16 במאי 2013

על הרוחניות


על הרוחניות

מאשליית ההבנה אל רוחניות כחוק טבע, וגבוה משם

מאי 2013

רוחניות - המאמר מוביל מהקל אל הכבד, מהמובן מאליו (אולי) אל עיקרי הדברים: מדיון אודות "רוחניות", דרך חידוד מורכבות המושג "רוחניות" בצל ההגיון והחשיבה הרציונלית המכזיבים, דרך התובנה המעיקה ואף האכזרית, ש"רוחניות" זו דרך המותאמת באופן אישי ופרטי, כלומר אין מרשמים ו"שיטות", אין דתות ואין אנשים פלאיים שיעשו את המלאכה עבורך ובמקומך. (פרק א'-ז')
בסוף דיון זה מוצגים ארבעה מרכיבי יסוד של דרכי פעולה – "נעשה", בכל דרך רוחנית משמעותית להולך בה, (פרק ח'), ומקום המורה ופולן בדרך הרוחנית (פרק ט')
מכאן עוברים לרובד שני, בו מוצעת נקודת הסתכלות שמרחיבה את עומק ההתמודדות והעשייה הרוחנית בעצם החיבור ל"טוב", לדרך מוסרית השואפת להיות כמו "חוק טבע" (פרק י').
הפרק החותם את המאמר (פרק י'א) הנו ה-"נשמע"-  שלשה עקרונות יסוד עליהם מושתתת "רוחניות", שללא הטמעה של אחד מהם, היא יוצאת חסרה, ולא תורמת כפי שיכלה לתרום בעצם יישום דרך "רוחנית" גם לחברה הסובבת. 

הנך מוזמן/ת פשוט לזרום עם מה שבא ועם מה שיש, מתוך ידיעה שכל מה שכאן, ללא יוצא מן הכלל, כבר נהגה, ידוע, כתוב, נאמר ונחרש עד דק, רק אורגן על פי תובנות הח"מ, וכל שנותר הוא להקשיב, ולהשומע ינעם.

א.      רוחניות – שיפור ההרמוניה בינך לבין העולם

רוחניות היא שיפור ההרמוניה בינך לעולם. באופן הפשטני ביותר ניתן לומר שרוחניות היא בעצם תשומת לב, מודעות לדרך בה את/ה חי ומנהל את חייך.
שיפור ההרמוניה בינך לבין העולם אינו מתממש בעצם חתירה לידע, שאינו אלא אמצעי ולא המהות הרוחנית. רוחניות חסרה היא חתירה יומרנית "להבין" לחקור ולדעת את "תכלית הדברים". חתירה כזו נהדפת ומתנפצת על פרגוד מוצק, אטום וכבד של אשלייה, כי משימה זו אינה בתחום ההבנה ויכולות ההכלה של בן אנוש, למרות שמקננת בנו התחושה "אני חושב משמע אני קיים", שמעניקה לנו ביטחון כלשהו שביכולתנו לממש אשלייה זו, שאולי כן ניתן להבין את תכלית הדברים אם נתאמץ מספיק, ונהיה רוחניים מספיק.
הבנה וידע הנו אמצעי, לא הייעוד הרוחני. בסופו של יום נמצא, שלכמוה להבין ולדעת, לאסוף ידע תוך שימוש בחשיבה הלוגית, ולהזין אותה באינסוף פרטי מידע, גם אם היתרונות ברורים לעשות כך בהקשרים מוגבלים לצרכים שונים, מעמיד אותנו מול שוקת שבורה. נגלה שאנו בונים לעצמנו סיפור, שהוא בעצם אשלייה עצמית, והרחבת והעמקת הסיפור, בדרך של רדיפה אחר הבנה וידע, נבין יום אחד את "הכל", או לפחות באופן מספק.
אך זה פשוט לא יקרה, ולוּ מהטעם הפשוט שזה לא קרה עד כה, באינסוף הדורות שהיו וניסו זאת לפנינו. לצד "חכמת ההמון" ישנה "חכמת הדורות" שהיא גדולה, איתנה ועשירה הרבה יותר. אופן ההבנה האנושית, תבניות החשיבה שפותחו והתפתחו, הידע והניסיון האנושי  הנצבר לאורך הדורות, אף שהוא עשיר ועמוק וממלא את ליבנו פליאה עצומה, מוגבל הרבה יותר ממה שאנו מוכנים להשלים ולהודות. לצד המידע העצום שנאסף אודות העולם והיקום בכלל, אין לנו, למשל, שביב מושג מה היא מהות ההוויה, הוויה "להיות". מה זה "להיות"?, מה פרוש "להבין"? מה זה "אני"? ועוד לא שאלנו בכלל "מי זה אני?".
נמצא שבעיסוק החותר ל"הבנה", ל"אמת" באמצעות צבירת פרטי מידע ונסיון להסביר הקשרים בינהם, איננו עוסקים באמת בשיפור ההרמוניה ביננו לבין העולם, ונמצא שיומרה זו איננה "רוחניות".
אין בידיעה זו בכדי להרפות את הסקרנות, החתירה והכמיהה להבנה, ההפך. יש לעסוק ולחקור בכל נושא שהולם את הכישורים, הסקרנות לדעת ולהבין, אך יש לעשות זאת מתוך ידיעה, שאין זה אלא אמצעי בחידוד וזיקוק הבנה וכושר חשיבה, אך לא כמטרה, וודאי לא דרך רוחנית.
לשיפור ההרמוניה ביננו לבין העולם אנו זקוקים לגישה אחרת, הכוללת, מן הסתם, גם אמצעים כמו חתירה לידע ומילוי סקרנות, אך לא כעיקר.  

ב.      רוחניות – כלים ומעשים

רוחניות היא ארגז כלים אישי ייעודי לאחזקה שוטפת, ובו בעת שימוש שגור במה שיש לו להציע, כמו לשמירה, להעצמה, לעדכון ולתיקון מתמיד של ההרמוניה בין היחיד לבין עצמו, לבין הסובב הקרוב, כמו גם לסובב הרחוק.

רוחניות היא בחירה מושכלת של אופנים שונים בהם ניתן לנהל את החיים, ולא להיגרר בם, גם באירועים שרירותיים שנכפו עלינו, שאין לנו כל יכולת לשנות את תוצאותיהם.

רוחניות היא הכלה של הקיים והמתרחש, לעתים גם התמודדות, שתוצאותיה הם הקלת-מה במועקת הקיום והסבל הטמון בה. באופן זה, אם לא נהיה חמדניים מדי, ונסבור שנוכל ל"הכל", גם אם לא באופן תכוף ושגרתי, נחוש לעיתים בטוב, חופשיים ממועקות וחששות, וברגעי חסד מועטים, נחוש אף מאושרים, או לפחות שמחים עד כדי כך, שברגעי חסד אלו נעלמת עננה שמעיבה על שמחה זו.  

רוחניות היא פיענוח ההרמוניה בינך לבין העולם, לעיצוב וחתירה "לאמת" סוביקטיבית. אמת סובייקטיבית, אישית פרטית, ההולמת ככל שניתן את מורכבות הפרט העוסק בכך. זאת לצד התפכחות מאשלייה שיש ממש בתוצאות חתירה לאמת אובייקטיבית, כי ככל הקשור בנו ואלינו, אין, ולא יכולה להיות מעצם הגדרתה, אמת כזו בנמצא.

רוחניות היא דחף לפיענוח ההוויה האישית, אך מתוך הבנת המגבלות המושתות מראש על פיענוח כזה. דחף עז לפענח את המציאות הנסתרת מן העין, המסד עליה מושתתת המציאות שאנו חווים אותה. תחושה שבאה לידי ביטוי תוך שימוש בקבוצת מושגים, מילים ומחשבות אודות מרחב הנסתר מן העין,  שכל מי שעסוק במידת מה ב"רוחניות", סבור באופן מודע ואף אינו מודע, שקיים "משהו", שאינו חומר-זמן בעליל, גם לא מושא תפיסה של החושים, שכן החומר-זמן מוכל בו.
"חומר" - הכוונה בנוסף לנראה ונחווה בחושים, גם לשלל הצפונות הנסתרות מן העין, שאנו מיחסים להם מובן תאורי-חומרי. למשל, "חלקיקים", אנרגיות, ואף כלל חוקי הטבע המנוסחים במשוואות ומודלים מתמטיים שלא קיימים במובן של קיום פיסי כלשהו, ובאמצעותם ניתן לפענח, להסביר ואף לנבא התנהלות חומרית כלשהי בכל קנה מידה, מסוּפֶּר-גלקסיות ברחבי מסתרי היקום ועד "מיתרים" בגודל המזערי ביותר שניתן להגדירו כחומר.

