2 ביולי 2011

עורי עורי שיר דברי- קבלת שבת בצפת




מרשמיו של תייר בקבלת שבת בביה"כ  בירב ("כרוח מנשמתו של הרב קרליבך ז"ל") בצפת יולי 2011

כתושב הגליל כבר שנות דור, התגלגלתי עם חבר שכן שהציע לקבל את שבת המלכה בסמטאות צפת. והנה אנו בנסיעה קצרה מביתי לצפת בערב שבת, בעוד החמה מתמהמהת, כדרכה של החמה בימים הארוכים בשנה, ויורדת לאט לאט, ומשהה את החול, כדי להגביר את ייסורי הציפייה לשבת המלכה, ומשלה אותה ואת הבריות שעיתותיה בידיה, ואין היא אלא מצחקת בעולם ועושה בו כרצונה, ואין עליה כל קצין ומושל המכוון מסילותיה במדוייק וללא סטיות.
עוד בכביש 89 בואכה מירון, בסמוך לספסופה נראים שוחרי שבת רבים, הממהרים מהמקוואות שהמים בהם בוקעים ישירות ממצולות האדמה של הר מירון הקדוש, ולא הוסעו בצינורות, חוזרים או הולכים להספיק להגיע אל בתיהם או בתים של אחרים שהם מתארחים בהם, לקבל את פני שבת המלכה.
בפניה  בצומת מירון לכיוון צפת, אספנו חסיד אחד. דק, כיאה למצניע לכת ומרבה בצומות, לבוש שחורים ומגבעת, זקן ארוך ושחור, המעיד על גילו הצעיר. השיחה מתחילה במבטא אמריקאי כבד, ורק שהזכיר שהוא חסיד "מרוקאי", כלומר מוצא הוריו ממרוקו, השתדל לדבר במבטא שיצדיק ייחוס זה ללא הצלחה יתרה, והעברית הגלמית שבפיו במבט אמריקאי כבד נותרו כשהיו. לאחר שיחה אודות הזהר הקדוש, והסימנים שהוא מביא כי הגאולה ממש בפתח, וייתכן ונראה משהו כבר בערב ראש השנה הקרוב תשע"ב, (ואני מתאפק ושותק, ורק ממלמל ביני לחדרי הבטן את שחז"ל אמרו: "תיפח רוחם של מחשבי הקיצים"), סיפר שהגיע מבית שמש ועבר להתגורר לאחרונה בצפת, יחד עם חברי קהילה שעברו, כי רבם  הצפין ועבר להתגורר בסביבה. ואני חושב על כי שפר עליהם גורלם, שיכולים לקום עם צרורתיהם על שכמם ולנוד ולנוע ממקום אחד לשני, כי מן הסתם השוכן במרומים זן ומפרנס, ואין צורך לדאוג לזוטות של חומר שכאלה.

הכניסה לבית הכנסת בירב בצפת (כניסה ראשית ולנשים).
העיר הישנה של צפת קטנה, וחיש קל מצאנו עצמנו מהלכים בסימטאותיה ההומים אדם, גברים נשים וטף, לבושים במחלצות חגיגיים לקבל את פני השבת. הדממה לכאורה בסימטאות העיר מופרת משירה שהולכת וגוברת מפינות שונות. זכרתי להשאיל כיפה מחברי לצורך כך, אך היא הייתה קטנה, והרוח הצפתית לעת ערב לא חסה עליה, גם אם ערב שבת המלכה הוא, והעיפה אותה מראשי פעמים מספר. עוד אני שואל עצמי אנא אני בא, ונפשי שואלת מי ייתן בידי סיכת ראש (כדי לחברה לשערותי שלא תעוף) כשאני כבר חושב לא לחוס על כבודי, ולבקש מאחת הנשים או הנערות שהיו בין הקהל ההולך וגדל בסימטאות, ראיתי סיכה מונחת לרגלי על מרצפת הרחוב הצר, כאילו מחכה לי שם מאז ומעולם. בעודי מתכופף ומרים אותה, ומגלה זוהרה שהתעמעם מאבק הארץ, אני נושא עיני ורואה שלט: "ביאת המשיח".

