בהקתי: על ידע וחומר שהופכים לאהבה

.
הרבי נחמן מברסלב אמר, שכדי להגיע לאלוהים ולדבוק בו באהבה אינסופית, יש לעמוד על דרגש, שהוא הידע, הכר את השורש מאין באת, המסורת וההלכה. ללא דרגש זה, האהבה בלבד וספונטניות כנה פורצת כל, לא מספיקה כדי לדבוק באל.

מתח זה קיים בכל מקום בו אנשים שמים להם למטרה לדבוק באל/ באמת עליונה ומוצקה שתנחה את מהלך חייהם. בהינדואיזם מתח זה מקופל במושג הבהקתי – Bhakti, שרבים מדי משתמשים במושג זה באופן שלא הולם את הכוונה הבסיסית, ומפרשים זאת כאהבה לכול, חמלה לסובב, ואף משתמשים בו כדי ללעוג לאלה שרואים בחברה ההינדית מודל לחיקוי. אך לעג שכזה מפספס מהות אנושית מרתקת!

בְּהַקְתי כסינתזה בין ידע לחומר
המושג בְּהַקְתי- Bhakti מצביע על הנתיב של אהבה ומסירות/ דבקות לאל, והוא מאחד בין שני הפכים: בין פעילות חומרית (קַרְמַה) לידע רוחני גְ'נָאנַה (jnana נהגה- גְיאָנָה או ג'נאנה), והתוצאה של איחוד שני הפכים אלה - היא אהבה.
קַרְמַה מייצגת את הדָתִּיוּת ארצית, אוסף כללים וחוקים שמטרתם לספק צרכים חומריים. סיפוק צורך חומרי הוא צורך אנוכי מטבע הגדרתו: מונחים כמו בשבילי, שלי, טובתי וכד' שאינו אלא סיפוק האגו הפרטי ומניע לרווחה האישית בהווה ובעתיד.
גְ'נָאנַה הוא נתיב הידע, נתיב הגאולה (מוֹקְשָה בשיח הדתי), ומסמל את הידע הטקסי וההלכות הדתיות המוסדרות והקבועות שאין להפר אותן.

בְּהַקְתי הוא סינתזה בין שני הפכים אלה: היא אהבה המבוססת על ידע, המשוללת מניעים אנוכיים, אך לא נמנעת מטכסים ומפעילות דתית שמביאים לטרנספורמציה בלב ומשרתים את האהבה לאל.

בנתיב הגְ'נָאנַה תפיסת אלוהים היא שכלית ומופשטת, טרנסצנדנטאלית. לעומתה, הקַרְמַה מיצגת תפיסת אלוהים חומרית, כ"אנרגיה אלוהית" (שאקטי- Shakti), הנתפסת בהיבטים שונים, למשל כשליט (כמלך המלכים), כאב רחום (אבינו שבשמיים) שמעניש או מעניק חסד, אך הכל למען רווחת הפרט בעולם החומר. גם בשר הלוויתן, שור הבר והיין המשומר, אגב, שמהם סועדים הצדיקים בגן-עדן, זו קרמה - תפיסה חומרית של עתיד הצדיקים המובטח בעולם הבא.

בנתיב הבְּהַקְתי (המאחד את הקרמה והג'נאנה), האלוהים הוא מחוץ לטבע ולמידות הטבע החומריות (גוּנָה- guna), אך עדיין הנו מושא לאהבה, שחסדה היא מעבר לחומר, ולשם כך האל נתפס באופן אחר, כמפורט בהמשך.

האל שמחוץ לטבע החומרי כאישיות חיה
בניגוד לג'נאנה (הידע הדתי והאחר), כמו גם לקרמה, גם האהבה הספונטאנית, השמחה הפורצת מן הלב, ומן כל תא בגוף לנוכח נוכחות האל, איננה שלמה. אהבה למה? למי? "הוא היה, הווה ויהיה", "מלך מלכי המלכים" "אבינו שבשמיים" "אדוני צבאות" איננו מושא אהבה אנושית של ממש. למעשה, דבקות באל שכזה, היא ראיית האל דרך משקפי הקַרְמַה, דרך צרכיו החומריים, תחת מעטה אשליה עצמית. ראייה כזו של האל היא מעין כמיהה כמענה לאנוכיות הצרכים חומריים, אך עדיין איננו יכול להוות יחסים אנושיים מוכרים עם הסובב. בעצם הכמיהה לאהבה לאל ללא גוף ופנים, ללא תארים (כי אינסוף תארים לא יתארוהו), יש משהו לא במידה אנושית, בלתי ישים ולא ניתן להכלה בטבע נפש האדם. נפש, המכירה יחסים בינאישיים, או לפחות משהו הקרוב לכך.

