הגדולה שבברכות: כי מעפר אתה ואל עפר תשוב

נכתב ב- 28/10//2007 ומשום מה לא פורסם. אז הנה זה מפורסם עכשיו פברואר 2011.

בואו נדבר על עפר ועל אפר

הזכות של טייל או תייר בעולם הפיזי ו/או בעולם הרוחני בחוויה, הוא למצוא עצמו ברגעים נדירים של הקשבה. פתיחות מלאה לנוף הפיסי, האנושי והרוחני הסובב, ללא שמץ זיכרון, אסוציציה בהקשר, שיפוטיות וביקורתיות. כל זאת למרות שאנו, 'הנעלים' מכולם ו'המבינים' מכולם, אנו פשוט נגועים באי יכולת הקשבה זו עוד מינקותנו.  

חוויה מכוננת של הקשבה שכזאת, קרתה  לפני שנים, בהרי ירושלים במנזר ישן-חדש "בית ג'מאל",  ונחרטה בזיכרון בתחושה של ראשוניות עם ארומה מיוחדת ובלתי נשכחת.  היא חזרה על עצמה מספר פעמים במקומות שונים בעולם, בהוויות רוחניות שונות, שהמשותף להם הוא בגורם חיצוני המניע מודעות פנימית לא מוכרת - מפגש עם אנשים מופלאים שגזרו על עצמם הוויה "נזירית", המרוחקת שנות אור מההוויה שלנו.  חוויה מטלטלת מזככת בעצם נגיעה בהוויה.

במנזר בית ג'מאל של אז (2007), כטייל מזדמן, ניתן היה  להתרשם ממקום שפגעי הזמן והחברה עדיין לא ניכרים בו כל כך. חדי ההבחנה יכלו אף להתפעל מאורח חיים ותפיסת עולם של מסדר נזירות, חמור עם עצמו גם בהשוואה למרבית מסדרי הנזירים באשר הם. תפיסת העולם שלהן  גורמת לנו, במקרה זה כטייל מזדמן, לספקנות עמוקה, התנשאות וגיחוך, או לכל היותר להתפעלות אנתרופולוגית לנוכח בני  אדם, שלכאורה הם כמוני וכמוך, אך מנותקים ושונים ממרבית אורח החשיבה וההתנהגות המוכרים לנו. בתמצות-  חווית הקשבה ממש לא ברורה מראש, לאחר כיבוי רגעי של  הצעקנות והפטפטת הבלתי פוסקת של האגו הפרטי. או אז פשטה ההבנה הפשוטה שלנזירות אלה אורח חשיבה מופלא של אנשים, הנכבלים מרצון חופשי ומבחירה אישית בנדרים אולטימטיביים, בלתי נתפסים כבן אנוש, בתהליך של ריקון וניקוי ומלוי מחדש: מהלך סיזיפי ארוך שנים הם מרוקנים עצמם מתכני העולם הזה המוכר לנו, והבליהם הפנימיים גם, ומתמלאים מחדש באהבה ודבקות שאינם תלויה בדבר. 

למרות העמימות במושג 'שאינו תלוי בדבר', לא ננסה להסביר, כי זה חסר משמעות קוגניטיבית. פשוט לחוש בכך, בכל תא ותא ובכל שערה ושערה בעור המזדקרת מהתרגשות של גילוי מופלא ואף חשש קיומי, שכן כל המוכר מתערער עד היסוד. הזיק שגרם להקשבה מיוחדת זו, היה הביטוי שצץ בשיחה אקראית עם אחת הנזירות שאמרה, שכל שאיפתן היא לחווית ה"עפר ואפר". בקול השקט והרגוע של הנזירה ההיא, היה רעש גדול, שכן נפתחה הדרך לתובנה בנאלית אך משמעותית ביותר להמשך החיים. מעין "נפילת אסימון", ומעתה והלאה החיים כבר נראים ונעשים אחרת. 