בצעד קל פסענו ושאלנו את הבריות היכן בית הכנסת בירב. או אז פנה אלינו איש גדל מידות זקן ומאיר עיניים ואמר, וכי לא יאה לכם לקבל את שבת המלכה אצלנו? ועוד אנו מכחככים ומנסים למצוא דבר מה לומר, והנה עוד אחד פונה אלינו בטרוניה דומה, וכשהודינו לו מקרב לב ופנינו הלאה, פנה אלינו בחיוך אדם אחר עם בקשה דומה. מיד עלו בי המראות, להבדיל אלף הבדלות של הפצרות כאלה ואחרות ברחובות אחרים במקומות אחרים אי שם באירופה כמו גם ברחובות עמוסי תיירים בלבנט, וחייכתי ביני לביני, על טבע האדם וכיוצא באלה דברים, הרהורים שעולים וצפים בהזדמנויות מיוחדות כאלה.
כאתנחתה קלה, נעתרנו להפצרות, נכנסנו לבית ישן בשורת הבתים הארוכה באחת הסמטאות,  רק להביט בנוף הנשקף מלמעלה. מהמרפסת הגבוהה על בית הקברות נורא ההוד של צפת, ואז מספרים לנו, שהתגלה שהבית לא עתיק מאד, אך הא עומד על חדרים ובתים שהיו קבורים שם באדמה עד לאחרונה,  ובאו אנשים טובים וגילו תפארתם, ועוד מעט קט יפתח שם מרכז מושך עין ולב.
או אז שמנו פעמינו אל בית הכנסת הקטן פנינו אל בית הכנסת בירב (על שם יעקב בירב הצדיק מהמאה ה- 16). בינתיים בא השמש ונבלעה במצולות האופק עד למחרת, בו תגיח שוב בצד השני של העולם. הסמטאות שהיו הומות אדם, מלאו עוד יותר, ושירת קבלת השבת בוקעת ועולה מכל פינה, והתרגשות גדולה אופפת את כולם שאצים רצים וממהרים איש איש למקום קבלת שבתו הוא. מבין האנשים ניכר שחלקם הגדול אינם תושבי המקום אלא תיירים מזדמנים, וכאלה שבחרו לנפוש בסוף שבוע זה, וכל סמטאות העיר מלאה בקדושת השבת האופפת כל.
בית הכנסת בירב הוא מקום צר מאד, כיאה לפרוזדור המקדים את הטרקלין של מעלה. מאחר והמקום צר מלהכיל את הבאים, הכינו מבעוד מועד בסמטה הצרה, חציצה באמצעות צעיף של תכלת, שממקום זה ואילך יעמדו הנשים, וממקום זה הגברים, ולא יתערבבו חס ושלום אלה האלה. נדחקנו פנימה, אל המקום הומה אדם. מיד הזדרז מאן דהוא ונתן לי סידור. פתחתי אותו בקבלת השבת, והצטרפתי מיד לשירה הגואה, המושרת בלחנים של קרליבך, שהותיר לבאים אחריו שמחה ורוממות נפש לדורות. עוד הספקתי לראות את עזרת הנשים במקום צר זה, שהוסתר היטב על ידי פרגוד, וממילא בצפיפות הגדולה שהלכה ועבתה לא ניתן לראות דבר, אלא רק להצטרף אל השירה הגואה וגולשת החוצה וממלאת אתה אויר של צפת במתיקות של קבלת המלכה.
והשירה עולה ועולה,  
"הוד וְהָדָר לְפָנָיו. עז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשו... חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ: אִמְרוּ בַגּויִם ה' מָלָךְ." שרים כולם (כמעט) בדבקות רבה בלחן הנעים של קרליבך דנן. בסמוך לי שני גבירים בחלוקי חסידים מפוארים ומחויטים היבטב, שמסתודדים ולוחשים רשמים אודות משהו, שוחקים ומגבירים לעתים קולם כדי להתגבר על השירה הגואה, אך עיני לא צרה בכך, כי מאוחר מעט יותר יצטרפו לשירה גם הם. מצדי השני אברך צעיר, שהשירה אמנם לא בת בית אצלו, והוא יותר אומר שירה מאשר שר,  בקול צווחני וצורם משהו, אך ניכרים בו שמחה וכוונה כנים. אחר מניף ידיים למעלה בעיניים עצומות כשהוא מדגיש את ההברות של המילים בלחן המתנגן וכולו טבול בקדושת המקום והעת - הלא היא ערב שבת, זמן קבלת הכלה. מלפני, אברך צעיר ממש, שזקנו עדיין בחיתוליו, מסלסל ללא הרף בפאה השמאלית הארוכה עד כתפיו , מגלגלה, פורם ומיישר וחוזר חלילה כל אותו הערב, תוך שהוא שר יחד עם הכל ונע לפי הקצב.
ארון הקודש בבה"כ בירב בצפת
ככל שפעמי המלכה הכלה נשמעים,  גוברת השירה והשמחה עמה. הרב שמוביל את השירה הולם על השולחן בצפיפות הגדולה, מתוך כוונה גדולה, ורבים מחרים אחריו, ומנסים ליצור שרשרת רוקדים בצפיפות. אחדים קפצים במקום מתוך שמחה, והאנרגיות והשמחה גואים גם אל הסמטה, בה מצטופפים המוני אנשים להנות מזיוה של המלכה שהנה הנה באה, ומתערבבים בשרוכי הזיעה הגולשים בגב,  גם בערב הקריר יחסית, כשהצפיפות עושה את שלה.
"אָנָּא בְּכחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ..." מתגברת השירה, וככל שקרבים ל-"לכה דודי", ההתרגשות גוברת. "שוְעָתֵנוּ קַבֵּל. וּשמַע צַעֲקָתֵנוּ. יודֵעַ תַּעֲלֻמות: בָּרוּךְ שם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד:" שרים בקול עצום ורם כולם בלחן  הנעים, ואני מוצא עצמי צרוד מהשירה שהצטרפתי אליה, שכן הלחן פשוט ונקלט מיד, המילים לפני, והנה אני יכול בכיף לשיר בקול, למרות שאני מוצא קושי בקול הלוחץ משהו, שמוביל הרב, קול גבוה יחסית ומאומץ של חזנים, ואני לא מוצא טון נמוך יותר שישמע טוב יותר, ויהיה נח יותר למיתרי הקול.
המחשבות הזרות נמוגות כשמגיעים ל-לכה דודי. " לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שבָּת נְקַבְּלָה" שרים בחדוה עצומה, ואז הקטעים בזה אחר זה שמתחילים ב- "שָמור וְזָכור בְּדִבּוּר אֶחָד..." ושוב את ה"לכה דודי" ולאחר מכן "לִקְרַאת שבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה" ועוד ועוד....
הרעש והדוחק, וגרוני הצרוד שלא רגיל לשירה כה מאומצת, מאותתים לי שדי, שכן הכלה-מלכה כבר כאן וקדושתה אופפת את הכל, כולם נהנים מזיוה. אני נדחק בקושי רב החוצה אל הסמטה, שגם שם הקהל העצום שר יחד עם באי בית הכנסת הצר מלהכיל, בלחן של קרליבך.
משם פסענו במורד הסימטא העמוסה לעייפה בבאים לקבל את פני הכלה- שבת המלכה, אל ככר קטנה כשקולות השירה מגיחים ועולים מכל מקום. ושם, תחת סככה קטנה עם שלט גדול של "פאלפל ושווארמה" שפתוחה בימי חול ועתה פינתה מקומה לכלה, מקפצים בעליזות אברכים צעירים בלבן, חלקם עטופים במעין טליתות לבנות. לרגע חשבתי שעיני מטעות אותי, שכן תמהתי כיצד זה בין המקפצים ישנן גם מחוללות, שכן מאחור, עם ראש עטוף בלבן, לא ניכר אם הם זכר או נקבה. רק שהם מסתובבים, נגלים  פניהם המזוקנים, מקפצים בלהט גדול, כששבת המלכה פוסעת צועדת מעדנות בסימטאות העיר ובשמיה.  והנה גילינו מבין המקפצים שמקבלים את פני הכלה בהתרוממות רוח עצומה, בן של מכרים שמצא את מקומו כחוזר בתשובה במקום, ופניו מזוקנות קורנות לנוכח המלכה שבאה.

