3 ביולי 2010

איך שגלגל מסתובב – מסע הנשמה תוך הגלגול היהודי והקרמה הוודית

ישנה אמרה שחוקה "האמת היא אחת", אך מי שמחפש אמת, או ליתר דיוק "הבנה"/"ידע" על החיים ובכלל, מוצא עצמו משחית את זמנו, כשהבלבול והמבוכה גוברים על הכל. המשותף בין התפיסות המצויות כיום מסוף העולם ועד סופו, איננו "אמת מוחלטת" אובייקטיבית, שלא ניתן לאשש באמת, אלא תובנה היפה לסובייקט, לתפיסה אישית סובייקטיבית לחלוטין, המושתתת על תוצר תובנה שיתופית של דורות וחברות רבים, שהקשר ביניהם היה גדול בהרבה מהידוע לנו כיום. למשל, מושג גלגול הנשמות היווני של אפלטון וחבריו, שהופיע במקביל לקשר היסטורי מוכח בין החברה ההודית והיוונית עוד לפני הספירה. גם אין כל חשיבות לעובדה אם הידע הזה הגיע משמיים או מדמיון הוזה וקודח של "חכמים". קצת צניעות במקום קנאות ל"אמת המוחלטת" של כל אחד, מחוללת נפלאות, למרות שצניעות של אמת נדירה בחברה האנושית, מלאת העוולות ומחלוקות על הבלים של ממש.
מה שכן ניתן לראות  מעבר ל"אמת מוחלטת" אישית פרטית בהחלט, שהזיכוך שעברו תובנות החיים  במהלך הדורות, והתשובות שהן מעניקות לאדם באופן םרטי-אישי, לא כאמת מוחלטת קוסמית, עדיפות בהחלט על "הפשט" של העולם, כפי שנראה מחוץ לחלון, ואין בילתו. הרי נודה בפני עצמנו, שהלב יודע שהמפתח להבנה ולהשלמה עם המצוי, נמצא מעבר לאופק ולקשת, כי ללא זה, החיים באמת בלתי נסבלים שלא לצורך.

האם זו ה"אמת" באמת?  למה זה צריך להיות  אכפת בעצם? עובדה היא שכל אחד, כל חברה וכל ציבור מחזיקים ב"אמת" משלהם, וממש אין הסכמה על "אמת" אחת שאין בילתה. נביט רק על ה"אמת" שלנו (עולם מערבי לא דתי רציונליסטי) - אמונה שאנו חיים בעולם חומרי שאן בילתו, ואין מעבר לו דבר וחצי דבר. רציונליסטים שכמונו טוענים, שהעולם פועל על פי חוּקָה מסתורית שמתממשת באמצעות כוחות הנובעים מתוך חוקים פיזיקאליים קוסמיים. דיעה כזו לגיטימית במהותה לכל אמונה אחרת. נודה בפני עצמנו, שכללים מדעיים מושתתים על חשיבה שיתופית ואובייקטיביות עד כמה שניתן, עדיפים על חזיונות אישיים של "נביאים" ו/או נזירים חסרי כל שניתקו עצמם מהמציאות וטוענים שהם קבלו זאת "מגבוה". עובדה שבאמצעות חשיבה סדורה מדעית, יצרנו חברה עם רווחה חומרית ואישית אפופה בטכנולוגיה ורפואה רציונליסטית לגמרי. אך ברגע שאנו מגיעים פנימה, אל תוכֵנוּ כסובייקט – אין לנו כל כלים להתמודד ולהבין באמת. דוקא התפיסה, שכל אחד מאיתנו נשמה נצחית, למרות האבוסרד הלוגי בטיעון שכזה, מועילה לאיכות החיים בהרבה. תפיסה זו מניחה שהנשמה (המהות האישית שלנו) הינה נצחית וקבועה, ובמסע אישי ארוך, תוך כדי גלגולים בעולם החומרי המוכר לנו כשאנו קוראים שורות אלה, היא עוברת תהליך של זיכוך – כפי שיפורטו קצת בהמשך כאן. מסתבר שתפיסה זו משותפות לכלל החברה האנושית באשר היא עוד מקדמת דנה. יש בה עדיפות מובנית  במונחים של רווחה אישית וחברתית, על יכולת ההתמודדות שלנו הרציונליסיטים חומריים שכמונו, עם ההויה של סבל ותחושת חוסר תכלית. הפתרון שאנו מציעים לנפש פנימה, חומרי - סיבתי, רציונאלי ו"מדעי" בלבד, פשוט "לא עובד". כולנו, באופן כזה או אחר, מנסים להיתפס בזיזים אקראיים של תובנות "מדעיות" או "רוחניות" רחמנה ליצלן, שמה לעשות, ההצע שלהן דל למדי וחסר.