הג'נאנה- הידע הרוחני, התיאולוגי והרציונאלי, אינו יכול לעזור לגיבוש יחסים של אמת עם האל, ההפך. ידע זה אף מבלבל ומהטיל מבוכה עצומה. שכן הסתירה בין השכל, לבין הבלתי נתפס, ואי יכולת הכלה רגשית של האל אינסופי בכל היבט, מותירה את הכמיהה לאל, כבלתי ניתנת למימוש אנושי.

ההינדואיזם מחדד זאת, ומתאר את הג'נאנה ככמיהה והתמסרות לאל בלתי מושג בהכרה. הג'נאני הנו אדם החפץ להיטמע באנרגיה האלוהית ולהפוך הוא עצמו לאלוהים - להיטמע ב-"ברהמה-ג'יוטי" – "brahma-jyoti" – "זוהר האל"; האור הבלתי מוגדר והאינסופי, שלא ניתן להמחשה בשכל ובהכרה, הנובע מתוך האל. אך כמיהה לזוהר אלוהי זה איננה תחליף של ממש לנגיעה ישירה ביחסים עם האל עצמו, שנותר מחוץ ליכולת ההכלה האנושית. לכן הגְ'נָאני הנוקט גישה של ידע ("לוגיקה" ומידע רב), מאמץ טרמינולוגיה של מילים ריקות מכל תוכן אמיתי, מילים של מעבר, ובדרך זו משכנע את עצמו ואת האחרים שהוא "כבר שם".

בנקודה זו בא המושג הבהקתי למלא סתירה פנימית זו של הצורך האנושי לדבוק בבלתי אפשרי להכיל ולהבין: הבהקתי "מאניש" את היחסים עם האל, הופך אותם למשהו שניתן להכלה ומוכר. ליתר דיוק מציע נתיב להתחבר אל אישיות האל (פּוּרוּשָה- purusha), כי עבור בני אנוש עם אגו, הטבעות פסיכולוגיות, ותפיסה שכלית מוגבלת, זו הדרך היחידה האפשרית להתחבר אליו. באופן כזה ניתן יהיה לדבוק באל בדרך אנושית שניתן ליישם, באמת ובשלמות הולכת ומשתכללת לאורך חיי הדבק הפוסע בנתיב הבהקתי, הידוע יותר כתרגול- "בְּהַקְתי יוגה" – "Bhakti Yoga"- "יוגה של אהבה".
לצורך כך, נתיב זה של בהקתי הנו ביטוי להתמסרות מוחלטת המתמקדת באל-עליון בעל אישיות מוכרת וברורה, וזו איננה כמיהה לחסד חומרי אנכי, של בריאות, שפע, ביטחון וכד', ממש לא!.

הפרוש האוטנטי של מושג הבהקתי, מרחיק אף יותר, ובכך מציב עצמו כאלטרנטיבה של ממש לדתות המערביות וחלופה תיאולוגית-אנושית מרתקת לתפיסה, שדווקא יחסים עם האל הנשגב היא בלתי אפשרית לכאורה: לא ניתן לייחס לאל דימוי, כי כאשר אנו נתונים לתודעה קַרְמַתית, כל דימוי שניתן לו, יהיה מוגבל, במרבית המקרים כמיהה לרווח חומרי, וכל שלילה של דימוי כאשר אנו נתונים לתודעה ג'נאנית, גם הוא יהיה שגוי, כי הוא לא מסייע להגיע באמת אל האל.

הבהקתי מבטיח למעשה, שמי שמשתחרר מקַרְמַה וגְ'נָאנַה, יכול לפגוש באל באופן האוטנטי ביותר שניתן, וליצור יחסי אהבה טהורים ונצחיים איתו.

האל כאישיות
בהקתי יוגה- Bhakti yoga, מתמקדת ככמיהה, התמסרות ודבקות באל עליון אנושי, ולא כאל אבסטרקטי, בלתי מובן, בלתי מוכל ובלתי מושג. וכאן נכנסים לפנתיאון ההינדי האל המתגלם בדמויות אנושיות של ממש, כדי שניתן יהיה להתמסר ולדבוק באופן האוטנטי והנכון ביותר ליכולת ההכלה של נפש האדם בשכל וברגש.