הנשים הרבות על טפיהן כמעט ואינן מצטרפות לשירה. עוצמת השירה של הגברים, שחלקם לבושים במעילים, מגבעות ואחדים אף כובעי פרווה עגולים של חסידים, וחלקם לבן, מכסה הכל. אני חושב על הוויכוח על איסור שירת נשים ("קול באשה ערווה"), ואני תוהה: אם כך, איך והאם חל גם איסור על שמיעת דיבור אשה וכד', ואיך זה שכולם כה כמהים דווקא לכלה, קוראים לה "בואי", ומקדמים את פני המלכה בשירים ולחן כה מתוקים, בכמיהה כה עצומה, ומדברים בשבחה. האם אין הם חפצים לשמוע את קולה?
אולי, אני אומר לעצמי,  אין לה קול גשמי, אלא רוחני בלבד, זה המתרונן במיתרי הלב בלבד, ולכן ניתן לכמוה ולברכה בצהלה כה גדולה וללא היסוס, גם אם היא המלכה שנעתרת להפצרות ובאה, ולא מלך מלכי המלכים היושב במרומים שאינו מטריח את כבודו לבא, ואף לא אחד מבקש זאת, או מעלה על דעתו שכך צריך, ורק באחרית הימים יגיע המלך בדמות המשיח המתמהמה עדיין ולא בא.  ואולי, אני תוהה, אולי לא באמת מתכוונים שתדבר או תשיר, אלא פשוט תבוא ותביא נחמה ושמחה על הכל, כאם רחימאית, המחבקת את ילדיה בשקט, כדי לא להטריד את המנוחה והשלווה שירדה עליהם בשירת נשים דוקא.
אנו דוחים בנימוס הזמנה לקידוש וחוזרים הביתה, מותירים את המלכה עם מברכיה בין סמטאות העיר שקדושה נופלת עליה, בקולניות, בריקודים ודילוגים ושמחה אין קץ.  והצמיגים המאווששים על כביש 89 שרים אף הם, בשירת גברים כמובן: 

"לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שבָּת נְקַבְּלָה.
הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי. 
 עוּרִי עוּרִי שיר דַּבֵּרִי. כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה."

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגיבו בכיף. ניתן להגיב ללא הרשמה. שימו לב לבחור בתחתית שדה התגובה - ב"הגב כ"- (פרופיל) אופציה "אנונימי", שלא מונע ממך לכתוב שמך בגוף ההודעה, אך לא הכרחי.