אין זה אומר שהחלופות המוצעות עדיפות במחינת "מה נכון", "האמת", "המציאות" וכיו'ב, אלא יש לראות זאת כהגדלת מגוון  הכלים העומדים לרשות כל אחד מאיתנו להסתדר טוב יותר עם עצמו ועם החיים, שמעמידים בפנינו אתגרים ומכשולים, שאת חלקם ניתן יהיה לעבור טוב יותר ונכון לנו, אם ניחשף לעוד תובנות ומידע אנושי מקדמת דנה.

אנו מציעים כאן תאור מסע; מסע חיינו, שעד כה אנו עוברים אותו מתוך עיוורון וללא מודעות (הווית אַוִידְיָה  avidya-(סנסקריט)) לתכלית המסע של הנשמה שלנו, המהות האישית שלנו. הקושי בהבנת מסע זה, הוא בכך שהוא נראה "מבחוץ" נטול זמן, מרחב וחומר, במנותק לכל מה שאנו מכירם ומבינים, ולכן נראה הזוי כל כך ועמום. מסע, שגם אם נראה כפוי, מקורו מתוך בחירה אישית; מסע של לימוד מפרך, ודאי לא השגים אינסטנט; הבנה לגילוי האמת שמאחורי חוסר התכלית, העמל והעוולות שמזמנים לנו החיים הנראים לעין. החיים הנראים לעין הם כמעט ללא שליטה מצידנו, ככפיס עץ על מים סוערים, ולכן גם הם מתסכלים כל כך. אך אם נדע שקיים רגע בו חוזרת השליטה על מסע הנשמה שלנו, על המסע העצמי שלנו, מתוך בחירה חופשית לגמרי, תחושתינו והתנהלותינו תהינה מיטיבות בהרבה מהקיים.
 אגב, למי שמפריע גלגולים דוקא, שיביט על מסע בחייו הוא. גם זה משהו לצידה לדרך נוחה וטובה יותר מהקיימת כרגע.

תכלית הקיום מתוך אי השלמה עם מה שיש, ולא ההפך
"טעם החיים", תכלית, מטרה, ייעוד, משמעות הקיום, "לשם מה, בעצם, החיים חיים?" ומושגים רבים כגון אלה, משמשים תדיר את העוסקים בחידת הקיום מקדמת דנה. אין ולו שביב יומרה להקיף סוגיה זו, שכבר עתה, כל הנצבר אודותיה במהלך הדורות יכול למלא אוקינוס לשעולם לא יתמלא. עם זאת, ניתן להאיר באופן תמציתי על תובנה עתיקה מאד, המתארת מנגנון שמשרת תכלית; מנגנון המצוי וטבוע עמוק בתת המודע הקולקטיבי של חלק גדול מהחברה האנושית. כאן נראה, כיצד מנגנון זה של תכלית הקיום, בא לידי ביטוי מובהק במיסטיקה היהודית, ובן בית בתרבות הוודית, כשהדמיון גדול בהרבה מהמפריד.

