כל אחד מאיתנו, גם אם אינו זוכר, נחשף לסוגיה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" עוד בבית הספר, כמו עם המורה בתיה בבית הספר "גאולים" בירושלים לפני כמעט 50 שנה. אז לא הבנתי בעצם את הבעיה, אך הבנתי שמן הסתם אינני צדיק, כי לא רק שאין לי חלוק לבן וזקן לבן עד הברכיים (ככה נראים צדיקים, לא?), לא חשבתי שרע לי כמו למנקה הרחובות לבוש הבלויים שעבד בסמוך לגדר בית הספר. לכן צרמה לי המחשבה שאני, אם כן, רשע, והמורה בתיה לא סייעה לי בפתרון שהניח את דעתי. אז גם, כזכור, קראו כל בוקר פרק מתהילים בקול ישראל ואני זוכר היטב את הקריין בקול ערב ורהוט במיוחד: "אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת: בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן..." (תהלים, צב, 7-8), שקישרתי את הפסוקים הללו לסוגיה של "צדיק ורע לו" שהעלתה המורה בתיה.
סוגיה זו, "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ,מטרידה כל אדם שכל כך משתדל להיות "בסדר", והחיים, מה לעשות, לא מאירים פנים במיוחד, והם אינם גן של שושנים וגם לא פיקניק, וככלל, בואו נודה, החיים לא תמיד יפים, עובדה. ודאי מנקרת הסוגיה, אם אני/אתה/הוא כל כך טובים, הגונים וישרים, איך זה שהחיים אינם מתגמלים אותנו באופן מיוחד, ודווקא האנשים שבכל קריטריון הם "רעים" - מתוגמלים למכביר: אלה העושים רק לעצמם על חשבון אחרים, רומסים וחומסים בריש גלי. ויותר מכך: אם נשאל מהו הקריטריון לחיים "טובים" ואף מאושרים, נראה שלהיות "טוב" אינו עומד בראש הרשימה, וגם לא להיות "צודק", ההפך. אין פרס על התנהגות טובה, וודאי שלא על היותך צודק. למרות כל זאת אנו מתעקשים לחשוב שלהיות טוב זה חיוני ונכון; חושבים שתפקיד החינוך הוא, קודם כל "שיהיה בן אדם". מה זה "בן –אדם"? זה אותו אחד שעושה טוב, הוא מוסרי, מתנהג על פי אמות מידה אתיות, ואם מדובר בציבור מאמינים, אז החינוך לדבקות בעשיית המצוות, כעשיית טוב, עומד בראש סדר העדיפויות.
הצורך לתרץ ולהסביר את הפרדוקס הזה, שייתכן בהחלט שאדם טוב לא זוכה לחיים טובים, לעיתים ההפך, נובע קודם כל מהידיעה המצערת, שעשיית טוב שלעצמה איננה נתפסת כערובה לחיים טובים, ומכאן החשש, שאנשים ימצאו לגיטימציה בהתנהגות לא ראויה, כי אין סיבה ודחף לנהוג בטוב, כי אין גמול ופרס על כך, ובדרך כלל אין סנקציות על עשיית רע, וניתן הרי להדגים זאת באינסוף דוגמאות כשהמסקנה שניתן להגיע אליה בקלות היא: אל תהיה טוב, תעשה רק למען עצמך, תרמוס, תחמוס, ותרוויח!
ההסברים המלומדים בהקשר לכך, נעים על סקלה שקצה אחד שלה זה: נכון, לרשע טוב, אבל חכו חכו נראה מה יהיה איתו בעולם הבא, ובקצה השני, זה ממש לא ככה, זה רק נראה לכם שהוא צדיק, ואין לכם מושג מה הוא עושה במחשכים, או עשה זה מכבר, אפילו אם אין לו מושג על מה אנו מאשימים אותו...
באמצע הסקלה נמצא הסברים שככה העולם עובד, אך אנו לא רואים את כל התמונה, ובתמונה חלקית זה ייתכן שהדברים נראים כך, ובעצם לצדיק האומלל טוב, רק לא סיפרו לו על זה, ועוד הסברים מלומדים ברוח זו.
מהו הטוב שהצדיק אינו זוכה לו?