א. האניגמה: עפר-אפר-עפר

  מי האיש החפץ חיים טובים והוגנים, ללא מורא, ללא דאגה וללא מכאוב? כולנו, באופן כזה או אחר, רוצים חיים שלמים ללא פחד, צער ומכאוב, ותוהים בינינו לבין עצמנו, ועם אחרים, מדוע בעצם חיינו אינם כאלה? רבים מאתנו נוקטים יוזמה אישית, ומנסים בפועל להבין ולשנות את חיינו, מהנֵגָע שבהם אל העּנֵג המובטח. לא הענג הרגעי והמכזב, אלא אל מעין "שמחה מתמדת", מעז לומר, נצחית, כזו שתשאף שילווה את שארית חייך מעתה ואילך.

אחת התעלומות שמטרידות באופן כזה או אחר את רובנו, היא אותה תחושת אפסות וחוסר תכלית של חיינו, שאפשר לכנותה עפר-אפר-עפר: עפר (אולי מטפורי אך עדיין מהות שממנה באנו) => אפר (הם אנו וחיינו) => עפר (אליו נשוב). ביטוי פסימי זה, ששגור מאד אצל רובנו, מקורו בפסוק המוכר ולא חביב, שהוא דברי האלוהים הזועף אל אדם שהכזיב: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב "(בראשית ג',19). 

לכאורה, מה בנאלי יותר מפסוק זה, שהפך לאמרה צינית המזכירה לנו מידי פעם את חוסר הטעם והתכלית בחיים בכלל,  מאין באנו ולאן אנו הולכים? הפשט, וכך רואים זאת הרוב, נוטים לראות בדברים אלה קללה. אחדים רואים בזאת חיוב ונחמה מסוימים, כציון עובדה שזו דרכו של עולם ואין אחרת, ואף מוצאים כאן רמז לגלגול נשמות, או לפחות ל"תחיית המתים" או כל פרוש שנמצא במילה "תשוב". 

החיבור האסוציאטיבי בין "כי עפר אתה..." עם הביטוי "עפר ואפר" ("ואנכי עפר ואפר", בראשית יח', 27), כביטוי לאפסותו של האדם לנוכח הנשגב, מותירה בנו פנימה, ובעצם כמעט בכל אחד מהחברה האנושית, תחושה לא נוחה של התגמדות ואפסות, שאיננה מצמיחה דבר, והיא האניגמה הקיומית [=תעלומה] שמלווה את החברה האנושית מהיום שעמדה על דעתה:  באת מעפר, ותשוב לעפר, וכל חייך אינם אלא הבל, כי הרי סיכמנו כבר שאין אנו אלא עפר ואפר... אז למה לך לטרוח, לעמול, להתאמץ, לדאוג, לפחד, לסבול...?

- האמנם? האם מחזור חייו של אדם מתחיל בעפר, חייו הם אפר, ומסתיים בעפר?  כחלק מההונאה העצמית, שכבעלי אגו כוזב אנו מצטיינים בה, תמיד נוכל להימלט אל הרחם החם של דברי חכמים, כתבים מקודשים או תורות כאלה ואחרות, המדברים על ייעוד, תכלית, גאולה אישית וכד'. אך בינינו לבין עצמנו, בשקט, באותם רגעי פז בהם אנו מכבים את הפטפוט והצעקנות של האגו הפרטי, ורק מקשיבים לקול הדממה הדקה של עצמנו, ולא לחכמות ולדברי אחרים, כשאיננו משתכנעים למילים גבוהות שכאלה, ומרגישים מן הסתם, חיבור אותנטי יותר לקו פסימי משהו (מעגל?)  של עפר-אפר-עפר. תחושה זו שלטת בקרבנו הרבה יותר  מאשר המילים הגבוהות, הנכונות לכאורה, של מימוש, ייעוד, גאולה וכד'.

נראה כאן, כי דווקא התפיסה של עפר-אפר-עפר אינה אלה הברכה שכולנו בורכנו בה, וכיצד זוכים לתובנה מעין זו, לא בהיכלות החכמה, אלא באמצעות הקשבה לאני הפנימי הקטן. 