ג.       ההגיון שמכזיב
הצורך בעיסוק ב"רוחניות" נובע מאי נחת עמוק בהבנת הקיום שלנו. למעשה אנו מוצאים עצמנו לא פעם בהבלחה של מודעות, שלמעשה אין לנו מושג היכן אנו נמצאים ואין לנו מושג להקשר, "לתמונה הגדולה", מה אנו עושים כאן בעולם בו אנו חיים באמת. מה פשר ההוויה בה שרוי "אני", אחרים כמוני והסביבה הפיזית? אי נחת כזאת מבצבצת במקום בו אנו כנים עם עצמנו ודוחים באופן כן, אמיץ וביקורתי, הסברים של אחרים, גם של בעלי סמכא המוצגים ככאלה, ומנסים, מסתבר שלשווא, לשכנע ולהשתכנע שיש בידנו תשובה למהות קיומנו והגדרת עצמנו. גם אחרי שנדחה את ההנמקות וההסברים התיאולוגיים למיניהם, ונגייס את ההגיון הפרטי שלנו, עם מידע מאחרים ואופני חשיבה שהוקנו לנו במהלך חיינו -  לא נמצא תשובה. נמצא שההגיון מתעתע בנו, ואינו מספק את תחושת אי נחת זו ,המבטאת משהו עמוק יותר מעבר למילים וכללי הגיון צרופים. יותר מכך, מונחות לפנינו עובדות מטרידות מאד בכל הקשור לאבן קיומנו: למשל, הגיון ניתן להזמה בקלות יחסית בשם אותו ה"הגיון". "הגיון" לא מכיל את עצמו, הוא לא מערכת סגורה שהכל נובע ומושתת בה, והוא זקוק למערכת חיצונית שתישא אותו. כל מה ש"הגיוני" לא מושתת בדיוק על "הגיון", אלא משהו שמעבר לו. במילים אחרות, אין באמת דבר כזה "הגיוני" העומד בפני עצמו. חכמים מאתנו בהרבה, שעסקו ב"הגיון" (כמו מתמטיקה ושלוחותיה) הראו זה מכבר, כי אפשר לפרקו ולרדת לשורשו ולהראות ש"הוכחת" דבר מושתתת על טיעונים המוכחים ומושתתים על טיעונים אחרים, אך בתחתית, בשורש שרשרת זו, נמצא תמיד שהכל מושתת על הנחות שלא ניתן לבססן, ולמעשה אינן טובות יותר, לגיטימיות יותר, "הגיוניות" יותר מאינסוף הנחות אחרות, גם כאלה הסותרות אלה את אלה.

ההגיון נכשל במקום בו אנו זקוקים לו באמת, והרגשות המקננים בתוכנו לא מסייעים אף הם: למשל, נמצא שאיננו מכילים ואיננו מבינים באמת מה הוא מהות החומר שממנו גופנו עשוי? זה שנאמר לעצמנו –"אטומים"  למשל, לא אמרנו באמת משהו שחורג מהסיפור שלנו לעצמנו, שאטומים, מן הסתם, לא שמעו עליו. שכן, מה היא הווית "אטומים"...? ונמשיך לתהות: מהו הזמן שהוא המושג המרכזי המגדיר בין השאר "חומר", ומהם הכללים, "ההגיון", שעל פיהם מתנהלת הווית חומר-זמן זו? מעל אלה- מה היא ההוויה שאנו חווים בעצם תחושת ה"אני" העצמי המלווה אותנו מיום הופעתנו בעולם. למרות העובדות שמטיחים בפנינו ללא הרף, הכוללות הבטחות שווא מפי מדענים ואחרים, שתוך זמן קצר נדע ונבין מהו המח, וכיצד זה פועל, מהי התודעה ומהי חווית העצמי, אנו מוצאים שככל שאנו מעמיקים בכך, אנו מחקים אחת לאחת את אבותינו באשר הם. כמוהם בעבר כך אנו, ניצבים מול אופק, שלא משנה כמה נתקדם לעברו, הוא היה, הווה ויהיה תמיד אופק מרוחק ולא בר השגה.
רוחניות מתחילה במקום, כמו גם ברגע, בו אנו חווים אי נחת עמוק בהנחה המתבקשת לכאורה, שאנו רק חומר-זמן ואין בִּלתו, שהכל מתחיל ונגמר בחומר-זמן, שהכל נתון תחת סיבתיות מוחלטת ("צבת בצבת עשויה" – אבות, ה, 6), הכפופה באופן מוחלט לזמן. אכן, ניתן בהחלט להסכים שזה כך באופן מסויים המתאים את יכולת ההבנה וההכלה שלנו, אך לעולם לא נחוש מסופקים בידיעה שכזאת, גם אם אנו מודים שאין בידנו כלים להכלת ידע שכזה, ולמעשה כל שנותר בידינו אחרי קילוף הבצל של טיעונים התומכים בהנחה שאנו רק חומר-זמן, הן תמיהות, ואף סתירות בעולם החומר-זמן גופו, שאומרות אחרת. מה אחרת, אין לנו מושג, אך החוויה של ערעור חוויתי עמוק של טיעון זה משתלטת למעשה על הכל. אנו חשים בדבר מה, שאין לנו מושג וחסרי כלים להכלה מהו.

ד. מדע איננו מטבע מהותו "רוחניות";
"רוחניות" מטבע מהותה איננה מדע.

רוחניות איננה "מדע רוחני". למעשה אין משמעות לצירוף המילים "מדע רוחני", מעין תפיסה המושתתת על חשיבה לוגית, המתנהלת בכללי החשיבה המדעית אודות הקיום, שכזכור היא קודם כל אוביקטיבית מעצם טיבה, ואין בה מקום של ממש לחוויה אישית סוביקטיבית, לסיפור אישי. יומרת החשיבה המדעית, בפן החיובי של מושג זה, שהוא מהווה מענה לסקרנות האנושית, שחותרת קודם כל לפיענוח "העולם", ולא את עולמו של מישהו פרטי-אישי. גם אם לא מצליחים להגיע להבנה מלאה ואבסולוטית, הרווחים המשניים מחתירה זו הם עצומים לרווחת החברה האנושית כולה. לצד הנרטיב המדעי (ונתעלם מההתפלספות שמשקפת את מצבו העגום של ההגיון שלנו, שניתן להראות על סמך שיטתיות מדעית צרופה, שלמעשה אפילו נרטיב מדעי לא יכול להיות קיים באמת, שכן אין הוא עומד בזכות עצמו והוא נזקק לתשתית חיצונית ממנו), אין בידינו חלופה אוביקטיבית, כמו הנרטיב המדעי. המדע מספק ופותר הרבה הבטים מרתקים, כמו גם הבטים מעשיים כטכנולוגיה, שמעניק בידינו רווחים של ממש, לרווחתנו ולסיפוק גדול של צרכים אישיים כולל אינטלקטואליים. כל תפיסה רוחנית שמוצגת כחלופה לפרדיגמה המדעית, היא יומרה חסרת כיסוי מעצם מהותה.

לא סתם אין  בידינו "משנה רוחנית", מעין "מדע רוחני" הדן בסוגית הקיום האישי והכללי, שמקיף באופן גורף, כמו הפרדיגמה המדעית, המושתת על חוקים, כללים ועקרונות, שניתן בקלות לאמצה ברבים, ולהמחישה באופן אוביקטיבי. נרטיב המדע פּוּתח לאורך האבולוציה שלנו כבני אנוש חושבים, ומושתת, לפחות בעקרון, על שקיפות, נראות והכלה על ידי כל אחד ואחד, בכפוף לסיבתיות הכפופה לזמן, ומספק לנו כלים להשפיע, לשנות ולעצב מציאות חומרית.
למעשה אין בידנו, ולא יכולה להיות, תפיסה אחרת מהנרטיב המדעי, שניתן באמת להסכים ולאמץ אותה בציבור. תפיסה שבאמצעותה ניתן בהחלט להוכיח (גם אם במגבלות מסוימות שלא פוגמות בתקפות ההוכחה בתנאי שהיא במגבלות אלו), לשכנע, להראות, להמחיש, להסביר, לנבא ואף ליישם בפועל התקנים ותופעות חומריות באופן משכנע, שניתנים לשכפול, העתקה, הפצה ולשימוש אוטנטי חוזר.

