערכים אוניברסליים אלה הם כיבוד האחר והסובב באופן שוויוני ללא תנאי.
ב. מנהגים, מסורות, תפיסות עולם (בעיקר דתיות) שמוסכמות על הציבור הנדון. זאת בתנאי שאין הם סותרות את הערכים האוניברסליים. קבוצת ערכים זו, ניתנת לעדכון ושינוי על פי ההקשר, אך תוך הסתמכות ודבקות החלטית בקבוצת א' שלה ערכים המוחלטים.
דוגמא לבלבול שכזה בין שתי קבוצות ערכים אלה, ניתן למצוא בטענה: "חיי חיילים שווים פחות מחיי אזרחים", שהיא אינה מוסרית בעליל. אין זה אומר שאין למדינה זכות ואף החובה לשלוח חילים להגן על האוכלוסייה האזרחית, בידיעה שבכך החייל מסכן את חייו, אך מכאן ועד הצהרה ובסיס להחלטה פרקטית, בה ערך חיי חייל הם פחותים מחיי אזרח המרחק רב - מרחק בין חברה מוסרית, לחברה שיש בה כאלה השווים יותר מכח החלטה ותפיסה ערכית לא מוסריים בעליל.
אל מקורות (ביבלוגרפיה) ופרוט הערות השוליים - לחץ כאן בהמשך  על "פרטים נוספים" . לכתוב תגובה (אין צורך להזדהות, אך רצוי, ואין צורך להירשם לשירות כלשהו לשם כך) לחץ כאן בהמשך על "תגובות")







מקורות

אורוול ג'. (2001). חוות החיות. תרגום יבין, הוצ' עם עובד. תל-אביב.
לוריא י. (2008) מבוא לקסמי הפילוסופיה: אתיקה ומוסר. אונ' בן-גוריון בנגב, באר-שבע.
רוזנברג, ש (תשס"ג). פרדוכסים ואמונה במשנתו של ישעיהו לייבוביץ'. http://www.kipa.co.il/now/show.asp?id=886
רותם, א. (06/01/2008).  הטוקבק כראי של חברה מוסרית. [גרסה אלקטרונית]. אתר מאמרים.  http://www.articles.co.il/article.php?id=14399
שטייניץ י. (1999) "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה", הוצ' זמורה ביתן, תל-אביב.


 Clark P,  Kohlberg L., ed. (1981). "Moral Development, Religious Thinking, and the Question of a Seventh Stage". Essays on Moral Development Vol. I: Philosophy of Moral Development. San Francisco, CA: Harper & Row
King L. W. (2004) The Code of Hammurabi. Kessinger Publishing
Kohlberg, L. (1976). Moral stages and moralization: The cognitive-developmental approach. In L. Kohlberg & T. Lickona (Eds). Moral Development and Behavior: Theory, Research and Social Issues. New York: Holt, Rinehart, & Winston.
James F., and Bradley D. (editors). (2009). Objectivity . Internet Encyclopedia of Philosophy  http://www.utm.edu/research/iep/o/objectiv.htm
Jenkins J. (2003) Ethics and religion. Heinemann Educational Publishers; 2nd  edition
http://books.google.co.il/books?id=CYFtxPvlNAUC&printsec=frontcover&source=gbs_v2_summary_r&cad=0

Pakaluk, M. (2005) Aristotle's Nicomachean Ethics: An Introduction Published By: Cambridge University Press. http://www.ebooks.com/ebooks/book_display.asp?IID=239100

  
Sheldon W. (2000) Plato's Moral Psychology. Saint Mary's University http://www.bu.edu/wcp/Papers/Anci/AnciWein.htm