ב. "לוותר על האגו"

 לפני שנצלול לביטוי הזהב של הנזירה החביבה ממסדר נשות בית-לחם – שכל שאיפתן היא חווית האפר ועפר, ננסה להבהיר לעצמנו מושג בסיסי להוויית הקיום שלנו, שמתקשר בסופו של דבר לדיון כאן, כמו כל נחל שמגיע בסופה של כל דרך אל הים. 

אין ספק שהמושג "לוותר על האגו", שגור מדי. הרבה יותר מדי מילים נאמרות בעניין, בעוד שעל פניו נראה, שאלה המעידים על עצמם עם מספיק אגו כדי לספר זאת, אין להם מושג על מה הם דוברים. המקבילה לו במידה רבה, מושג הדבקות, אף שנדון בהרחבה במהלך דורות רבים של חכמים ואנשי רוח, לא מקרב אותנו אל המשמעות העמוקה בהיבט המעשי של ההשלכות על איכות חיינו כאן ועכשיו.  ראשית כדאי שנבהיר לעצמנו, שכל עניין שנפעל למענו, יהיה אך ורק זה שמקרב אותנו לטוב, לפחות רוע או אף פוגענות, לאיכות חיים טובה יותר.  זו המסתכמת בקורת רוח, שמחה וכד', טובים יותר מהקיימים בפועל. כל עניין שאינו רלוונטי לכך, לא נוגע ישירות באיכות זו, לא נעסוק בו, כי עם קצת העמקה בתוכנו, חיבור אל הטבור שלנו, כמו שאמר (ככה לפחות מצטטים בשמו) הרבי מנדיל מקוצק: "הדרך לשם (לרקיע השביעי) עוברת דרך הטבור של עצמך" .

המשתמע מהפרוש המקובל ל-"ויתור על האגו", הוא איון, התאפסות, מחיקת האישיות. ואין תמיהה גדולה מזו, כי שאיפה שכזו מותירה את "המוותר" באפסיותו ואומללותו, אז לשם מה? נמצא שלמושג "ויתור על האגו" מספר רבדים, וכאן ניגע בשתי קצות הסקאלה של "ויתור על האגו"  "בסיסי" - עבורנו, אנשים רגילים באמצע הדרך."נעלה" - עבור יחידי סגולה, כמו הנזירה מבית ג'מאל, שעוד נחזור אליה. 

עבור כמונו, אנשים רגילים, "ויתור על האגו" הוא הרובד הבסיסי בשכלול התודעה, שהוא תוצר לוואי (ולא המטרה(!)), של בנייה והעצמת האישיות של עצמנו. חיבור "לטבור של עצמנו" במידה כזו, שנדע ונשכיל להוליך את עצמנו, במקום להיות מובלים על ידי עצמנו. במילים אחרות (שכל בר דעת מדקלם בעיניים עצומות, עד שזה מגיע ליישום...) היא להפוך את הדחפים הלא מודעים למודעים ונשלטים ומבוקרים. דחפים אלה הם שדוחפים אותנו לחשיבה והתנהגות, המונעים על ידי האגו לכמיהה בלתי נשלטת לכבוד, לאהבה מצד הסובבים אותנו, שכמעט תמיד נכזבת. ככל שנפתח את האישיות העצמית, נכיר ונממש את היחידאיות הפרטית של עצמנו, נבטח בנו, (ומכאן גם בסובב אותנו) וכיצד להכחיד, או לפחות להפחית את הצורך שלנו למלא מים בדלי ללא תחתית ברדיפה הסיזיפית אחר כבוד ואהבה של אחרים, הגורר גם כוחנות, חמדנות, ושאפתנות שלא  תבא לידי סיפוק מעצם קיומה. עם הפחתה כזו, זה יופחת הצורך שלנו להבליט, ולתת חופש לאגו הפרטי הכוזב להוליך אותנו שולל. או אז הדימוי העצמי בעיני עצמנו יהיה כזה, שלא נחוש בצורך לאישור מתמיד מהסביבה. יותר לא ניפגע, וודאי שלא נפגע. נעשה טוב, לא על חשבון האחר, כלומר לא נעשה רע לאחר לשם השגת טוב לעצמנו, יהיה אשר יהיה. סליחה על הפשטנות, אך אלה אמיתות כל כך פשוטות ונכונות.