גישה משכנעת להסבר על סוגיית "צדיק ורע לו", היא קודם בירור מהו אותו "טוב" שאנו מדברים עליו. נראה שאין כאן תמימות דעים. אחד יאמר, סטייק טוב ובן/בת זוג יפה, השני יאמר עבודה מאתגרת, בית המשקיף אל הים וכיו'ב, אחר יאמר שטוב זה שלצאצאים שלו/ למדינה שלו טוב, ואחר יצהיר שטוב זה להיות מאושר, אך גם כאן יתחלקו בדעות מה זה "מאושר", ולא יגיעו להסכמה .
לעומת זאת, יש יותר הסכמה במה הכוונה ל"רע לו": אדם חווה משהו רע כאשר כבודו, רכושו, ורווחתו האישית נפגעים, וודאי פגיעה בבטחונו האישי, גופו, ובמעגל הקרובים לו .
אז מהו, אם כן, ה"טוב"? הרי זה אינו ההפך מ"רע", כי הרי גם אם אדם לא סובל במיוחד, רווחתו האישית, כבודו, גופו ורכושו לא נפגעים, אינו חווה בהכרח "טוב", ועלול למצוא עצמו סובל, חושש ומועק.
אפשר לחשוב שהכוונה לטוב מתמקדת באופן חומרי: צדיק שמבלה עיתותיו בסגפנות, בהרהורים, חלוקת צדקה מהמעט שיש לו וכד', אינו פנוי, מן הסתם, לאגירת רכוש ואמצעים, אלא לפרנסה צנועה בלבד, ולקשיים גוברים. האם בגלל זה הוא נחשב "לצדיק ורע לו?", הרי זו בחירה שלו! תובנה אחרת היא ברוח האמרה (משנה מסכת אבות ד' א): "איזהו עשיר השמח בחלקו", כלומר מי שטוב לו הוא שמח, כשהמטפורה החומרית "עשיר" היא עשיר באושר, ולאו דוקא בחומר. זה נשמע מעניין, אך מהו אותו "אושר" חמקמק זה? הרי זה כל כך תלוי אישיות והקשר...
נמצא אם כן, שהסוגיה "צדיק ורע לו" בעצם עומדת על הכוונה למושג "טוב". אם נסכים ונבין מהו הטוב של אמת, נמצא שלסוגיה "צדיק ורע לו" ממדים אחרים, שמשמיטים את השטיח תחת המקטרגים על אי הצדק הבסיסי בעניין. יותר מכך: אולי, אם נאמץ לעצמנו מטרה שונה מ"טוב" חומרי כזה או אחר, ונאמץ אורח חיים שונה מעט, גם אם לא נהפוך לצדיקים, ישנו סיכוי שנחיה יותר בטוב לעצמנו, שהוא בעצם תחושה שאת/ה במקום הנכון, ולא מנקר בך יותר הצורך לשאוף ולבקש דבר מה אחר.
האל שיוה והאל ווישנו במרכז הסוגיה "צדיק ורע לו"
דיון ופרוש מרתק לסוגיה, נמצא בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם ("קורות האלוהות") – אחד מהכתבים היותר נחשבים בתרבות הוודית (ההינדית של היום), ספר זה כל כך רחוק מהתרבות וההוויה שלנו, ועם זאת, אם נקלף את הטרמינולוגיה התרבותית הזרה, נמצא נקודות רבות למחשבה וללב.
הפרק נפתח בשאלה למה זה כך, על ידי התלמיד (המלך פָּרִיקְשִית) השואל את המורה (שוקה גוֹסְוָאמי): - "דמויי האלים, הזדים [שדים וכד'] ובני האדם הסוגדים לאל שׂיוַה, המתכחשים באופן מוחלט [לאל העליון], נהנים בדרך כלל מעושר וסיפוק מאווים, ואלה הסוגדים לאל העליון, בעלה של אלת המזל, אינם נהנים מכל אלה" (פס' 1).
כאן הצדיקות מתבטאת בסגידה לאל עליון, והרשע כמתכחש לו. "הטוב" מיוחס לעושר ולסיפוק תאוות הגוף והנפש כאוות נפשם.
והתלמיד (המלך פַּרִיקְשׁית) ממשיך:
- "אנו חפצים להבין עניין זה, שמאוד תמוה. אכן, התוצאות המתקבלות כתוצאה של סגידה לשני האלים, עם אופי שונה לגמרי, סותרים את מה שהגיוני לצפות" (פס' 2).
הכוונה שדוקא אלה, "החוטאים"/"הרשעים" שמתכחשים לאל העליון, זוכים בעושר וסיפוק מאוויים, בעוד שהסוגדים לאל העליון לא זוכים בכל אלה.
