כשהנביא יונה והמצביא ארג'ונה נפגשים

ערב יום הכיפורים תשע"ד, 9/2013 – תקציר שיח רוחני על הוורנדה ברוח הגלילית, אודות דברים שלא מגיעים אליהם ביום-יום.

 לקראת יום הכיפורים, יש המעיינים בספר יונה, בתואנה שמדובר על מושג "התשובה", שנעדר מספרי התורה, וכאן, בספר נביאים שתנ"ך, ישנו "תיקון" לתפיסה קנאית ולא ישימה של "כִּי דְבַר השם בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה" (במדבר, טו, 15), במילים אחרות – מי שחוטא, "עושה הרע בעיני האלוהים" – נענש בכל חומרת הדין - "עשית- נענשת". ספר יונה מחדיר לרוח היהודית את מושג החסד, לצד הדין- קנאות בלתי מתפשרת, באופן ספרותי מרתק: בעוד שבתורה מתחננים לאלוהים שישנה את דעתו ולא יעניש, כאן יש היפוך תפקידים, בו האלוהים מבקש לשכנע את יונה העקשן והקיצוני, שיש מקום לחסד, ולא רק מידת הדין.

הדיאלוג בין האלוהים ליונה, (גם אם בעיקרו אלה מעשים ומעט דיבורים) לשנות את יונה מדעתו הקנאית, מזכיר מאד את הדיאלוג בספר הבהגווד-גיטה, בין האל (קרישנה) לבין נסיך-מצביא אגדי (ארג'ונה) כשהאל מנסה לשנות את סירובו של ארג'ונה, ולא להתחמק בתואנות מוסריות-אישיות-סמטימנטליות לעשות את המוטל עליו, בשם החברה וסדר העולם דאז- להילחם נגד בית המלוכה שהם בני דודיו וחלק ממשפחתו הרחבה, קרובים, מורים וחברים לשעבר.

בחינת הקבלה זו, ממצה עוד תובנות, באמצעות סינרגיה בין שני ספרים אלה.

יונה – בורח מאחריות וייעוד, ואינו משנה דעתו

ספר יונה נראה חסר, ונראה שהושמט ממנו מידע רלוונטי וחשוב להבנה עמוקה יותר של הסוגיה העולה שם. ייתכן ומראש כותבי הסיפור, שמוצג כמעט כמחזה, מבקשים מהצופים למלא את החללים האינפורמטיביים החסרים. על סמך הכתוב נראה, שמדובר באיש נשוא פנים, כנראה מנהיג רוחני בקרב העברים (לשון הספר), שמסרב בכל תוקף למלא אחר בקשה מפורשת וישירה של האלוהים (א',2): "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי". חד ישיר וברור.

 הקריאה ליונה איננה לשם יציאת ידי חובה - להזהיר בטרם נקיטת השמדה של העיר הגדולה על כל תושביה ובהמותיה (כפי שניתן לראות בהמשך), אלא קריאה לשינוי התנהגות לא מוסרית בעליל, שמזכירה בהדהוד רחוק את סדום ועמורה. לנוכח האיום המרומז שהם יענשו בחומרה רבה ("מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד", ג,9), ובקיצור- שיעשו רק טוב וחסד מעתה ואילך, גם אם מיראת האלוהים הכל יכול והמאיים, ולא מדבקות בו. "נעשה" חשוב ומרכזי בתפיסה כזו, ולא ברור אם "נשמע" מאוחר יותר רלוונטי לסוגיה כאן.

יונה מסרב בכל תוקף בעקשנות מוקצנת ואף תמוהה ללכת אל נינווה ולהזהיר את התושבים. למעשה הוא התבקש לקצוב אולטימטום, שאם  ימשיכו במעשיהם החוטאים- יבואו על ענשם תוך זמן קצר ביותר.  בדיעבד ניתן להבין שהוא סבור שיש לנקוט כאן מידת הדין, קנאות צרופה לאלוהים - "חטאת- נענשת".
הוויכוח עם האלוהים חסר, ונעשה במעשים ולא בדיבורים- הוא בורח ממילוי תפקידו, תרתיי משמע, לקצה העולם דאז – תרשיש.