כדי לתאר מנגנון של תכלית הקיום, נתחיל בטכסט העתיק מסֶפֵר התורה. בקריאה מחושבת נמצא בטכסט זה את אחת התעלומות המיסטיות/ אמונויות שזכו לאינסוף הסברים באינסוף הבטים: מהו המסר לקורא הטמון ב"גירוש מגן עדן" – "עונש" על חטא אכילת הפרי מעץ הדעת.
הסיפור מתאר את אדם וחוה, נשמות טהורות, ילדותיות, בתוליות ממש, שלא נוגעו וזוהמו עדיין, מצויים בהוויה שמימית, אך מהמילה הראשנה המתארת אותם, הם מתוארים במונחים חומריים המוכרים לקורא ("גן", "עץ" "פרי" וכד'). אולי כי אם הכל "רוחני", מגבלות התפיסה שלנו, הכפופה לחוקי זמן ומרחב, לא מאפשרים לנו להבין דבר וחצי דבר מן המתואר. נשים לב שלא מדובר על צרכים גופניים של ממש (למעט על אוכל, שלמעשה לא ברור באמת למה הכוונה), לא על לידה, רבייה, כיליון ומוות, אלא על הוויה נצחית נקייה מכל עגמה ועוול.
והנה, בתוך הוויה זו, ממש מן ההתחלה, עם הופעת אדם וחווה בגן העדן, מהדהדות בלבם ספקות על היחסים הנדרשים והנכונים (להם) בינם לבין אלוהים, בוראם. אנו למדים על כך כשאנו קוראים על ציווי של אלוהים שמצווה את אדם. כלומר, ההרמוניה (על פי התורה בבראשית) אדם-אלוהים מעורערת מלכתחילה, מתחילת הבריאה, מעצם גיבושו של אדם מהעפר החומרי, וזקוקה למערכת איסורים וענישה כדי לתחזקה (בראשית ב' 16-17): "וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:" לפנינו מתגלה בין השורות, דווח על עצמאות בלתי מפוענחת שהנשמה (אדם כמו גם חוה) לוקחת על עצמה מבלי שנתבקשה, ההפך. מן הסתם איסורים כאלה שאלוהים מטיל עליה, באים לרסן עצמאות בלתי מפוענחת זאת: מה כל כך רע לך שאתה מתנהג כך?  נראה שתכלית הקיום שהוצעה לה ע"י הבורא, לא מספקת, לכן הלביש את הנשמה בהוויה חומרית – גוף עפר, אמצעי לקראת מסע הנשמה, מסע החיים.