התשובה לתהייה זו על ידי המורה שוקה גוֹסְוָאמי (הפסוקים הרלוונטיים 7-4 מובאים כאן כתקציר בלבד בגלל מורכבותם וזרותם לקורא): מהותו של האל שׂיוַה מאוחדת עם עם הטבע החומרי. טבע זה הנו אופני פעולה המבטאים את האגו האישי הכוזב וצרכיו. לכן, כדי למלא את צרכי האגו שלהם הם סוגדים לאל שיוה, והוא נענה להם על פי עצם טבעו החומרי, ומספק שפע עונג חומרי, ההולמים לצרכי הסוגד, ושני הצדדים יוצאים מורווחים: האל נענה לחסידיו, וחסידיו נהנים מחסדיו.
לעומת ההסבר על החסדים החומריים של האל שׂיוַה, מוסיף המורה, את שהאל העליון אמר פעם
- "אם אני מחבב מישהו במיוחד, אני לוקח ממנו את עושרו (החומרי)) בהדרגה. אז כל קרוביו וחבריו הקרובים נוטשים אותו. בדרך זו הוא סובל מצוקות בזו אחר זו. כשהוא נעשה מתוסכל בנסיונות עקרים לצבור רכוש מחדש, ובמקום זאת בוחר להתחבר עם החסידים שלי, אני מעניק לו את חסדי המיוחד. בדרך זו אדם הופך לשקול ומבין את המוחלט כאמת העליונה, כגילוי הסמוי והמושלם ביותר של המציאות הרוחנית, כקיום הנצחי שמעבר לחומר. באופן זה הוא חווה את האמת העליונה כבסיס לקיומו ומשתחרר ממעגל החיים החומריים" ) פסוקים 8-10).
- "אם אני מחבב מישהו במיוחד, אני לוקח ממנו את עושרו (החומרי)) בהדרגה. אז כל קרוביו וחבריו הקרובים נוטשים אותו. בדרך זו הוא סובל מצוקות בזו אחר זו. כשהוא נעשה מתוסכל בנסיונות עקרים לצבור רכוש מחדש, ובמקום זאת בוחר להתחבר עם החסידים שלי, אני מעניק לו את חסדי המיוחד. בדרך זו אדם הופך לשקול ומבין את המוחלט כאמת העליונה, כגילוי הסמוי והמושלם ביותר של המציאות הרוחנית, כקיום הנצחי שמעבר לחומר. באופן זה הוא חווה את האמת העליונה כבסיס לקיומו ומשתחרר ממעגל החיים החומריים" ) פסוקים 8-10).
שימו לב מהו גורלו של צדיק, על פי דברי המורה שוקה גוֹסְוָאמי: מי שבאמת זקוק לברכה חומרית – אינו עושה משהו טוב, ואינו שואף לטוב באמת, אלא לסיפוק האגו הכוזב, ולסיפוק מאוויים חומריים חולפים, שלא ניתן לספקם לאורך זמן. סיפוק מאוויים חומריים זה אינו טוב, כי זה לא מוביל לאמת ולייעודה. מי שאינו מודע לאמת זו, באופן טבעי הוא פונה לסגידה לחומר, הדבר המוכר לו; סגידה לאל המשקף את החיבור לעולם החומרי.
המדהים בטענה זו, שאדם השואף לאושר מוחלט – ל"טוב" של אמת, עליו להתפשט מנכסיו החומריים, במודעות ובהתנהגות, ואם אינו עושה זאת, האל, החפץ בטובתו, עושה זאת ביד קשה. זאת כדי שיוכל להתפנות לסגידה ולחיבור עם האמת. למרבית האנשים קורה תהליך למידה מכאיב וארוך, וכאן תפקיד המפתח שמגלם שׂיוַה: הוא משתף פעולה עם אלה שאינם מודעים או מתכחשים לאמת, ונותן להם את חסדיו בצורת שפע חומרי וסיפוק מאוויים, מתוך כוונה שיתפכחו ויבינו יום אחד, שדבקות לשפע חומרי ומאוויים חומריים היא דרך ללא מוצא. שיטוט במבוך החומר ללא המוצא, וככל שיתמלא בשפע, יעמיק את הפער בינו לבין השחרור והאושר שאין לו תחליף.