אלוהים למעשה לא מדבר עם יונה. הוא, מודיע לו בכמה מילים את שעליו לעשות. וכשהלז מסרב- לא מנסה לשכנעו, אלא להכריחו, לאנסו לפעול, ולשם כך הוא מביאו על סף המוות, כדי שיתחרט, ויענה לדרישה. אך למעשה יונה לא משנה את דעתו המקורית, גם אם הוא ממלא את בקשת האלוהים בחוסר בררה, אולי אף מתוך פחדנות ונמיכות רוח, כי אם לא – יומת. חולשת הרוח של יונה שזורה לכל אורך הסיפור. "הֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם" (א, 12) הוא מצווה על המלחים המפוחדים ועם זאת מוסריים שלא רוצים לקפד חיי אדם כדי להציל את נפשם. במילים אחרות, הרגוני, ובהמשך, על סף מותו הוודאי מתוך בטן הדג הגדול, מתחנן על נפשו: "קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל האלוהים" (ב, 3). בהמשך, לאחר שמילא את שליחותו הכפויה מאונס, הוא מתוסכל ואף מאיים כפולניה גאה שכבודה נרמס, כשברור שהוא לא מתכוון לכך באמת: "...קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (ד',2), ובהמשך: " וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (ד',8).

לפנינו סיטואציה של אדם, כנראה נשוא פנים ובעל השפעה כמנהיג רוחני, שלא מקבל עליו את ייעודו בחייו – להיטיב עם האנשים באמצעות תמיכה ועידוד וחסד. ההפך, הוא מסתגר בתוך עצמו, תחת האוטוריטה שלו, מתחמק מאחריות תוך נקיטת עמדה דתית קיצונית – "עווית- נענשת", בה האגו שלו, "כבודו", (איך הוא נתפס בעיני תושביה עיר שהטיף להם, ולא קרה להם כלום) שזה חשוב בהרבה בעיניו האגואיסטיות מעשיית טוב וחסד, ובכח השפעתו לשנות ולעשות טוב לאחרים. אלוהים מטיח בו בכעס ומשקף לו את תפיסתו האגואיסטית הזאת "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (ד',10-11), אך ספק אם יונה שינה את תפיסתו את עצמו, מקומו ותפקידו בחברה, אלא אם יאנס לעשות זאת באיומי מוות, כפי שכבר ארע לו.

הבהגווד גיתא – הנחיית המנהיג לייעודו

 ספר הבהגווד –גיתא מביא סיטואציה דומה, אך בגישה שונה לחלוטין. אין כל ריב, התחמקות, כעס פחד מוות ואיומים, אלא שיח אנושי פתוח, גישה מכילה, סבלנית ומלאת חסד, ובעיקר – מתווה דרך ומחנכת, בו כל אחד יכול למצוא בו את עצמו..

הספר נפתח בסיפור המסגרת- ארג'ונה הלוחם האגדי, כשהאל, ברוב חסדו, התגשם לדמות בשר ודם, והפך לרכב הנוהג במרכבתו, עומד בשדה הקרב: ארג'ונה שבור לב ומלא ספקות. לאחר פרוט המצב הבלתי אפשרי,  והלבטים הרבים, הוא מסכם: "הו קרישנה, מה יועילו לנו הממלכה, אושר, או אף החיים עצמם, בשעה [שאויבי] ערוכים לקרב... הנה המורים, אבות, בנים, סבים, דודים מצד אמי, חתנים, נכדים, דודנים וקרובים- כולם עומדים מולי נכונים להקריב את חייהם ורכושם [נגדי]... מדוע שאחפוץ להורגם?... איני מוכן להילחם בהם עבור כל העולמות... איזה תענוג נפיק מהרג [זה]?" (1,32-35) והוא ממשיך: "עדיף ש[אויבי], עם נשקם בידם, יהרגוני בשדה הקרב, לא חמוש ולא מתגונן".

האל, ששותק לאורך הנאום הארוך של ארג'ונה המיואש, נוקט מהלך אנושי ומחנך, מפרק בהדרגתיות את כל נימוקי ארג'ונה, שעל פניו מאד משכנעים, נימוקים קוסמיים, אישיים, מוסריים ודתיים מדוע אינו יכול, אסור לו, ולא יעלה על הדעת שיעשה כן-  למלא את התפקיד שלו בחברה. האל מבנה מחדש תפיסת עולם, כשמידי פעם הוא מזכיר לארג'ונה את חובתו  של  כלפי החברה –  "הו נצר בהרתה [ארג'ונה], קום הילחם!". האל איננו מתרעם ולא רואה חוסר אמון מצדו של ארג'ונה, גם כשהוא מבקש לראות אותו  (את האל) "כמו שהוא", לא כאדם בשר ודם, רק כדי לשכנע עצמו שאכן מדובר באל העליון. לשם כך עורך קרישנה למענו חזיון מצמרר ומפחיד בטירוף על "איך הוא נראה באמת" (שכמובן אין לכך שחר, כי איזו משמעות יש ל"מראה" של אל?), עם קריצה מסוימת לעברו, שהגיע העת להתמסר לחייו ולענייניו, ולא לשאוף למקומות וידע שהם מחוץ לגבולות הכלתו, ודאי כאדם בשר ודם, מתפקד בחיים ובחברה ומחויב לה כחלק ממשעות חייו. ארג'ונה מצידו מתמסר להסבריו, ובסוף הספר מכריז: "אשלייתי נמוגה מעתה, ובחסדך שב לי זיכרוני [למה אני קיים כאן ומהו תפקידי]. הריני נחוש עתה ופטור מספק, ונכון למלא אחר הוראותיך" (18,73).