לא צריך להרחיק כדי למצוא עקרון זה, של "עצמאות" הנשמה ההווה הוויה מושלמת, אך מתקוממת בניגוד לכל הגיון, זו היא תשתית מדעי הפסיכולוגיה: למה אני מתנהג בניגוד ל"טוב" שאני מבין ויודע מהו, ולמרות זאת..? תורת הקבלה (שהושטחה ורודדה עד מאד באופנות הניו-אייג') מושתתת על עקרון "לחם בזיון" - עודף הקבלה של הטוב, היוצרת למקבל את התחושה שאותה קבלה היא בעצם מבישה, ועליו להתנתק ממקור הנתינה, למסע מפרך, רק כדי לגלות שתכלית הקיום היא לחזור למקום זה, אך הפעם עם הבנה עמוקה של הוויה זו.
עקרון זה הוא אחת הסוגיות המרכזיות של הוודות (כללי הבנה והתנהגות עתיקים בתרבות ההינדית): הנשמה חשה לא בנח לשהות בהוויה, בה יש מקור המעניק לה את כל צרכיה, התכלית והסיפוק. היא יוצאת לעולם החומרי מתוך מטרה ותכלית, רק כדי לגלות מה שלא הבינה קודם: לא ניתן להיות השולט/ הבורא. ניתן וזהו הדבר הנכון לה, להיות במקום של קבלה מירבית על פי כוחותיה ויכולתה, כמו גם נתינה ללא תנאי. כל זאת לצד האל- הבורא, כמו גם התמסרות של נתינה מתוך סיפוק מלא שאין למעלה ממנו.
אם נשאל, איך זה יצאנו למסע מבלי שאנו יודעים על כך, וודאי לא מוּנַעִים על ידי ידיעה זו? התשובה היא - שבעצם כניסת הנשמה לעולם החומרי, היא לוקה בעיוורון. אוידיה – avidia (וִדְיָה (סנסקריט)– ידע; אַ – שלילה).  ללא עיוורון זה, אותה הוויה כוזבת, אשלייה- שמכונה גם מאיה (maya), מגבילה את המודעות כמעט רק לחיי החומר.      ללא שיתוק זה של ראיית הדברים כפי שהם, מתוך מודעות להם, המסע לא יוכל להיות מסע ההולם את ייעודו. לכן הנשמה מתחילה כמו ילד קטן תם וחף מכל ידיעה והבנה את  עולם, והוא לומד אותו תוך כדי מסע חייו, ויש המפליגים ואומרים - מתוך גילגוליו לעולם החומר ומחוצה לו פעמים רבות. תפקיד ה-אווידה, המאיה, העיוורון שאנו לוקים בו, הוא להגיע לתובנה, לתכלית, תוך כדי גילוי וגדילה בכוחות עצמנו; תוך כדי חוויה ועשייה ולא מתוך "ידיעה" או קבלת מידע מגורו, ספרים וכיו'ב שככה צריך ולשם יש לשאוף, כי אז המסע לא ישיג את ייעודו.

המסע אל עבר התכלית
הכתבים הוודיים מתארים את הוויה הקיומית הנכספת כ- Sat-Chit-Ananda: הידע המושלם (סת) המודעות המושלמת לאמת (צ'ית) והאושר הנצחי, הווית סיפוק מוחלט (אננדה) שהם מידות הנשמה המשוחררת מכל עול חומרי. והנה גם התורה מדברת על עץ הדעת (סת)  וקיום נצח - עץ החיים (צ'ית). האושר והסיפוק הנצחי (אננדה), אותה שלמות שאין למעלה ממנה של סיפוק פנימי, היתה מצויה, לכאורה, בידי האדם בגן העדן. אך זה לא היה מבפנים של ממש. הוא וחוה, שותפתו למסע, חשובאופן לא מודע, כמו ילד שלא מבין למה, שעליהם לברר בעצמם את הדברים ולא לקבל הכל כמובן מאליו.
קשה להשתכנע ולקבל את הדברים כפשוטם, שמדובר בידע (עץ הדעת) וחיי נצח (עץ החיים) שאלוהים רוצה למנוע מהאדם. נוכל להניח שלפנינו חלק ממערכת של מעין בחינה והעמדה בפני ניסיון של תחילת המסע הבלתי נמנע, לאחר שמתבהר שאדם וחווה אינם מרוצים ממצבם השמיימי הנוכחי.
אי נחת זה גורר בהכרח מחיר, גזירה אך למען מטרה טובה ונכונה: עליהם לצאת למסע אישי, שספק אם הם הבינו והפנימו את נחיצותו. מסע זה בא כדי לתת מענה לעצמאות מחשבתית זו של הנשמה, שמתוך בחירה שלה, היא שמה בסדר העדיפויות את עצמה וצרכיה האישיים ("תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" בראשית ג',6) על ההתמסרות והדבקות באלוהים, בתפקיד שהנחה אלוהים את האדם למלא בגן העדן- "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