ברובד בסיס זה נמצא, שככל שהאישיות מתפתחת, מתעצמת, בולטת ובוטחת, כך הצורך בשימוש בשריון האגו, במילוי הדלי ללא התחתית, ובהזנה אינסופית של דבר הרעב תמיד לכבוד וסיפוק, פוחתים והולכים. תהליך זה הנו אינסופי, ניתן לשכלול, אך מצריך תחזוקה יום יומית, ומאמץ איתנים בשלבי ההתחלה של המודעות לכך. 

נשים לב שאין כאן שום תגלית וחידוש, כי הרי אין חדש תחת השמש. ומה שאבותינו מאז ומעולם שכחו, אנו ממציאים ומגלים בפליאה רבה.

ברובד בסיסי זה, אנו מממשים תהליך תודעתי באופן עצמאי, שפותח ושוכלל היטב במהלך הדורות: באמצעות החיבור לטבורנו, אל עצמנו, הכרת עצמי, אנו מתרוקנים מהעצמי הילדותי, הלא בשל, המונהג ומובל על ידי האגו הכוזב, ומתמלאים בהכרה בעצמתנו האישית ייחודית, שאינה אלא אהבה. שלא כמו האהבה הילדותית, האגוצנטרית, שלא באה אלא לממש את דחפנו להכרה על ידי האחרים, כאן האהבה נובעת מתוך הכרה והתפעלות בנשגב המצוי בנו ובסובב אותנו, ללא מעורבות של התניות, "הבנות", זיכרונות ואסוציאציות אישיות שעולות מהתבוננות והקשבה זו. אותה האהבה היא היא החמלה המדוברת כל כך, שאם היא באה ממקום בו האישיות הפרטית חלשה ובלתי בשלה, אין היא אלא רחמנות עקרה ("רחמנות של נשים", שפינוזה ב"אתיקה") שלא מובילה למקום משמעותי, אלא לשם תאוות ההוקרה, המסתכמת באותה אהבה לא בשלה, הנכזבת מעצם מהותה. 

אותה חמלה אמיתית גורמת לכך, שחברה של אנשים ש"וויתרו על האגו" ברובד בסיסי זה, או לפחות חברה בה מספרם גדול יחסית, הופכת לחברה בריאה יותר מהקיימת, חברה בונה ומעצבת, בה כל פרט בה מתעצם, גם באמצעות האחרים, חש יותר בטחון בחייו האישיים והחברתיים. כך הוא מוצא גם תכלית שמעבר לחוסר התכלית - העפר ואפר. אך העיקר שאין בה רוע השתלטנות, הפוגענות והאלימות כלפי האחר, אין בה הילדותיות שהעולם ותוכנו נועד לשרת ולענג אותנו, פחות אלימות כלפי העולם הפיזי על החי, הצומח והסביבה כולה וכל המצוי בו, ואין בה את השתלטנות והכפייה להכיר בתפיסת עולם מוסרית ורוחנית כאמת עליונה אחת ואין בילתה  על כל פרט ופרט מנתיניה. זהו הבסיס הראשוני של התפתחות אישית של איש/ה ממוצע/ת באמצע הדרך, ואם הגענו לידי כך - נאמר דיינו. 

ג. "ואנכי עפר ואפר"

 דברנו למעלה על שני רבדים משמעותיים של התפתחות האישיות המתבטא גם ב"ויתור על האגו": הרובד הבסיסי, זה שכולנו מסוגלים לממש באופן זה או אחר, בתנאי שנחפוץ בכך ונבין את שאנו חפצים. 