יונה מול ארגו'נה

ספר יונה מראה יחסים של אי אמון בין המאמין לאלוהים.  גם אם ברור ליונה שאלוהים הוא אכן האל העליון הכל יכול וכד'. הוא אינו רואה את חובתו כלפי התפקיד החברתי שעליו למלא – לנקוט חסד כלפי האנשים, ולא לשפוט אותם לחומרה, ולעשות הכל כדי שיחדלו מלעשות רע כלפי הסובב. כמו כן הוא אינו רואה את חובתו כלפי האלוהים, המשמעות העליונה של חייו, להכירו, לשרתו בדרך ובאמצעים שהוא ניחן בהם, ומסרב בפועל אפילו לבקשה מפורשת מפי האל: "וַיְהִי דְּבַר יְהֹוָה אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר" (א,1).

דו השיח בינהם כמעט לא במילים אלא במעשים, שליליים למעשה: יונה מתחמק, מתחבא, בורח, ומשכלתה הרעה - מתחנן על חייו ולאחר מכן אף "מאיים" על האלוהים, שהוא מבקש את נפשו למות, לא פחות, כדי לעורר את רחמיו ויעזוב אותו לנפשו. הוא אינו יוצר דו-שיח בו הוא מעלה את היסוסיו ופקפוקיו, אינו "משוחח", אלא בורח ומבצע תחת כפיה בוטה, כי אחרת יאבד את חייו. האלוהים כאן מאפשר לו להתנהל כך, ולמעשה, מגיב למעשיו, ולא מנסה לשנות את תודעתו של יונה, כדי שיבין וישתכנע בעצמו.

הייעוד שניתן לו, לפעול בחסד כלפי האחרים, אינו מיושם. האגו והכבוד האישי של יונה חשובים יותר. איננו בטוחים כלל שבסוף הסיפור, הוא אכן השתכנע, אף על פי שפעל בדרך הנכונה בסופו של יום, גם אם ממניעים לא ראויים.

ארג'ונה לעומתו, מגיע לשדה הקרב, וממש רגע לפני פתיחת המלחמה הנוראה, מעלה את השגותיו ומחשבותיו בשיח אנושי נוגע ללב "בגובה העיניים" עם האל ובשלב מסוים "השליך את קשתו וחיציו והתיישב במרכבה בלב מוכה יגון" (1,45) הוא יודע שהוא ינצח במלחמה כשהאל לצידו (נוהג את המרכבה שלו), אך חש מחויבות כלפי החברה מטעמים מוסריים ודתיים, כמו גם מטעמים אישיים סנטימנטליים לגיטימיים לא לעשות עוולה איומה כזו, שבדיעבד אנו יודעים (באפוס מהברטה)  שאכן הניצחון היה איום, שכן שני הצבאות האדירים נמחו למעשה מן האדמה.

האל משכנע אותו, מסביר, עונה לכל שאלה, לכל פקפוק שעולה' בסבלנות רבה. הוא מוביל תוך כדי שיח  בדרך של חניכה רציונלית ורגשית עמוקה, ולמעשה מתווה דרך רוחנית מרתקת לכל אדם באשר הוא, שבסופה מבין ארג'ונה שמשמעות חייו היא לחיות כאחד האדם, גם אם האל לצדך פנים מול פנים. זהו חסד, לא זכות שבגינו עליו להתנהל בהתנשאות, אגו נפוח, והימנעות מחובתו החברתית. ההפך, עליו למצוא, לאפיין וליישם בכל מאודו את הייעוד החברתי-אישי שלו, באופן המכבד והמכיל ביותר שניתן.

אם נחזור ליונה ולאלוהי העבריים הגדול והנורא, נוכל ללמוד על דרך דומה שיש לעשות, אך דווקא חוסר האמון, המחשבה שהאגו והכבוד האישי נעלים על התפקיד בהצלה של ממש, או לפחות בהאצלת חסד על האחרים, מעמידים כאן שתי תפיסות מאד שונות של יחסי המאמין מול האל, והתפיסה של משמעות החיים בכלל.

משתי אלה נוכל ללמוד הרבה, מזו וגם זו. .

הציטוטים מבהגוד גיתא הם בתרגום ד. לובן, הוצ' נאמנות ספרי בהקתיודאנתה, עם השמטות, שינויים קלים ותוספות (בסוגריים מרובעות) לשם הנגשה קלה יותר לקורא.