אנו מבינים שאלוהים נוטל את הנשמה במצבה הטהור, ומעניק לה גוף חומרי (מעפר הארץ), שהופכת ל"אדם" ומאוחר יותר מפצל זאת לאלמנט זכרי (אדם) ונקבי -"חוה",ש עצם היחסים הסבוכים בינהם יהיו אף הם כי עזר ללמידה של בניית יחסים של אמת בין הנשמה לאלוהים. גוף חומרי זה מתמלא בעצמו במאוויים לשליטה והזנת האגו, ומטיל את הנשמה, אותה המהות האישית אל תוך מציאות חומרית מלאת תסכולים, כאב וסבל של לידה-חיים ומוות. מציאות שאנו, הקוראים, שרויים בה לפחות עד מותנו. הידע  המיוצג על ידי "עץ הדעת" איננו הידע המושלם (צ'ית במקבילה הוודית) אלא הנו מתן ביטוי לאגו הכוזב (האַנְקָרָה - סנסקריט), למצב אשלייתי של שליטה כ"יודע כל"/ "מבין כל" וכוחנות ("ידע זה כח"). ידע חלקי זה, מביא את הנשמה לידי שקיקה לשליטה, לכח, לסיפוק מאווים אישיים של כבוד ועוצמה, עד כדי ראיית עצמו כאלוהים, כבורא: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים..." (בראשית ג',5).
נמצא פיתוח של רעיון זה בוודות, שמגיע עד כדי התכחשות ואי ההכרה במציאות האלוהים, לא פחות. לא רק זאת שהנשמה יוצאת עם תחושות מרידה ואי נחת ממקומה לצד האלוהים במערכת היחסים עמו, אלא במציאות זו, כל שהאדם יודע הוא עשייה, פעלתנות, פעולה (קֵר בסנסקריט שממנה נגזר המושג קארמה) לסיפוק צרכים ומאוויים אישיים. בעצם הדעת הנרכשת באכילה סימבולית של פרי העץ, ואי היכולת להנות מפרי עץ החיים (עוד מצג שווא של "לו הייתי משיג זאת, אז הייתי אלוהים") – הפכה הנשמה ברגע אחד לחומריים: אדם וחוה הבחנו פתאום שהם עירומים – כלומר שיש גוף שאיננו הזהות האישית מלכתחילה, אלא גוף, לבוש שצריך התיחסות, מודעות וצורך לסיפוק, חוסר כרוני שאינו יכול לבא על סיפוקו לעולם. וכל זאת תוך כדי דינמיות של החיים– הווית הזמן הבלתי ניתן לעצירה ולשליטה (קָאלָה שַאקְטִי - סנסקריט): לידה, חיים ומוות, הם ביטוי למחסור כזה שלא ניתן למילוי לעולם אלא למחזוריות זמנית אינסופית ׁ(ו-X הוליד את Y, ו- Y הוליד את Z...).
כל זאת יכול להתרחש רק במציאות חומרית, שהוויתה היא הזמן, הקאלה שאקטי.  שינוי דינמי שאינו שוקט לרגע, ונע מהיווצרות, שהייה של רגע קצר, עד לכיליון והיעלמות. ההנגדה מוחלטת של הנצחיות, השלמות האולטימטיבית. הוויה שכזו היא הוויה ייעודית כדי לספק מאוויים אישיים- סיפוק שלעולם לא ניתן להשיג באמת, תוך כדי דינמיות ותמורות אינסופיות. פעולה שעל פניה היא חסרת תכלית באמת, המלווה בתסכול, כאב וסבל, אם פרצי אושר קצרים מאד, וזמניים מאד.   

נוכל לבסס הוויה זו בטכסט התורה עצמה: על פי תגובת אלוהים לעצם העצמאות הבלתי מוסברת שהנשמה לוקחת לעצמה, והפרה את האיסור: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג' 16), ובהמשך-  עמל האדם במציאות זו, שלכאורה זו יכולת בריאה, עשייה, שליטה בחומר ובטבע, ולמעשה הוא מעשה סיזיפי, עתיר סבל וחוסר תכלית, שלעולם לא יבא על סיפוקו: "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:" (שם, 17-19).
גירוש גן עדן הנו השלכת הנשמה לעולם החומרי. שם תבטא את עצמיותה, הדעתנות שלה, המאווים להיות שולט, למעשה נסיון לחקות את הבורא עצמו. ויותר מכך: נשים לב לביטוי "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אין סיבה לקרוא זאת כארוע חד פעמי, אלא כתופעה החוזרת על עצמה- "תשוב", שהנשמה תחזור שוב ושוב אל המציאות החומרית, רק כדי לאפשר לה לספק את רצונה הבלתי ניתן לסיפוק: מעפר באת, אל עפר תשוב וחוזר חלילה.