בהבדל מפרדיגמה מדעית, בסיס רוחניות הנו יחסי (רלטיבי) וסובייקטיבי בעצם מהותו.
נוכל ליישם תפיסה רוחנית רק בתנאי שנחליט החלטה לא פשוטה ואף אמיצה, להתנער מכל תפיסה הגורסת שרוחניות היא קולקטיבית ואוביקטיבית שמפענחת "אמת" עליונה, שאין בילתה.
קודם כל, רוחניות כופה עלינו להיות לא חמדניים, וגרוע יותר, משלים עצמנו שנוכל לפענח ולהבין הכל ומכאן הדרך קצרה לשלוט בכל. רוחניות כופה עלינו לחוש לא נעלים על אחרים ולא על הסובב, לא נשגבים ולא עוסקים בנשגב. רוחניות כופה עלינו להיות מאד ענווים, עד כדי "ואנכי עפר ואפר", גם בכל הקשור בהכלת הסובבים והסובב. להסתפק במה שאנו חווים ומבינים באושיות אישיותנו, בהלימה לכושר ההבנה וההכלה, הנטיות האישיות שלנו כפרטים, ולא באלה שאנו מנכסים מהסובב באופן מודע ושאינו מודע, ומנסים לדרוש, לצפות ולהשליך על הסובב כולו, תחושות ונטיות הטבועות בנו. העולם פועל בדרך בה אנו שותפים זוטרים, וגם זאת, מתוך שותפות של אמת עם העולם, בכישורים ובתבונה האישיים פרטיים בה אנו נחנים, ופועלים בתפיסת שירות, ולא כאדון משפיע, משנה, שולט ומולך, וודאי לא בתפיסת סיפוק לצרכי העצמי ואפסי עוד.

ה.     "המציאות כפי שהיא" - אין דבר כזה

הצורך האנושי להניח תשתית רציונלית עמוקה יותר מהקיימת לעולם החומרי, נובעת מדחף אוטנטי, אך מוגבל מראש בגבולות שמציבים מוגבלות מובנית קטגורית, שלא ניתן בשום אופן לחרוג ממנה, בעצם הבנתינו את קיומנו, שכן לא ניתן לחרוג מגבולות הווית החשיבה האנושית, שהיא חומר-זמן.
דחף זה חיוני להתפתחות החברה האנושית והפרטים בה, בתנאי שהוא מתממש מתוך הידיעה שכל מה שמתגלה ומפענח לכאורה, איננה "המציאות כפי שהיא", אלא המציאות כפי שהיא נתפסת על ידינו בלבד. למעשה מה שאנו מפענחים מהעולם הוא הסיפור שלנו, ואין בידינו כל אפשרות לדעת את הקשר בין הדימוי שמספר הסיפור שלנו, לבין "מציאות כפי שהיא". אין בידינו כושר ההכלה והכלים אפילו להבטיח, ולו באופן עקרוני, שיש "אמת כפי שהיא" כזו. הנהייה אחר הבנת "המציאות כפי שהיא", משקפת קודם כל את אשליית ההבנה שלנו את עולם החומר-זמן, אשליה הנוטעת בנו תקווה שישנה הוויה שניתנת לפיענוח על ידינו, כדי להשלים את הידיעה וההבנה הלא מסופקים, עדיין.  
אין די בעולם החומר-זמן ובידיעות עליו, ומן הסתם גם אלה שנראה שיהיו בעתיד, בכדי להניח את הדעת כי "זה מה יש". העולם מורכב ומסתורי מדי ליכולת ההכלה שלנו כבני אנוש, מתנהל ומתרחש באופן שלא מסביר באמת כיצד חומר-זמן בלבד הוא הוא הסיבה והתוצאה של התנהלות העולם. אין די בחומר-זמן להסביר, כולל חוקי טבע שלהוותנו, למעשה לגודל אשלייתנו, פיצחנו- מפצחים-נפצח אותם באמצעות החשיבה המדעית, לכדי הסבר מניח את הדעת, והוא מתנהל על פי חוקים וכללי יסוד, שביסודם הם אינטראקציה בין חומר-זמן לחומר-זמן.
כל מה שאנו יודעים ומבינים, וגרוע מכך, גם מה שמסתמן שנבין אי פעם, אינו מספיק. אם נביט בפרספקטיבה היסטורית, ונמיין אחת לאחת את התובנות שרכשנו עד היום, למשל, בחקר המח, צפונות החומר בפיסיקה, מתמטיקה, מדעי החיים והנפש, הבנת המיקרו הוויה (עולם החלקיקים האטומיים ואלה המרכיבים אותם), או צפונות היקום במאקרו הוויה (מכיבי היקום), נמצא אי נחת עצום; תחושה שאנו משלים את עצמנו שנדע מתי שהוא על ידי פיצוח מעמיק יותר של חוק טבע, מודל או תאוריה חובקת כל. ככל שנעמיק, נדע המון פרטים מרתקים וחשובים לנו, אך מהות ההוויה תתמיד לחמוק מהבנתנו ותתמיד לעמוד בפנינו כאופק בלתי מושג. 
אי הבנה כה מובנית ומוחשית, אין פרושו ללכת רחוק מדי, ולאמץ לשם כך תפיסות שלא מדברות באמת על ליבנו, כמו אימוץ כללי התנהגות דתית, תהיה אשר תהיה, שמתיימרים בדרך כלל לתת תשובה מילולית ללא כיסוי תבוני משכנע, ולהשלות עצמנו שבכך ניתן לספק את המודעות שלנו והסקרנות הבסיסית, ולפייס את אי השקט ואי ההבנה המפעמים מבפנים. 

שורש הסוגיה הוא, שאין משמעות רציונאלית למציאות אוביקטיבית, לפחות לא בכושר התפיסה וההכלה שלנו. לכל אחד נקודת התפיסה והמבט שלו את הסובב, ואת העולם. הסובב הנחווה על ידי החושים, והרחוק יותר, זה שאינו נחווה בפועל בחושים, אנו תופסים ומדמיינים באמצעות מידע שמגיע אלינו באינסוף אופנים. באופן כזה, מה המשמעות של יום בחי דינוזאורוס אי אז אי שם, לפני עשרות מיליוני שנים שאיש לא זכה לראות ולדווח על כך שחווה במו חושיו? מה משמעות יום בחיי ילד במקום נתון, ב- 3 במרץ 1234 לספירה, שאיש לא דיווח על כך? ומה משמעות יום בחיי ילד כיום באלסקה שחווה בעצמו ומדווח על כך ברשת החברתית כולי עלמא? האם זו הייתה או הווה "מציאות"? מציאות של מי? נודה שלא ניתן, גם לא בלהטוטי מילים, לכנות "מציאות" בהווה, כמו גם בעבר, אלא כשיתוף, במכלול וירטואלי של חוויות ומידע בין האנשים. אך אין לנו תשובה מה היא למעשה משמעות המושג "המציאות כפי שהיא". אין זה אומר שבאמצעות ההיגיון נקבע נחרצות שלא קיים כלום, שהכול אשליה, maya וכד'. הרי בעבורנו שרירה וקיימת מציאות משותפת לציבור, מציאות מוכרת במרחב ובזמן, אך כל זאת במושגים ותבניות ומידע משותף, ומשותף לכאורה, כי אם ניכנס לדקויות נמצא שכל אחד חווה ורואה אחרת, והוא רק משלים את הפערים באמצעות הדמיון, הניסיון, הידע האישי. אך למעשה עלינו להודות בלב כבד, שאין בידינו כלים תבוניים ואחרים להבין ולהכיל, לסגור את הפערים לכדי מציאות אחת ואין בילתה – "המציאות כפי שהיא".
במחשבה עמוקה יותר, עצם החמדנות להבין ולפענח את העולם, יש בו דחף נסתר לשרת את האגו שלנו לכדי שליטה על העולם בעצם הבנתינו את דרך ההתנהלות שלו. ניתן לראות למשל בדימוי של הכרובים ואת להט החרב המתהפכת (בראשית ג',24) לאחר הגירוש מגן העדן, כמגבלה האבסולוטית המונעת מהחמדנות והיומרה לשלוט להגשים שאיפתם.
ניתן להבין מכך שאפילו ההוויה הקיומית הבסיסית שלנו, איננה מושתתת אלא על ידי כושר הכלה והבנה שלנו כפרטים, המוגבל למסגרת הוויה מאד מאד מצומצמת וקונקרטית בהתחשב בממדים הפיסיים ומה, שאולי, משתמע מכך באמצעות המתמטיקה והדמיון המדעי הפורה, של היקום והווית היקום. מכאן שמקננת בנו יומרה ללא כיסוי, לשרטט בפנינו את העולם "כפי שהוא", והווייתנו בו, למרות שאין צורך לדחות את הידוע ומשותף באמצעות המדע והשיטה המדעית שמנסה לעשות זאת ללא הרף, ולקרב אותנו לאופק ההבנה האבסולוטית, שמתמיד לשמור מרחק הגון, שלעולם לא מתקצר.