הערות והרחבות


[1]  בהקשר לסקפיטזם ופיתוחו העיוני מוזכר תמיד  הפילוסוף היווני סקסטוס אמפיריקוס Sextus Empiricus. (160-210 AD)
[2]  טענה זו, שלוגית לא ניתן לאמת או להפריך רעיונות, תאוריות וכד', כי כל טיעון מושתת בבסיסו בטענה שרירותית שאינה ניתנת להוכחה (אכסיומה) קבלה תוקף מתמטי מרתק במשפט "אי שלמות של קורט גדל," משפט שהוא אבן הפינה של הלוגיקה המתמטית המודרנית, ויצרה מבוכה גדולה בקרב אלה שמאמינים בעולם חומרי מסודר וסיבתי, שהכל ניתן להוכחה והבנה. בכך, רעיונות אחרים, כמו תפיסות דתיות ואחרות מעבר לגבולות הטבע (טרנסנדנטלים), הם לגיטימיות באותה מידה, שכן גם אותן לא ניתן לאשש או להפריך, אלא לקבל כאמונה אישית בלבד.
[3]  אנרכיזם  הטיעון המכונן של האנרכיזם הוא שספונטניות, להניח למהלכים חברתיים להתרחש מעצמם ללא פיקוח ובקרה היא הדבר האמיתי ביותר והנכון. התנהלות של חברה אנושית אופטימלית הוא זה הנגרם על ידי הפרטים באופן ספונטני. תהליכים ספונטניים של המוני פרטים, אליבא דאנרכיסטים, מובילים להתנהלות האופטימלית - הנכונה והטובה ביותר האפשרית במסגרת האילוצים הקיימים. כל חלופה לכך איננה טובה כי מדובר בשלטון אנושי, על חולשותיו של בן-אנוש, על ממשל וחוקים שתמיד פוגעים בציבור אחד על חשבון ציבור אחר.  הליברליזם הקיצוני, השוק החופשי מכל בקרה, הכוונה ופיקוח הם תולדות תפיסה זו, כמו גם תפיסות חינוכיות של תן לילד לעשות וללמוד מה שמעניין אותו בלבד, שמן הסתם לא מוכיחים את תקפותם המעשית בשטח, החברתי-כלכלי-חינוכי.
 [4]  אלינור רוזוולט היתה אשת פרנקלין רווזולט, נשיא ארה"ב בין השנים 1932-1945, כשהקדנציה האחרונה שלו היתה כל משך מלחמת העולם השניה.
[5]  גנרל הידֶ‏קי טוֹג'וֹ ראש ממשלת יפן בין השנים 1941-1944 (מלחמת העולם השניה) שבתקופתו לחמה יפן נגד האמריקאים.
[6]  יש לראות כך את המדע קודם כל כתאור עולם מוחלט ולא יחסי, למרות שגם הנחה זו מתערערת (אך בדרך כלל מובאים לציבור לא בהקשרים נכונים מתוך אי הבנה ומוטיבציה לקדם סדר יום שלא מן העניין) בסוגיות מסוימות בעולם החלקיקי ("מיקרוקוסמוס") בו פועלים כוחות על פי התאוריה של מכניקת הקוונטים. עם זאת, אין בכך לערער את האובייקטיביות ההכרחית של המדע, כי ללא אוביקטיביות זאת, מוחלטות שאינה תלויה בדבר, המדע אינו מדע.
[7]  פלטו - Plato,  הוגה דעות יווני 427-347 B.C)) שהשפיע מאד על החשיבה המערבית. ברוך (בנדיקטוס) שפינוזה  פילוסוף הולנדי (1632-1677)  שספרו המפורסם ביותר "ה"אתיקה" היא אחת מיצירות היסוד של הפילוסופיה המודרנית, ומכונה "מייסדת את המודרניות בפילוסופיה" (י. יובל בהקדמה לתרגום "אתיקה" לעברית (הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2003)
[8]  הדוניזם: מה שמענג זה טוב, מה שמכאיב זה רע.
[9]  שפינוזה, "אתיקה" חלק 4 (על שעבוד האדם וכוחן של הרגשות) משפט 63 (אתיקה, תרגום י. יובל, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2003). כאן מסתמך שפינוזה על הפסוק הידוע: "סור מרע עשה טוב" תהילים ל'ד פס' 15.
 [10] מתוך Srimad-Bhagavatam ("קורות האלוהות" –מתוך הספרות העיונית הגבוהה בהינדואיזם), קאנטו 1, פרק 1 פס' 2)
[11]  הספר המקורי ניתן למצוא כם כספר מקוון: http://www.archive.org/details/ploutarchoutaet07xylagoog ; הספר בתרגום לעברית עם באורים: אריסטו (1973)  אתיקה, מהדורת ניקומאכוס. תרגום י. ליבס.  הוצ' שוקן.
[12]  Nicomachean Ethics Book 8, Chapter 1 (Pakaluk, 2005)
[13]  Nicomachean Ethics Book 8, Chapter 3 (Pakaluk, 2005)
[14] Nicomachean Ethics Book 8, Chapter 3 (Pakaluk, 2005)
[15]   אל תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה:  לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה. (ויקרא י"ט 16-18)

[16] CONFUCIAN ANALECTS, ch.2 . http://www.sacred-texts.com/cfu/conf1.htm
[17]  מתוך דיון מקוון (פורום) באתר נענע מאת:   ונילה06/05/07     http://forums.nana10.co.il/Message/MessageFullUTF8.asp?MsgID=10466894
[18]  חמורבי ( עמורפי) שליט בבל B.C 1792 - 1750
[19]  הפואמה "על קוצו של יוד" בגירסה אלקטרונית באתר בן יהודה 
[20]  מתוך המושג "שגיאת כתיב" ויקיפדיה עברית. 

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגיבו בכיף. ניתן להגיב ללא הרשמה. שימו לב לבחור בתחתית שדה התגובה - ב"הגב כ"- (פרופיל) אופציה "אנונימי", שלא מונע ממך לכתוב שמך בגוף ההודעה, אך לא הכרחי.