לפנינו איפה סגה מרתקת, בה האל בורא, ופרי הבריאה דומה ולא דומה בעת ובעונה אחת לאלוהים ("נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" בראשית א' 26). האדם מתקומם באופן כלשהו, על מקומו, אינו משלים ולא חש בנח להיות חלק פסיבי בהשגחה ואחזקת גן העדן. הוא דורש עצמאות מחשבתית, וחופש בחירה.
ואכן, חופש הבחירה ניתן לו: אלוהים נותן לו את האפשרות להתנסות בעצמו להיות את שליבו  חפץ, ולשם כך מאפשר לו ללכת לדרכו, אל המציאות החומרית בה יממש את מאוויו, יצריו והלכי רוחו. אך בו בעת מחיר העצמאות שניתנת לו הוא כבד: מחיר של עמל, מכאוב עוולות וסבל שאינו מסתיים.
בדרך זו שהאדם בוחר, הופך האדם הופך בבת אחת לגוף שיש לעטות עליו עורות כי עירום הוא, לעבוד בפרך בסבל וכאב, לכאוב יחסי זוגיות ("והוא ימשול בך"), צירי הולדה במקופלים בסבל חומרי מצוי, ועוד לא דיברנו על הכיליון והמוות...

עוד התיחסות למסע הנשמה – הפעם בספר הזוהר
מתן חופש בחירה זה, למסע אישי ולהתנסות אישית, על פי מאוויים אישיים של הנשמה, בגוף חומרי, במציאות חומרית, מלווה מעתה במנגנון של טוב ורע, עשה ואל תעשה. מסע זה מתואר גם בספר הזוהר באופן מפעים. נזכיר שספר הזוהר מבטא תובנות קדומות בהרבה מהתאריך בו נכתב בפועל שהוא מאוחר הרבה יותר (במאה ה- 13).
מסע הנשמה היא בחירה חופשית של הנשמה להתנסות בעצמה. בעצם ההתנהלות בעולם החומר- קרמה, היא מעשה ותוצאה לו, וחוזר חלילה. בזוהר, וספרים הקדומים לו, כמו ספר היצירה, מושג ההלוך ושוב מבוטא בפנים רבות. "גלגל, אותו עיגול ללא התחלה וללא סוף המתגלגל פעם למעלה ופעם למטה, כך שגם הנשמה 'מתגלגלת בגלגל' מעלה ומטה, כך גם בזוהר, המדמה את גלגול הנשמה למהלכו של גלגל אמת המים השב וחוזר על עצמו שוב ושוב, בתנועה מעגלית שרק בסוף דרכה תתגלה המטרה של "הרוח תשוב אל האלהים". [מתוך הספר מתוך ספרו של זיו מאיר "המדריך לגלגול נשמות על פי הקבלה"].
נמצא בספר הזוהר (פרשת שופטים, דף צ"ה ע"ב  עמ' תרל"ו) תאור מרתק: מודל מכניסטי של גלגלים שלובים זה בזה (מתורגם מארמית- שפת המקור בה נכתב טכסט זה): "ישנו גלגל [טִיקְלַא בארמית שיש כאלה שמתרגמים למאזניים, אך גלגל נראה מתאים הרבה יותר לרוח הדברים]  אחד בצד זה וישנו גלגל אחר בצד זה. בצד אחד מאזני צדק ובצד אחד מאזני מרמה. גלגל זה איננו שוקט לעולם והנשמות עולות ויורדות, באות ושבות". לא ננסה אפילו להבין מה פרוש משפט על פי צדק, ומשפט אחר על פי מרמה, אך ניתן להבין שנגזר על הנשמות גזר דין, לאחר