ו.   הדרך הרוחנית
אדם רוחני בעל ניסיון, לא מחפש משמעות באמצעות קושיות כגון, מה היא "האמת", מה היא "הדרך הנכונה", איזו תפיסת עולם "נכונה", איזה אופנים וכלים "רוחניים" ראוי ונכון לאמץ וליישם, כי הם הם ואין בילתם. התשובה פשוטה אך אכזרית, ובלתי רציונאלית בעליל: כל אדם ואדם, כל הלך והלך בדרך שהוא פוסע, הוא מספיק ייחודי כך, שהדרך ההולמת אותו אינה בהכרח של הפוסע לצידו, לא של שכנו, וודאי לא של הקהילה, מחוז, ארץ עולם בה הוא חי. על כל אחד לעצב את דרכו במו ידיו באין כל אפשרות רוחנית אחרת.

"אני סבור שהאמת היא ארץ ללא דרך, ואינך יכול לקרב אליה בכל דרך, שהיא באמצעות כל דת או כת. זו דעתי, ואני דבק בה בכל תנאי. האמת, בהיותה אינסופית, בלתי מותנית ובלתי נגישה בכל דרך שהיא, אינה ניתנת לארגון, וכך אין כל צורך על ארגון כלשהו לעצב, להוליך או לאלץ אנשים בנתיב מסוים.  (...) אני רואה עצמי רק בייעוד אחד: כדי להגדיר אדם חופשי, ברצוני לשחרר אותו מכל כלוב, מכל פחדים, ולא למצוא דתות, כתות חדשות, או לייסד תאוריות ופילוסופיות חדשות...." [גי'דו קרישנהמורטי, 1929]

מאידך, כדרכה החמקמקה ומלאת הסתירות של הרוחניות, לצד הפן האישי – פרטי הטוטאלי, ישנם עקרונות רוחניים חבקי כל, שעיקרם נפרט כאן בהמשך, שניתן ראוי וצריך לאמץ כמנחי דרך, שמהם כל אחד יגזור את דרכו הייחודית, המייחדת אותו. על אף הייחודיות נקדים ונאמר כבר כאן, שדרך זו, תהיה אשר תהיה, מושתתת על ערכים אוניברסליים כמו התקווה, ההשלמה, החרות, האהבה, ההכלה, החמלה, דאגה לסובב, נתינה ושוב אהבה לעולם בכלל, על ברואיו ותכולתו.

ז.   "אני" ולא הכלל.

המאפיין העיקרי של הרוחניות הוא, שלא ניתן להתייחס אל העצמי ואל העולם באופן בו אנו מתייחסים לעולם החומר-זמן באובייקטיביות ראויה. לצד זאת, הרוחניות נותנת בהקשרים שונים מענה לתחושה חזקה, שיש צורך בו כדי לספק את החקרנות והסקרנות, ובעיקר- לחיות בשלום עם ה"אני" העצמי  ועם המקום.
נקדות המוצא של עיסוק ברוחניות היא קודם כל ההשלמה שהמוסכמות ותבניות החשיבה של החברה, כמו חשיבה מדעית, רַווחַת ה"אני" במרכז כערך הגורר אושר וסיפוק- ראויות לבחינה חוזרת ולפקפוק. רוחניות הוא עיסוק אישי, הכולל התחבטות, התלבטות, תהייה של ממש על המקום "שלי" (של העוסק ברוחניות) בפני עצמי, בחברה, בעולם, אולי אף מעבר לזמן ומקום (למרות שלא ברור בעצם למה הכוונה באמירה כזו). התחבטות זו חותרת למשל, להבנה אמיתית של "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ" (אבות ג',1) ורצוי להוסיף גם – ולשם מה.
תמצית רוחניות היא קודם כל העמדת הפרט האישי במרכז, ה"אני", הפועל במסגרת יכולתו וכישוריו לטובת החברה, ללא כל יומרה לחרוג מהם, ולא לשם זכיה ברווח אישי. בקרב אדם "רוחני", כל סוגיה שצצה, נובעת מנקודת מוצא שלו כפרט, מתוך עיניו, ולא בהכרח כי זו נורמה, דיעה או הסכמה של ציבור כלשהו, ולא משנה מספרם אם הם שניים או כלל האנושות. העיסוק הרוחני בדת, בהיסטוריה, חברה, טובת הכלל וצרכיו הנו פן משלים או מקדים, אך זו עדיין איננה פעילות "רוחנית" משמעותית, שכן זו הסטה של הסוגיה המרכזית האישית, אל סוגיות משניות יותר העוסקות בנושאים ציבוריים. סטייה מעיסוק אישי אל עבר הציבורי, נובעת מתוך הנחה שהתנהלות חברתית מסוימת, התכוונות, תפיסה, דיעה או מעשה ציבורי של מספר אנשים שרואים בו מעשה נכון,  תביא גם לשינוי תפיסתי והתנהגותי של הפרט. הנחה זו עלולה להסיט מהעיקר, שכן היא שיקול מעגלי שלא יניב דבר: רבים מדי נותרים לכודים ב"כלל", שהוא מצע נח להסרת אחריות אישית על המצב האישי והדרך האישית שיש לנקוט כדי לשנות אותו. למעשה אינם נוגעים בסוגיות המשמעותיות הנוגעות בעצמם, ב"אני" - להבנה רוחנית משמעותית ההולמת אותם, שעשויה בהחלט להיטיב עימהם, ומכאן לא יתחולל שינוי אישי באמת.
אין צורך להבין מכך שיש "להקשיב ללב" בלבד, מבחינת אני ואפסי עוד. נורמות חברתיות, טובת החברה ולא טובתך האישית, ערכים תרבותיים חברתיים וכדומה, מורה ומנחה אישי, הם גורמים חשובים ומרכזיים גם ב"הקשבה ללב" האישי, אך נגיעה "רוחנית" בחברה נובעת קודם כל מהפרט הרוחני, מהפנים החוצה, ולא ההפך.

ח.   מרכיבי ה"רוחניות"; תמצית ה-"נעשה"

כדי לתמצת את הדיון הארוך והמורכב שעברנו עד כה, נציע להלן ארבעת המרכיבים של "עשה", שממקדים את החותרים לעיסוק בדרך הרוחנית על רבדיה: (1) חתירה לידע, (2) התנהלות בשיוויון נפש למתרחש, (3) מציאה וחתירה לייעוד אישי, ו-(4) חתירה להגשמתו. כולם נוגעים קודם כל בפרט, באישי, ולא בציבור או חברה, ולא בהשקפות ציבוריות, גם לא כאלה מקדמת דנה, אלא באופן עקיף שיוסבר כאן בהמשך. נשים לב שהרכב מרכיבים אלה אינו לינארי וסיבתי (כלומר, השני נובע מהראשון וכו'), אלא מכלול דינמי ומתפתח של כולם ביחד, שהמשקל של כל מרכיב בהלימה לאישיות, לפרסונה שבחרה דרך רוחנית, משתנה בהתאם לרמת המודעות המתפתחת, כמו גם הקשרים לארועים חיצוניים, כשכל מרכיב משפיע ומושפע הדדית מהאחר ובכך הוא מתעמק ומתעצם.
למשל, עם התעדנות התודעה, ניתן לצפות במעין השלמה עם המתחולל בהווה ו/או התחולל בעבר, והכרה חוויתית משמעותית בהשלמה כזו לאורך זמן. במצב זה יתמקד האיש הרוחני יותר בשלב ההגשמה (שלב 4), ופחות בחתירה לידע (שלב 1) שעבר כבר בחלקו הגדול, כמו גם פחות בהתכוונות להתנהלות בשיוויון נפש (שלב 2), שכן שלבים אלו (1 ו-2) הפכו זה מכבר לאורח חיים מוטמע בשגרה, ולא צריך יותר להתכוון ולהשקיע באופן מודע בהם.