הרובד השני – "הנעלה", שייך לאותם מתי מעט, אנשים מופלאים, שבוחרים אורח חיים שניתן יהיה לממש באולטימטיביות מרבית את ההוויה של "אפר ועפר".נציין, שרצוי יהיה אם נביט על אנשים אלה ללא הביקורתיות השטחית של האגו הכוזב שלנו, אלא כמודל לחיקוי, ואם לא חיקוי, לפחות להערכה ולהקשבה של למידה מהם ואורח חייהם ודרך התנהגותם וחשיבתם, גם אם לא נאמץ הכל אחד לאחד, ולו מהסיבה הפשוטה שלרובנו זה באמת בלתי מושג, או בשפתנו - "לא אנושי".

אין טעם לנהוג על פי האגו הכוזב שלנו ולהבין זאת כפשוטו בהתנשאות ופסבדופסיכולוגיה: לחמול על נזירים אלה, שכל חייהם עסוקים לכאורה  באובססיביות ב"מחיקת" עצמם ואישיותם . לא כך הדבר! עוצמת האהבה והחמלה כלפי הכל, הבלתי נתפסים בעוצמתם, של הנזירות ממסדר נשות בית לחם בבית ג'מאל, וכמובן כל האחרים ברחבי העולם שבחרו באורח חיים דומה, ולא משנה מה המניעים שהביאו אותם לכך, איננה יכולה לאפיין עליבות ונמיכות רוח של מאמין שהוא חוטא פרמננטי וטמא על פי שיטתו.

אותה שאיפה להיות ל"עפר ואפר", הופכת לחוויה רוחנית עזה, לתמצית מודעות הקיום האנושית. לא אפר מבחינת המהות המוכרת, שאין בה כלום, תוצא בערה של משהו שהיה ועתה הוא חסר ערך, טינופת שיש להיפטר ממנה. לא אפר המסמל דימוי לאפסות ורפיסות רוח – ההפך! 

אפר במובן של תוצא בעירה גדולה, שריפת הקליפות שאינן חלק מאיתנו באמת, אלא לבוש של אשלייה. רצונות, תאוות, הרגלים ותבניות חשיבה שאיבנו את המחשבה והדמיון, ומונעים מאתנו להמשיך הלאה, בדרך של התעלות רוחנית שמטיבה איתנו ועם הסובב. אחרי השריפה של העטיפות והקליפות המיותרות ופוגעות בנו, נגלה  חשיפה עצומה, שהיא מודעות למהות הפרטית הפנימית, שמתגלה בחלקה אמנם, ולעולם לא באופן מלא. כי אין אנו, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, אלא התממשות גשמית מוגבלת בזמן ומרחב, גם במובן של בשר ודם. היא מתגלה תוך כדי קילוף הקליפות, ניתוץ החומות המבוצרות והשריונים שאנו מסתופפים בהם, אותם עמלנו, בנינו ואספנו בימי חיינו מרגע לידתנו.

קליפות אלה הן הסגולות - התכונות שאינן המהות שלנו, שאנו מקפידים לטפחן ולשמרן כל ימי חיינו כהגנה מפני העולם, ואף מפנינו אנו. מהות פנימית זו, היא תמצית ה-"אני" הפרטי האישי. אין שם זכר לזיכרונות כאלה או אחרים, לא לעוולות ולא למעשים הטובים, לא לחטא ולא למצווה, לא לסגולות של אוהב/שונא, זכר/נקבה, טוב/רע, יפה/מכוער, עני/עשיר, חומל/אכזר וכך עד אינסוף צמדי הניגודים שדמיוננו מסוגל לברוא בהבל מחשבה. כל אלה אינם חלק במהות הפרטית, שמגיחה מתוך חווית מודעות ה-"עפר ואפר".

מתוך האפר קם אדם חדש. אדם בעל הבנה מעמיקה בהבלות סגולות העצמיות הפרטיות שלו, אלה שאסף באיוולתו ועיוורונו וקומם, פיתח והשקיע בהם את כל מרצו, הגן עליהם, הצטער בגין אחדות מהן, התנשא בגין אחרות, רדף והתאווה כל חייו. מעתה, כל אלה, אף שהם חלק ממנו, אינן מנת חלקו. ערום עומד הוא מול האלוהים, ואינו מתבושש (בראשית ב, 25).אם נחפש את המקבילה הנעלה ל- "ויתר על האגו", נמצא שמשמעו של זה אינו אלא "הפך לעפר ואפר". 