הליך שיפוטי על מעשי העבר, שהוא מעין "איזון" בין שני קצוות התנהגות-  בין "צדק" לבין "מרמה" (בין מעשים טובים לבין חטאים). למעשה, מבוטא כאן מנגנון בו נשמות עוברות תהליך בו מעשיהן קובעות את המשך דרכן, פעולה ותוצאה בלתי נמנעת. בזוהר מדובר על משפט על מעשיה של הנשמה בעולם החומר- "בעולם הזה", וגזר דין. בברתות הוודית זה ממש זהה-  הפעולה (קֵר בסנסקריט) ותוצאותיה, הקארמה kamra – מנגנון יציאה וחזרה לעולם החומרי, "לשלם", "להשלים" או לחוות את תוצאות המעשים עצמם. מנגנון שמחוץ לטבע, שמכריח את הנשמה שוב ושוב לשוב ולחוות את תוצאות המעשים, ואם יש מעשים חדשים, הם יוצרים אף הם, המשך מסע עולם החומרי, שנראה ללא תכלית וללא סוף.
אך תכלית יש. "הרוח תשוב אל האלוהים", ובלשון הוודות, חזרה לאלוהות, ליחסים נצחיים מלאים ומספקים באופן טוטאלי. אך הפעם זה לאחר למידה חוויתית, ולא קבלת הוויה נצחית מוכנה, אלא לאחר שהייה בהוויה של קרמה, מעין כור לימוד, בה מודעות הנשמה מתפתחת, מצרכים בסיסיים לסיפוק האגו הכוזב, לידיעת האמת, ולאחריה חיבור לאמת. לשם כך עוברת הנשמה "גלגולים", חווה לידה-חיים ומוות אינסוף פעמים עד הרגע בו מגיחה בתודעתה הידיעה מתוך אי-הידיעה, מתוך האשליה, ומטרות המסע מתבהרות.
או אז הגוף החומרי נתפס כלבוש, כאמצעי לעשות את המסע, אך לא המהות, וכל ההתכוננות הופכת אל עבר חזרה "הביתה", למקום של ידע מושלם (סת), המודעות המושלמת לאמת (צ'ית), והאושר הנצחי בהווית סיפוק מוחלט (אננדה).

אחרי שהנשמה חוותה את רצונה החופשי, נתנה דרור לאגו, וחוותה את חוסר התכלית בלנסות לרצות את הגוף והנפש (האגו הכוזב, האֶנְקָרָה בסנסקריט), היא שבה את המקום ממנו הלכה/ שולחה, הפעם לנצח. שערי גן העדן נפתחים שוב ומקבלים את פניה. הפעם לתמיד. יותר היא לא תאווה את פרות עץ הדעת, יותר היא לא תאווה "להיות כאלוהים", הפעם תממש ייעודה האמיתי שלה,התמסרות מלאה לאמת שאין בילתה. מסע כה ארוך ומפותל מגן העדן לחיים מלאי תסכולים ואכזבות וסבל נעשה רק כדי להבין זאת.
וכך ניתן לראות את מסע חיינו, מסע לימוד והבנה לגילוי האמת שמאחורי חוסר התכלית, העמל והסבל שמזמנים לנו החיים, כמעט ללא שליטה מצידנו, וחזרה אל גן העדן, הווית הסיפוק הנצחית - אננדה. .

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגיבו בכיף. ניתן להגיב ללא הרשמה. שימו לב לבחור בתחתית שדה התגובה - ב"הגב כ"- (פרופיל) אופציה "אנונימי", שלא מונע ממך לכתוב שמך בגוף ההודעה, אך לא הכרחי.