1.       חתירה ידע
מודעות, ידע והבנה סוביקטיביים
היכרות עם תפיסות בסיס, חתירה וצבירת ידע לאורך כל החיים, וגיבוש תפיסה אישית ועדכונה לאורך השנים אודות, למשל: משמעות הזהות האישית הפרטית שלך וקיומה, כמו
·         משמעות הגוף בהגדרת הזהות האישית;
·         לאן אתה הולך?
·         הכרה בעקרונות מוסר אבסולוטי, כמקור המוסר היחסי
·         מי האחראי/ השולט בך ובגורלך ומי הוא הנשלט?
·         ---------- ועוד

2.       התנהלות בשוויון נפש
הקטנה ונטרול הסבל והעגמות המלוות את חיינו  הפרטיים באמצעות התאמת המודעות
הפגה מתמדת עד כדי שוויון נפש. לשאוף לנייטרליות. לא "up" ולא "down", לא דאגה וחששות, ולא ביטחון מופרז עד כדי התעלמות וחוסר תגובה למתחולל. לא התלהבות, שמחה אופטימיות יתרים, ומנגד לא דיכאון ורפיון לב ונפש וכ'ו.  שוויון נפש הנו הוויה נטולת דאגות, לעומת הוויה בה נוכח חשש קיומי תמידי, שלא מתפוגג אלא מחליף את נשוא הדאגה והחרדה לאורך החיים.
·         לשאוף לשינוי מודעות לנוכח מצב קיים לכדי שוויון נפש למתרחש ולתוצאותיו
·          לשאוף להשתחרר מהלפיתה והשליטה שלכאורה בלתי ניתנת להתרה, של הנהייה אחר עכו"ם [עושר, כבוד ומין (תאוות הגוף) ]?
·         לשאוף  להשתחרר מהתנהלות סיזיפית שלעולם לא תוכל להסתיים, למלא צורך ומחסור נפשי, בדומה למילוי מים בדלי מחורר בתחתיתו.
·         לשאוף להשתחרר מהאשמות הסובב כמו  "לו רק [הייתי], [היה לי], [עושים לי]..."
·         לשאוף  לחיות לנצח למשך כל חייך-  להסיר אחת ולתמיד את פחד המוות כמלווה קבוע ובולם.
·         ---------- ועוד
3.       גילוי הייעוד
הגדרת ייעוד אישי
לגלות, לקלף, לגלף ולעצב ללא ליאות את הייעוד האישי תוך חתירה לגילוי וזיקוק השאיפות האישיות המבטאות את עצמיותך באופן השלם ביותר. זאת  מתוך מודעות של נגשמה בעשייה ללא מוטיבציה לרווח אישי, כמו:
·         מי אני? מה אני?
·         "איכה?"
·         מהו ייעודך האמיתי? התנהלות ומהות עשייה בפועל שמביאים לסיפוק העמוק ביותר וידיעה "אני במקום הנכון"? איזו עשייה מבטאת באופן המלא והשלם ביותר את פנימיותך?
·         מה מבטא באופן המלא והשלם ביותר את זהותך הפרטית-האישית שלך?
·         ---------- ועוד
4.       הגשמה
הגשמת הייעוד בשגרת החיים באמצעות שירות ולא שליטה.
לצד גילוי הייעוד האישי, לפעול ללא ליאות לשם הגשמתו, כמו:
·         עיצוב הדרך להגשים וליישם  את הייעוד האישי באופן הטוב ביותר.
·         מינימום פשרות.
·         להטמיע זאת באורח החיים  האישי, בהרמוניה עם הסובב, לא תוך התנגשות ומאבק, אלא תוך חתירה לשינוי תוך כדי השלמה וחמלה.
·         עיצוב דרך להשפיע טוב על הסובבים והסובב תוך הגשמת הייעוד  בדרך של שירות ברבדים שונים שלו, לא בדרך של שליטה ואכיפה,  בהרמוניה עם האילוצים החיצוניים, התובנה, היכולת, והאמצעים שברשותך.
·         ---------- ועוד


ארבעת מרכיבים אלה של התנהלות רוחנית, הלכה למעשה, הם מעגל ספיראלי שמעצים עצמו, או שמרדד ומחזיר לנקודת ההתחלה, הכל בידי הפרט המיישם רוחניות הלכה למעשה, באחריותו הבלעדית, שכן אף לא אחד יעשה את הדרך האישית במקומו, ולא יכול לעשות, כפי שאף לא אחד הגיע עמו כחלק ממנו לעולם, וכך יהיה בהסתלקותו מהעולם – לבד.
מעגל זה מתחיל בידע והבנה (מרכיב 1), דרך עבודה אישית אינטנסיבית על השלמה והקטנת הסבל והחרדות הקיומיות (מרכיב 2), עד להיכרות בלתי אמצעית עם מהותך (מרכיב 3), כדי שניתן יהיה ליישם זאת באופן המלא והשלם ביותר בסביבה בו העוסק ברוחניות קיים, ובדרך הוא אינו משרת, בעצם מקטין יותר ויותר, את הסגידה והרדיפה אחר העכו"ם שבו (מרכיב 2 כאן), אלא מעצים עצמו (מרכיב 4) בעצם השירות שלו בדרך התנהלותו בפועל לחברה ולעצמו.

ט.   מורה מנחה ודבקות בערכים חברתיים

הדרכה רוחנית של מורה/ גורו/ איש דת חיונית, חשובה ותומכת. בהרבה צמתים בחיים הדרכה ניאותה מכוונת את האדם לדרכו הרוחנית באופן יעיל וטוב בהרבה, ויש מקום אף לטיעונים שללא הדרכה כזו, ודאי לא בשלבים הראשונים של הדרך, העיסוק הרוחני לא ישא פירות לאורך זמן.
הדרכה רוחנית – אין פירושה דוקא להסתופף בצילו של מדריך שהסכים לעשות זאת לזמן לא מוגבל. ישנם הרבה אירועים מכוננים, אנשים "באמצע הדרך" שבמהלך תקופות מסוימות, קצרות כמו גם ארוכות יותר, תורמים אף הם  בהנחיה האישית, אפילו לא מודעת אלא בדיעבד.

לעומת זאת, יש להימנע מסגידה עיוורת למורה, שלא תגרום לשינוי אישי רוחני משמעותי. הדרכה רוחנית על ידי אחר, איננה תחליף לאחריות האישית, אלא אם היא מעצימה אותה. ניתן לדמות זאת לעוף בוגר ומנוסה, המלמד את הגוזל לפרוש כנפיים ולעוף, גם תוך התמודדות במצבים קשים ובעייתיים. ולאחר שהגוזל למד לעוף, אין כל צורך אמיתי, אלא רק סנטימנטלי, בהמשך הליווי. הנחיה רוחנית חיונית ומועילה כל עוד המודרך חש מועצם, לצד הבנתו לעומק ופיתוח מודעות מהות ה"לבד"- "אם אין אני לי, מי לי?". העצמת הבנה, שרק במו ידיו יצליח לפסוע בדרך שהוא מפלס לעצמו, ולחצות את הגבול מסיפוק צרכי העכו"ם (עושר, כבוד ומין כביטוי לתאוות הגוף) אל סיפוק אחר, שלא ניתן להגדירה ממש, מעין צל צילם של שלווה, השלמה ונינוחות מוּבְנִים ומוצקים, גם לנוכח משבי רוחות החיים בכלל, שנכנהו – "סיפוק רוחני", או "אושר" אם תרצו, למרות שמומלץ לא לעסוק, וודאי לא לרדוף אחריהם, כי הם עלולים בנקל להיות מעכבים, בעלי משמעויות בנליות ורדודות רק כדי לרצות אחרים.
בנוסף, אין לתלות בהצלחת התקדמות רוחנית, ואין כל חיוניות בעיסוק "רוחני" מיוחד, בשגרה או באירועים ממוקדים, כמו תפילה, פולחן וכיו'ב, אלא אם הוא באמת תורם, הולם ומעצים, ומתאים את העוסק באופן אישי, ולא כדי לרצות אחר. לשם כך האדם הרוחני מעצים ומחדד ומעדן מאד את ההכרה שלו את עצמו. אין, ולא יכולה להיות מטבע מהותה של העצמה רוחנית, הנעשית כמענה רק לשם מילוי "חובות" כלפי שמיים או אחרים כאן בארץ. אדם רוחני לא חייב דבר לשום דבר ולאף אחד, אלא אם בחר מתוך הבנה עמוקה וכנה, שזו היא דרכו והגשמת ייעודו.