כלומר "הטוב" איננו נכסים וסיפוק מאוויים חומריים, אלא ההפך: ניתוק מהחומריות כולל המאוויים הגופניים והנפשיים. ניתוק זה איננו דוקא זריקת כל הנכסים שבורכת בהם, אלא התנתקות התנהגותית נפשית מהם. התנהלות שאינה מונעת על ידי שפע חומרי , וודאי לא שאיפה אינסופית לצבור עוד. זאת כדי שיהיה אפשר באמת להכיר באמת העליונה שהיא קודם כל להכיר במהות האישית שלך כנשמה נצחית נקייה מכל חומר ונזקיו המיידיים והמתמשכים; להכיר באל המתגלה בנשמה האישית של כל אחד מאיתנו.
אך כל זאת תחת חופש בחירה אישי מוחלט: על פי התפיסה שמייצג שוקה גוֹסְוָאמי אנו עומדים בזכות עצמנו, ומחליטים את החלטותינו באופן חופשי, וכשנבין שאנו לא הגוף החומרי המייצג אותנו, שהגוף שלנו ממכר וכובל אותנו לחומר בניגוד לנשמה הנצחית שלנו, שהיא המהות האלוהית הטבועה בנו. הטוב הוא האושר האמיתי, ומותנה בשחרור מכבלי החומריות ("מחזור החיים החומרי"), ודבקות בלתי מסויגת ומותנית באל. כשהאדם נקי מכל חומר, או אז הוא זוכה ל"טוב", ואינו שואף יותר לדבר, אלא לטוב זה.
תודו שזה נשמע משכנע בהרבה מהסברים מוכרים ולכן כל הסבר ותרוץ לסוגיה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" שמחשיב את הטוב כרווחה חומרית, אינו יכול להיות טיעון רלוונטי, וודאי שאינו משכנע.
--------------------
תודה לגונה אווטאר דאס שסייע לי בתרגום פסוק 10 (קאנטו 10 פרק 88) והגיהה את ה מאמר לתפארת.
תודו שזה נשמע משכנע בהרבה מהסברים מוכרים ולכן כל הסבר ותרוץ לסוגיה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" שמחשיב את הטוב כרווחה חומרית, אינו יכול להיות טיעון רלוונטי, וודאי שאינו משכנע.
--------------------
תודה לגונה אווטאר דאס שסייע לי בתרגום פסוק 10 (קאנטו 10 פרק 88) והגיהה את ה מאמר לתפארת.
אם אכן הבנתי למה הכוונה כאן,אז זה באמת מדהים!
השבמחקתודה!
נהניתי מדבריך, ואברכך ואת כולנו בשפע רוחני ושניהיה מאושרים בחלקנו בעולם הזה. תודה על ההארה.רונית כהן.
השבמחקבהרבה מסורות דווקא המשתחררים הרוחניים היו עשירים מופלגים נסיכים לפני שהשילו מעצמם את העושר ופנו לחיים דלים בחומר על מנת להינות מהרוח- סידהרתא, בודהא, שלמה המלך. כלומר לפעמים צריך איזה שהוא שינוי חד. מהפך של ממש
השבמחקלאנונימי [14/7/15]: המאמרון מתייחס לתופעה ולתחושה שגם, ואף במיוחד, אלה שדבקים באל ועושים את כל הנדרש לשם כך (כמו ציות להלכות ותפילות) - דוקא הם פגיעים יותר, בעוד שאחרים, שאין אלוהים בליבם, עשירים ומצליחים בעולם החומרי. הנה מתהילים: בניגוד להבטחה "צדיק כתמר יפרח" נמצא: תהלים(פרק צד) "עַד־מָתַ֖י רְשָׁעִ֥ים אדני, עַד־מָ֝תַ֗י רְשָׁעִ֥ים יַעֲלֹֽזוּ: יַבִּ֣יעוּ יְדַבְּר֣וּ עָתָ֑ק יִֽתְאַמְּר֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן:".
השבמחקלגבי תגבותך: קונקרטית יש לברר מה זה "הרבה מסורות". נסיכים שנטשו הכל מאחור והפכו לחסרי כל כדי להקדיש חייהם לאלוהים - אלה מקרים שהיו, לצד סיפורים יפים כדי לתת דוגמא טובה להמונים, שמצבם לא נורא כמו שהם חושבים.
אגב, המהפכות הדתיות הגדולות כמו חיבור ספר הזהר, השבתאות ואחריה החסידות החלו בגלל התמהה הגדולה איך זה שכל כך רע לעם, שכה קשור ודבק באלוהים... אבל זו כבר אופרה אחרת לזמנים אחרים.