הפתיחות העצומה של החברה ההינדית לאורך הדורות מציעה לשם כך נתיבים אינספור. מקדמת דנה התפתחה בחברה ההינדית ההכרה בשוני בין בני האדם, במגוון נטיות הלב, יכולת החשיבה והרגש, לצד ההבנה העמוקה שכפיה הלכתית כזו או אחרת, לא תביא לחברה מוסרית, ולרווחה רוחנית של ממש. כפייה כזו כ- "מי לאדוני אלי" (ומי שלא?...) מביאה תמיד לקנאות, אי-מוסריות ואף אכזריות כלפי כל מי ש"סוטה מדרך הישר".
מאחר ומדובר באמת עליונה ומוחלטת, תנועות הבהקתי יוגה האוטנטיות, לא הכירו באיסורים המוטלים על בני המעמדות השונות בחברה, ונתנו לגיטימציה לכל אדם להגיע לאל, ללא הבדל במוצאו, בדתו או במקום הולדתו. שוויון מוחלט של כל בריה כלפי האל, מהיצור הבזוי ביותר עד לנאצל ביותר באשר הוא. כולם שווים בפני האל, ולכולם זכות ליישם את דרך הבהקתי יוגה המובילה ישירות לאמת העליונה.

האלים הפופולאריים ביותר בחברה ההינדית בתנועה זו, תנועת הבהקתי, מחלקים את החברה ההינדית לתתי תנועות ואמונות. ישנם וישְׁנּוּאים הסוגדים לקְרישְׁנַה – Krishna (כשהאל וישנו הנו אחד הגילויים שלו, אך יש גם כאלה הרואים את קרישנה כאחד מההתגלמויות של וישנו), וישנם שִיוָויִים, הסוגדים לאל שִיוָוה, ויש כאלה הסוגדים לאלים רבים אחרים.

מיקומו של קְרישְׁנַה כפן האישי של האל בבהקתי יוגה, הנו המרתק ביותר, אודות לחיוניות האנושית, אינסוף אופני יחסים ורגשות, אינסוף תובנות והעמקות תוך אישיות ובינאישיות, שבאים לידי ביטוי בספרות הבהקתי יוגה של וישְׁנּויזם - Vaishnavite. זאת בשני הספרים הבולטים: הבהגודגיטה (Bhagavad Gita) והשרימד-בהגוותם (Shrimad Bhagavatam הידוע גם בשם בְּהָאגַוַת פּוּרָאנַה), בו קרישנה מגלם דמות אנושית שניתן להתחבר אליה, להזדהות, ולפתח עמו יחסים אנושיים עמוקים. זה נעשה באמצעות עצם סיפור היחסים עם קרישנה על ידי אנשים, שדים ודמויי אלים בסיפורי העלילות של קרישנה כאן בעולם. כאן קְרישְׁנַה הוא בעל תכונות מוכרות, הניתנות להכלה, עם סיפור חיים מפותל הנרקם בשלל עלילות (lila) רבות ומגוונות, בהן נרקמים יחסים מסוגים רבים עם הורים כילד, עם החברה כנער מוכשר ובולט, עם מאהבות ומעריצות, ובבגרותו כמלך, כבעל, כהורה, כמדינאי ולוחם, וכרֵעַ של אמת.

חסיד וישְׁנּוּי, המממש את עקרונות הבהקתי יוגה, סוגד לקרישנה תוך שהוא בוחר את סוג היחסים ההולמים את נטיותיו ואישיותו נטולי האגו הרוחניים, מתוך העלילות המרובות: כהורה, כחבר, כאוהבת, כרעייה, כרע בקרב ועוד. בכך מתאפשרת "נגישות" לאל, באופן אוטנטי ועמוק ביותר. נגישות זו אינה נחלת מעטים בלבד, אלה בעלי ראייה שכלית של החיים המניעים אותם לראות את המציאות, אף האלוהית, כמשוללת תארים, וכן מפתחים את הכמיהה להיטמע באור האל- בברהמה ג'ויטי. אך גם הם, אינם מביאים לידי ביטוי את רגש יחסים אנושיים, שכנראה רק באמצעותם ניתן באמת "לגעת" ו"לדעת" באמת. לא באמצעות הג'נאנה- הידע, לא באמצעות הקרמה – תפיסת האל כמעניק חסדים חומריים, אלא בבהקתי, בהתמסרות, דבקות ואהבה אנושית, ביחסים אינטימיים ומורכבים. כך מתוודע חסיד הוישְׁנּוּי ליחסיו הנצחיים עם קְרישְׁנַה, הידועים והולמים את אישיותו, כאשר הוא נקי מאגו חומרי וחופשי מהטבעות פסיכולוגיות הקשורים ל"אני" ו"שלי".

באשר להבט הבהקתי בקרב שִיוָויִים, הסוגדים לאל שִיוָוה – בהזדמנות אחרת.