בטרמינולוגיה התיאולוגית, השגורה בעולם המושגים שלנו, ננסח זאת כך: לא אלוהים ולא הוויה כלשהי, זקוקים לסיוע חומרי כמו גם רוחני מידי העוסק ברוחניות בפרט ובידי כל בן אנוש בכלל. אלוהים או הוויה כלשהי, הזקוקים לכך, לדעת הרוחניים, אינם אלוהים או הוויה, אלא אשליה אישית בלבד. נקודה. שום מעשה אנושי כתפילה או מחווה פולחני כלשהו, גם לא שימוש בחפץ חומרי כלשהו, לא יתקן אף לא עוולה קטנה וגדולה המתרחשת, לא ישפר ולו בקמצוץ את מצבו של אדם או חברה או עולם, לא ישנה את מהלך העולם, לא יתקן ולו במעט את התשתית המוסרית של העולם, ולא יביא לגאולה, בכל פירוש שנבחר למושג זה. שימוש  בפולחן ואמצעים חומריים, נעשה רק כדי לסייע לדמות ולהמחיש, כאמצעי הגברת החוויה האישית של "צלילה" פנימה אל תהומות ההוויה. אך לא כאמצעי הנכון לכולם ומחייב את כולם. הרעיון "נעשה ונשמע", בו עוסקים בפעילויות פולחניות למיניהן, גם אם אין הבנה, הצדקה וסיפוק פנימי בעצם עשייתם, בתקווה שבמהלך הזמן תגיע הטמעת תובנה והבנה מאוחרת יותר - טוב ונכון בהקשרים אישיים-פרטיים כטקטיקה לאימון נכון לשם התקדמות והטמעת הרגלים טובים, אך באותה מידה של הצדקה עלול גם לא להתאים ולתרום, ואף מעיק ומרדד, ומביא לסטיה מנתיב הרוחניות ולא לחיזוק האחיזה בו. למשל, פרישות מחלק מהזמן מהחברה והסובב כאורח חיים, או תפילה שגרתית, או עשייה פולחנית כלשהי, אינם ערך רוחני העומד בפני עצמו, ואינם מרכיבים חיוניים בדרך רוחנית, ואינם יעד רוחני העומד בפני עצמו. כל אלה ודומיהם אינם אלא טקטיקה, אמצעי זמני ואישי להעצמת הגשמת ארבעת המרכיבים של "עשה" רוחני שפורטו למעלה, ובתנאי שפעולה כזו הולמת אחת לאחת את הצרכים ותפיסת עולמו והבנתו ההגיונית כמו גם הרגשית של הפרט האישי – הפרטי העוסק בכך, ולא כדי לרצות אחרים.
לכן גם סנטימנטליות, התחושה שמה שהיה טוב בעבר, נכון גם להיום, ללא התחשבות בשינוי הנסיבות האישיות הפנימיות ואחרות, מהווה לעתים קרובות יותר מכשול מאשר אמצעי העצמה רוחנית. לדבוק בערכים, בטכסים, במסורות, באתוסים החשובים לחוג החברתי בו חי העוסק "ברוחניות", זו מעלה חשובה כחלק מהשירות הרוחני לחברה בהזדהות וכיבוד הסובב, אך לא ערך שיש לדבוק בו וליישמו בכל מחיר והקשר ובכל זמן. הבחירה של העיתוי, מה ובאיזו מידה, קשורה ללב נקי מכוונות לרווחים אישיים, כולל ריצוי אחרים, המנחה את מי שנושא אותו, וכאן ניתן בהחלט להיעזר במורה רוחני אם קיים.

י.   רובד שני: רוחניות ומוסר - התנהלות רוחנית כחוק טבע
אחרי שהבהרנו את מרכיבי הדרך הרוחניות – "הנעשה"  לפני ה"נשמע" (ידע, שוויון נפש, חתירה לייעוד והגשמה), ולפני שנפרוס את שלושת עיקרי הדרך הרוחנית- עקרונות יסוד שיש לבסס עליהן את שורש התפיסות הרוחניות, בפרק האחרון והמורכב ביותר, נדון בפרק זה, אודות החתירה לרוחניות. המניע והמטרה.
המניע לחפש דרך רוחנית ולהגשימה, עניינית נסתר מאתנו. עצם קיומנו כ"אדם הנבון", שמטבע הוויתנו קיים בנו דחף לחתירה ללא הרף לשם הבנה, לפיענוח של הווית קיומנו, דוחף אותנו אל עיצוב החברה האנושית בכלל, שחלק מסוים ממטרתה, היה והווה להביא רווחה לחברה, לפרטיה, ומטבע הקשרים בין כל המרכיבים, גם לעולם כולו. לזאת התכוונו בראשית המאמר כאן, אודות "הרמוניה עם העולם".
אך יש וניתן להרחיב אודות מושג זה, ולהגדיר את הרוחניות בעוד רובד המסייע לאדם רוחני להגשים וליישם חלק גדול במטרה – שהיא להעניק נינוחות והשלמה לחיינו כאן, לנו ולחברה הסובבת אותנו. 

לשם כך נשלב באורח חיים רוחני את המוסריות, הכוללת גם את החירות האישית לפעול.

רוחניות, אותו הדחף להגברת ההרמוניה עם העולם קשור קשר הדוק עם הסוגיה המוסרית: "מהי התנהלות מוסרית נכונה?". סוגיה זו מלווה אותנו, כפי שליוותה את אבות אבותינו לאורך הדורות, בה עסקו חכמים וטובים, ולמעשה הגיעו למבוי סתום, בו אין הסכמה גורפת מה ראוי להנחות את האדם לעשות טוב? על סמך אילו קווי פעולה מנחים הוא ינהל את התנהגותו כאדם מוסרי?
 האופן בו היא באה לידי ביטוי בהתנהלות של אדם שבחר דרך רוחנית, היא קודם כל בחירה אישית. שיקול דעת מוסרי אישי המלווה בידע הולם וניסיון, בו עקרונות מוסריים שונים והשפעתם על המעורבים, לעיתים אף סותרים זה את זה באירוע מסויים, אמורים לבא לידי ביטוי בהתנהגות ותגובה שמכלילים את הכל, כולל הסתירות. למשל, הגיוני להניח שאם מונחות לפני אדם בררות אחדות בהתלבטות מוסרית כיצד לנהוג, ועליו לבחור בררה אחת מאלה, הוא יפעיל שיקול דעת וקבלת החלטה ובחירה מושכלת בבררה בה הפגיעה הלא מוסרית לכלל המעורבים, ו/או או על פי סדר עדיפות מי הנפגע, יהיה הקטן ביותר. כלומר, שיקול דעת מעמיק ומחושב לאור מספר עקרונות, ותהליך קבלת החלטות מורכב בין בררות ומרכיבים סבוכים.
הרוחניות מציגה תפיסה רחבה יותר של המוסר, ומעצימה אותה לידי עומק הבנה משמעותיים, ומזינה בכך גם את ההתנהלות הרוחנית האישית של כל אדם שמצא חיוניות בדבר. האדם הרוחני מעמיק בעצם העיסוק בהשלכות על ההרמוניה בין האדם לעולם, ומכאן גם הבחירה שתעשה תהיה זו שתפגום בהרמוניה באופן המזערי ביותר, מתוך שאיפה שהיא תעצים אותה. הרמוניה זו יכולה גם להיתפס כהרמוניה בחברה, בציבור, באופן בו כל אחד מפרטיה לא יוצא חסר, או נפגע חלילה.
אך אלו מילים בלבד, כי מה היא אותה "הרמוניה"?
למעשה נמצא שיש כאן תהליך, דרך, בו המטרה הסופית, גם אם לא תושג, ולא יכולה להיות מושגת מעצם הוויתינו, מרתקת לענייננו כאן, ומאירה כשמש מרוחקת שלא ניתן להגיע עדיה, אך ניתן בהחלט להנות מאורה וחומה.