אך מה הטעם באדם, כמעט לא אנושי על פי אמות המידה שלנו, שאיבד את כל סגולותיו, ונותר עירום מול אלוהיו, עם המהות הפרטית הצרופה שלו? זהו רק החלק הראשון במטמורפוזה מפליאה זו! מתוך הגולם העיוור, הלא מודע למניעיו, דחפיו ולאורח התנהגותו - בוקע לו פרפר, שכולו אהבה, כולו חמלה כלפי הסובב, שאינו נזקק יותר לדבר. אינו נזקק יותר להיות נשוא חמלה ואהבה מהסובב, כי הוא עצמו מלא בהן עד תום. כשאדם, כמו נזירות מופלאות אלה, מגיע לאחר שנים רבות של פרישות מהכל, התבודדות נחושה תוך התבוננות עמוקה בעצמן, והופך ל-"עפר ואפר", לאחר שקלף מעצמו את כל קליפותיו וסגולות האגו הכוזב - הוא מתמלא אהבה. עם האהבה שהוא מקרין, החמלה שהוא מעניק לכל, הוא עשוי להיטיב עם כל הסובב אותנו. להחזיר לשפיות את האחווה, אותה חמלה אנושית קטנה שכה חסרה לנו, חמלה לסובב, לחברה, לאוצה, לעולם, גם חמלה כלפי האויב, וכמובן כלפי האוהב. 

אך עיקר העקרים שניתן ללמוד מנזירה נמוכה מכורבלת בגלימה, במנזר שכוח בלב הארץ, שמבלה את מרבית עתותיה בשכיבה על גחונה על הארץ, כסמל לענווה אולטימטיבית, כמו גם מאנשים אחרים, נטולי רכוש חומרי, אך עשירים מופלגים ברוח - שאם לא נהיה חמדניים מדי, ולא נחפוץ ב"גאולה" אינסטנט, לא נכמה למעין "התגלות"-"הארה" פלאיים, אלא נשאף לרגע אחד קטן, לשניה, בו נהפוך ל-"עפר ואפר" - נדע הרבה יותר לשמוח ולגרום לשמחה, לתת ולאהוב ללא כל שמץ תאוות ההוקרה ותמורה, מרגע זה ועד עולם. אך אם נמשיך בדרכנו המוכרת המובלת על ידי האגו הכוזב שלנו, שהיא חמדנות, ביקורתיות ושפיטה כלפי הכל, ואף כלפי עצמנו - נמשיך לבוסס בביצת הנגע שבחיינו ונקונן על כי מעפר באנו ואליו נשוב.

 "ואנכי עפר ואפר" - אם נשכיל במהלך חיינו להפוך ל"עפר ואפר", האבק הדק של האפר מתפשט באורח פלאי, ותורם לנו ולסביבה הקרובה, לשמחה מתמדת, לענג לשארית חיינו.

"ואל עפר תשוב" – אם השכלנו וידענו להפוך, ולו רגע בחיינו ל-"עפר ואפר", נבין, שבבוא יומנו להיפרד מכאן, איננו שבים אל אותו העפר שממנו באנו.  זו תמצית הברכה האנושית: סוד האלכימיה של הפיכת עפר ממנו באנו, להכרות, עמידה פנים מול פנים עם עפר אחר, אישי פרטי, נשגב ומיוחד. 

יש ביכולתנו להפוך את הנגע שבחיינו לענג. לא בגאולת העולם, הארץ החברה... לא להוות מציאות שלא ניתן לממש, אלא נעשה זאת "בקטנה", בחיינו אנו כפי שהם, הקטנים החיוורים והשגרתיים לכאורה. נצליח לעשות זאת אם נשכיל להתחבר לטבורנו, להפוך ל-"עפר ואפר".

 וכך יש להבין את הגדולה בברכות: כי מעפר אתה ואל עפר תשוב.