המטרה הנכספת של התנהלות רוחנית, היא הפיכת חופש הבחירה למצב בו אין צורך לבחור, כי מה שמנחה את דרך ההתנהלות הנכונה מובנה מראש, כמו חוק טבע. החירות, היא למעשה הזכות להיות בהרמוניה מלאה עם העולם, הפועל לפי דרכו, ומנחה בכך את דרך האדם הרוחני, לדרך אחת, הרמונית והולמת ביותר, באופן כזה, שאין צורך, אין משמעות לחופש בחירה- לחירות האישית.

תפקיד החירות האישית היא להביא את האדם הרוחני למצב בו ההתנהלות המוסרית הנכונה מובנת מאליה; למצב הרמוני, בו אין צורך יותר בבחירה, וההתנהלות ההולמת ביותר נובעת מכח עצמה, כפי שכח טבע משפיע על חומר להיות מופעל רק בדרך היעילה/ החסכונית וכד'.

"חוק טבע", לעניינו כאן, הנו כלל הפועל תמיד באופן מסוים מדויק ומוגדר על הכול, ללא יוצא מן הכלל, ולא נתון לבחירה. למשל, אם אשמיט עצמי מצוק גבוה, תמיד אפול כלפי מטה, ולא משנה מה בחרתי ורציתי ושאפתי. לא אנוע לצדדים, וודאי לא אמריא למעלה גם אם אתכוון לכך בכל מאודי. חוק הטבע של הגרביטציה למשל, מורה תמיד לאן ניפול ובאיזו מהירות. חוק טבע הנו כלל המובנה בעצם הווית החומר-זמן. גם העולם חומר-זמן במיקרו, שמתנהל על פי חוקי טבע המתוארים על ידנו בתאורית הקוונטים, בה לא ניתן לדעת מראש כיצד יפעלו חוקי הטבע על חלקיק למשל, אלא רק את ההסתברות לכל מצב, מתנהל על פי חוק טבע. גם אם לא ניתן בעקרון לדעת התנהלות של חלקיק בודד, ניתן בהחלט לדעת במדויק כיצד יתנהג צבר חלקיקים גדול. ולמעשה ישנה הקבלה בין תופעה זו לחברה: השאיפה שהתנהלות רוחנית של כל אדם תהיה כזו, שצבר התנהלות של כל פרטי החברה, יביא למצב ההרמוני ביותר, על פי כללים מוסריים מובנים, שמקורם בעצם ההתנהלות של כל אחד ואחד. השיח הרוחני עוסק למעשה בשיפור מתמיד של המצב הקיים הלא מוסרי ולא נכון, אך זו השאיפה, ובעצם הגדרתה ויישומה ההולם של הרוחניות.

המטרה הרוחנית העליונה היא איפה, שהתנהגות בני האדם בציבור ובאופן אישי, תתרחש תמיד באופן ספונטני ומובנה, המבטאת את התוצאה המוסרית ביותר מכל האפשרויות, זאת ללא הפעלת כושר הבחירה וחופש הבחירה. במילים אחרות, רוחניות היא חתירה למצב בו אין צורך יותר להשתמש בחופש הבחירה. "חירות", חופש הבחירה הנוכחי, ללא מודעות רוחנית, מוּנָע בדרך כלל על ידי גורמים שזרים לטובת החברה-העולם, כמו האגו הכוזב, המַשְלֶה, החותר דווקא לעידוד האגו, לרדיפה אחר כבוד, לחמדנות, לתאוותנות וכ'ו, ולהיקלע למערבולת שאין לה סוף של נסיונות לספקם.
רוחניות במובן המוסרי היא עם כן חופש הבחירה להיות נתון באופן מלא ככל שניתן למָרוּת התנהלות העולם, בתנאי שהפרט העוסק ברוחניות השתחרר מהנהייה לספק את העכו"ם [רדיפה אחר כבוד, עושר ומין- כינוי לכלל תאוות הגוף] שבו. במצב זה, האדם הרוחני שהגיע לבשלות תודעתית, לא צריך לבחור, כי ההתנהלות הכמעט אינסטינקטיבית היא הבררה הנכונה וההולמת והמוסרית ביותר מבין שלל האפשרויות, הכוללות בין השאר, היענות לטובה האישית על חשבון האחרים, וטיפוח האגו הכוזב והמשלה, שהוא יעניק את הסיפוק, הנינוחות והאושר בחיי האדם, ולא כך הוא, ההפך. בכך רוחניות כ"חוק טבע", מנטרלת את מקור הסבל האנושי, בו הנהייה אחר "חופש", פרושה בעצם סיפוק האגו הכוזב, שמעצימה במעגל קסמים את הסבל, ולעולם לא ניתן להפיגו באופן זה.


יא.    שלושת העיקרים של רוחניות
עברנו במאמר דיון במונח "רוחנית", בהמשך דנו ב-"נעשה" הרוחני, שהוא יישום בפועל של ארבעת המרכיבים ההופכים את האדם ל"רוחני". בפרק זה נביא את עקרונות היסוד, פירוט – תמצות וריכוז של תשתית כל דרך רוחנית בשלושה עיקרים, "ואידך פירושה הוא זיל גמור" (= ואת שאר הפירוש צא ולמד). 
ואלה הם:

1.  אני לא לבד
2.  אני לא הגוף שלי
3.  הגשמה: אני משרת

פרוט:
1. אני לא לבד – ראש וראשון של כל דרך רוחנית. ללא הטמעת עיקר זה, מדובר ב"רוחניות" מעוקרת, והפוטנציאל להעצמה אישית ושיפור איכות מהלך החיים האישי הנו, לכל היותר, שכלול עיסוק בטכניקה בלבד, שאינו יכול להביא לידי שינוי אישי משמעותי.
"אני לא לבד" ניתן להציג באינסוף אופנים. "רוחני" שצמח בתרבות המערבית ימצא זאת למשל, בדיבר הראשון בעשרת הדברות ("אנכי השם אלוהיך"), כמו גם בתהילים: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת אלוהים שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם (תהלים קיא, 10). אין הצדקה להרתע מהמסר ("להאמין באלוהים"), זאת מאחר ואנו זקוקים ל"שם" או מושג, מעולם המושגים המוכר לנו, ונראה שהמושג "אלוהים" הנו ההולם ביותר את עולם המושגים שלנו כחברה וכפרט שגדל ומתעצם בתוכה. אך זהו רק כינוי, "שם" זה אינו "אלוהים" תאולוגי של דת זו או אחרת, ולא זה שמצריך "עבודה" יום יומית לכבודו בעצם קיום הלכות שונות, ולא אמונה עיוורת במילים וסיסמאות מתוך תקווה שהן משנים מציאות. ממש לא.

"רוחניות" היא התחברות למושג זה, לצרכי העצמה אישית פנימה, ולא החוצה. "אלוהים" הנו  רק שם או מילה, אך מבטאים מובן עמוק של מושג שעצם ההכרה החויתית בו, מסמל למעשה את התכלית, "הלשם מה", כמו גם את המצפן, "לאן", של מהלך החיים.
אתה לא לבד, לא עומד בזכות עצמך, כמו שהעולם החומרי לא עומד בזכות עצמו כמערכת סגורה, אלא מושתת על הוויה שלא מתאפיינת בחומר-זמן, לא במרחב ולא בתפיסה חומרית כלשהי, ולכן היא מחוץ להישג התודעה האנושית בכלל, ללא יוצא מן הכלל, בה מובנית תפיסה חומרית-זמנית מעצם הגדרתה. גם לא זו המזוקקת והמעודנת ביותר. הכל מושתת על דואליות שעיקרה, הנך לבד, מתוך ידיעה שאינך לבד – באת מ"המקור", מה-"בית" - ""Home הראשוני והבסיסי ביותר, ולשם תחזור. כל חייך הם הדרך אל "הבית" והיא שלך בלבד, בה אתה פוסע לבד, על פי רצונך ובחירתך ויכולת ההבנה ותעצומות הנפש שלך. כלומר, מלווים חברים בני-ברית לדרך ולדיעה, בני משפחה ואחרים, אינם רלוונטיים באמת לדרך הרוחנית שלך, אלא, לכל היותר אמצעי בלבד, במובן שאין הדרך תלויה בנוכחות ובקשרים עמם. דרכך היא אישית ועצמאית לגמרי, וחפה מכל תלות באחרים. כמובן שחברים, בני ברית לדיעה ולדרך, או אף בני משפחה עשויים להעצים, כמו גם מורה הולם (שדובר בו כאן למעלה). אך בו בזמן, הם עלולים בהקשרים אחרים להיות המעכבים והמטשטשים את המטרה הרוחנית, כמו למשל גם סנטימנטליות עודפת, שמטופחת על ידי בריתות וקשרים בינאישיים, שלא חיונית לחובות ולמילוי הייעוד הרוחני, שבין השאר הם קשר, תמיכה ודאגה להם, שלא מחוייב להתפרש על כל מהלך החיים ללא תנאי, אלא בחלקו- שם דאגה וטיפוח חשובים וחיוניים. 

העקרון אומר למעשה שאתה לבד בעיצוב האופן בו אתה חי את חייך. זו באחריותך ובידיך בלבד, גם אם אילוצים חיצוניים נותנים את התחושה שאין בידיך הרבה מה לשנות ולעצב. אתה יכול ואף רצוי להיעזר ולחוות עם אחרים, אך בבסיס הדברים הנך לבד בדרך שלך, מתוך ידיעה מובנית שאינך לבד, אלא שייך לבית המקורי הבסיסי, בו אין לחומר-זמן אחיזה כלשהי. גם אם נבין ונדע שלא נכיל מודעות כזו בשלמות, שכן מגבלות החומר-זמן מונעות זאת מאתנו.

עצם פסיעה זו בדרך הרוחנית הפרטית, בהכלת עקרון זה, קשורה במישרין על עוד שני עקרונות נוספים:

2. אני לא הגוף שלי – הצעד הרוחני המשמעותי הראשון מתחיל במודעות העמוקה, שה-"אני" אינו הגוף, אלא המנשא, הנושא carrier)) בלבד. מודעות עמוקה מובנית וחוויתית שקיום ה"אני" הוא מחוץ לגוף, והוא מרכיב בהוויה של "הבית" אלזמני  ואלחומרי. התפיסה שאני הוא גופי היא אשלייה בהוויה של חומר-זמן, בה הגוף משתנה ללא הרף עם הזמן, אך אינו הווית ה"אני".
אשלייה זו לגיטימית ומובנת בהחלט. היא נובעת מהמצב הקיומי, בו אנו מכירים את עצמנו כשהגוף איתנו כל ימי חיינו עוד בהיותנו ברחם. הגוף עד כה היה אמצעי הזיהוי וההכרה שלנו את עצמנו ואת העולם. עקרון רוחני "אני לא הגוף שלי" מטיל על האדם הרוחני אתגר עצום, ששובר את מסגרת התחושות הבסיסיות והמוכרות ביותר לנו, ולצאת מהכבלים שהגוף מטיל עלינו באופן לא מודע.
מודעות "אני לא הגוף שלי", היא הכרה בהווית ה"אני", שאינה קשורה ואינה תלויה ואינה מזוהה עם הגוף שלנו, שכולו חומר-זמן. פיתוח מודעות זו היא הצעד הראשון בסילוק מכשול מאד מרכזי בדרכו הרוחנית של הפוסע ומעצב דרך רוחנית. עצם מודעות כזו בקרב אדם רוחני, מחלחלת עמוק לתהומות ההבנה והתודעה, והופכת לחלק בלתי נפרד ממנו. עצם הפרדת ה"אני", מהווית הגוף,  עצם הידיעה שהגוף הוא המנשא בלבד במהלך החיים, מאפשר למעשה התחלת התפתחות רוחנית משמעותית, בכפוף לאימוץ העקרון השלישי – המכתיב את האופן בו יש לנהוג ולחיות את חיינו בעולם לרווחת הכל. מכאן גם יש להימנע מתפיסת מוקצנת של טיפוח הגוף כחלק מעבודת העכו"ם, ומצד שני יש להימנע מהזנחת הגוף, כי הרי יש לטפח אותו למילוי תפקיד הנושא, כך ש"העצמי" יתפקד באופן המיטבי, ופחות יוסט לעיסוק במכאובים ובמגבלות הפיסיות.

3. הגשמה- אני משרת.
ציינו כבר למעלה, שהרוחניות הינה שיפור ההרמוניה בין הפרט הבוחר דרך "רוחנית" לבין העולם. הרוחניות היא למעשה הגשמה של דרך אישית. תרבות חומר-זמן, המתבטאת בשירות העכו"ם [עושר, כבוד ומין (כינוי לתאוות הגוף)], יוצאת מנקודת הנחה שבכך ניתן לספק את הצרכים ואי השקט המובנה בתודעה. דרך חתירה לסיפוק העכו"ם הינה אשלייתית, שכן לא ניתן להגיע באמצעותה בשקט נפשי וברווחה אישית ולסיפוק חוויתי שלם בעולם. הרודף אחר העכו"ם, מנסה למלא דלי מחורר בתחתיתו, במרוץ סיזיפי שלעולם לא מסתיים, והתיאבון של הגוף, האגו והאינטלקט רק הולך וגדל, בעוד שלא ניתן לספקם בכל הבט.
אשלייה זו מתמוססת כאשר הפרט מפתח תודעה של "אני לא הגוף שלי", לצד נסיון להגשים ייעוד אישי. ההגשמה מתחילה בגיבוש הייעוד האישי, גם אם לא נשאלת השאלה המתבקשת מה היא "המטרה הסופית", שכן אין תשובה משמעותית שיכולה לספק, במסגרת המוגבלות של תפיסתנו הבנויה על הווית חומר-זמן.
הייעוד האישי הנו בהישג יד של כל אחד בעצם העבודה האישית בחתירה לפעולה ולכישורים שיבואו לידי ביטוי, הסקרנות ודחף היצירה והתרומה לסובב, שאם יתגשמו בפועל, נהיה מסופקים באופן הנכון לנו, השלם ביותר, כשכל חלופה אחרת פשוט לא הולמת יותר.
אך הגשמה בלבד אינה יכולה לבא לידי בטוי מלא אלא אם ניתן דרור לאפשור ביטוי מכמני הנפש הכמוסים בכל הקשור להגשמת הייעוד האישי, והדרך ההולמת ביותר היא הגשמה באמצעות שירות: אני משרת. לא בורא, ו לא שליט, אלא משרת. אופן הגשמת הייעוד על ידי אדם רוחני הוא שירות לכל הנוגע והקשור אליו. במילים אחרות-  ההנעה המרכזית לכל פעולה היא לא רווח אישי,  שנובע מטבע תפיסת הבורא ושליט, אלא הגשמת הייעוד באופן ההולם ביותר, מתוך תודעה ופעולה של שירות הסובב הנוגע לו.
כך גם שליט יגשים את ייעודו באופן הנכון וההולם ביותר, לרווחת החברה אותה הוא מנהל, או עליה הוא שולט- בהגשמה ויישום מתוך מודעות שירות. לא איך הוא, או הארגון שהוא חלק ממנו, יקצור הצלחה, אלא איך הוא ימלא באופן הנכון ביותר את תפקידו כך, שהיא תעצים את רווחת הסובב והחברה שעליהם הוא אחראי.
השירות הנו דרך חיים של אדם רוחני. דרך רוחנית איננה מילוי וחתירה אחר האשלייה לסיפוק העכו"ם שבו. מודעות שירות היא הנגדה לדרך פעולה של שולט, בעל השררה והדיעה והכח. שירות נובע מתוך מודעות של ענווה מובנית, בה אתה אינך הבורא, השולט, המולך, המכוון, המנהל אלא משרת באופן הכן ביותר וההולם ביותר את הסובב, בעצם הגשמת הייעוד החברתי שאתה ממלא, כשהפכת זאת קודם כל לייעוד האישי שלך.

זו תפיסת העולם הרוחנית- הגשמת הייעוד האישי המודעות שירות, בפעולה מתוך ענווה, חמלה, אמפטיה ואהבה. לאלה מצטרפים התקווה, האופטימיות עם ההשלמה וההכלה של הסובב. כל זאת מתוך רצון כן הבא ממעמקי הנפש לתרום, לתת, לסייע, להנחות, להיות לעזר, וודאי לא לפגוע באחרים ובעצמך, אלא מתן שירות לא למען רווח  אישי, אלא למען העצמת ההרמוניה בינך לבין הסובב, בינך לבין העולם..


אין תגובות:

פרסום תגובה

תגיבו בכיף. ניתן להגיב ללא הרשמה. שימו לב לבחור בתחתית שדה התגובה - ב"הגב כ"- (פרופיל) אופציה "אנונימי", שלא מונע ממך לכתוב שמך בגוף ההודעה, אך לא הכרחי.