ביותר בהזדמנות אחת, ציינו שכל דיעה/ אמונה או השקפת עולם טובה לנו, בתנאי שהיא מהווה מסגרת מחזקת להעצמה ושמירת אלמנטים חיוביים לנו, שמקלים על חיינו, מבהירים, תומכים, ולא אלה שמשקיעים אותנו לדכדוך וייאוש לנוכח צוק העיתים, כלומר, קשיי החיים בכלל שאנו חווים אותם, מוטרדים, מועקים ומלאים בצער.
כך גם תפיסת "גלגול הנשמות", שמוטבעת עמוק בתודעה הקולקטיבית של החברה האנושית, ובבסיסה עומדים שני הגדים מרכזיים:
1. אתה אינך הגוף הזה. "אתה" הוא "נשמה", מהותך, שאינה הגוף. הגוף, במקרה זה, הוא מלבוש (וַשַאמְשִי) זמני בלבד ואין לו חלק בזהות האישית. "כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך היא עוברת לגוף אחר המוות. צלול דעת אינו מתבלבל משינוי זה"[1], מסביר האל לארג'ונה ב"שירת האל" - בהגוד-גיתה.
2. יש מטרה לגלגול הנשמה- לגרום לכך שהיא תגיע להבנה ש- "מי שמבין את טבעם הנשגב של מעשי, אינו שב לעולם החומרי לאחר שהוא נוטש את גופו, אלא מגיע למשכני הנצחי[2], וזה לא רק כאמצעי לקרוא לאדם לחיות את חייו ללא צער מיותר בשל הכיליון הבלתי נמנע ("כל נולד נכון לו מוות, ולכל מת גלגול לידה, יען אין מנוס מאלה, אל לך להיעצב")[3]
על המטרה של גלגול הנשמות זה, נעיר כאן בקצרה באמצעות בחינה בשתי פרספקטיבות מרתקות, של האר"י ושל הפילוסופיה ההינדית, עם הערת ביניים של הרמב"ם, ונעמוד על ההבדל המהותי בתפיסת האל, העולם והאדם בו. הבדל זה מחדד מאד את תפיסת האדם את ייעודו, ומכאן את דרך תפקודו שהוא בוחר במהלך חייו.
המשותף
הרעיון המשותף לאר"י ולפילוסופיה ההינדית הוא, שגלגול נשמות איננו דרך טבע טכנית, ככה זה וזהו, כמו גם לא לידה, חיים ומוות. לכל זה יש ייעוד ומטרה. כאן נחלקות הדיעות בין מה שמייצג האר"י, שבנוסף לחדשנות הנועזת שלו ושל תלמידו חיים ויטאל (שלא ניתן למעשה כמעט לדעת מי זה מה) מסתמך על מסורת ארוכת דורות של גלגול נשמות, שהוצנע בתאולוגיה היהודית, וצץ שוב בימי הביניים, כספר הזוהר, שמחזיר מושג זה לשיח הציבורי היהודי עד היום[4].
רבים מיחסים לגלגול הנשמות הכרח, כיוצר סדר בתמיהות שלנו לגבי העולם הזה, ומעניק הסבר לעוולות ולסבל שבן אדם חווה כאן, כשאין למעשה גורם ממשי שקובע מדוע בן אדם זה סובל והאחר לא. אך זהו הסבר "טכני", שנמצא רבות בסיפורי האר"י ובסיפורים החסידיים. מסתתרת תחת זאת מהות עמוקה בהרבה.
חכמי המקובלים, כמו שניתן למצוא גם בכתבים ההינדים החשובים (בהגוד-גיתה (שירת האל) והשרימד-בהגוותם (קורות האלוהות) אומרים, שנשמותיהם של בני-אנוש החיים עתה, כבר הופיעו בעבר בעולמנו. מעשיו של האדם הם החורצים את גורל נשמתו. אם אין לו חובות נוספים שהינו צריך לתקן בעולם הזה, הנשמה מסיימת את שהותה כאן, ושבה אל מקורה העליון. לעומת זאת, אם נותרו 'חובות', הנשמה או חלק ממנה (על פי הקבלה בלבד), שבים שוב אל העולם הזה, על פי ה"קרמה" (קרמה בסנסקריט מתוך המילה קֵר –פעולה/ עבודה, כלומר לכל מעשה ישנה תגובה לפעולה, קיים "מחיר" למעשיך), עד אשר יושלם התיקון של הנשמה. התיקון הוא מודעות פנימית עמוקה של מהות אישית – פרטית כנשמה, או בקצרה – השתחררות מהאגו שמכזב, ומעניק לאדם אשלייה של בורא, מעין "גם אני יכול" להיות יוצר, והפיכתו לנותן שירות באהבה ללא תנאי. או אז הוא זוכה לחסד האל, בהדדיות מלאה של שירות, נתינה, שמחה ואהבה אינסופיים.
על פי המקובלים לעתים קורה שרק ניצוץ אחד של הנשמה שב אל העולם הזה. השאר כבר תוקן. על פי הפילוסופיה ההינדית – אין דבר כזה, אלא הנשמה היא אחת, בלתי ניתנת לפיצול וחלוקה, נצחית בכל היבט.
השיבה הנוספת לעולם הזה בגלגול נשמות היא עונש עבור הנשמה, רק כשהנשמה מבינה את ייעודה. כלומר היא מבינה שהתיקון עדיין לא הושלם, ולא עוד הזדמנות לספק את האגו והיצר. כשהנשמה מבינה זאת, היא חפצה בכל מאודה לסיים את תפקידה בעולם החומרי, כדי לזכות ליהנות מזיו השכינה "בגן עדן" היהודי או משכן האל ההינדי, ובהגיעו לתודעה של עונג ושמחה תמידיים שלא יכול היה לחוות בעולם החומרי, ולהבנה שזו האמת "שאין למעלה ממנה"[5]. אולם אם לא תוקן כל הטעון תיקון, כמו גם יש בה שאיפות חומריות ו/או שאיפות לשלוט ולהפעיל מרות על אחרים כדי לספק את האגו שלה, עליה לשוב לעולם הזה בגלגול נוסף. היא מקבלת גוף חדש עד סוף תקופת החיים שהוקצבה לה. בגוף זה צריכה היא לתקן את תוצאות המעשים והכוונות שלא תוקנו בגלגול הקודם, וחוזר חלילה[6].
לא רק תורת האר"י בפרט והמקובלים בכלל עוסקים בכך. אף הרמב"ם, שלא נראה שהתחבר למקובלים, ההפך, דן באופן מפורש בייעוד של כל אדם ואדם. הוא מתייחס רק לחיים הנוכחיים, ונמנע מלהזכיר גלגולי נשמות, אך גם כך אפשר ללמוד הרבה על ייעודה של הנשמה בעולם החומרי הזה: הוא מדבר על "תיקון הנפש" ו"תיקון הגוף: "תקון הנפש הוא – "שינתנו להמון דעות אמיתיות כפי יכלתם"[7] והוא ממשיך לתאר את כוונתו באותו מקום ל"תיקון הגוף": שבני האדם יהיו מוסריים, כלפי האחרים, למען חברה טובה יותר וצודקת: " להסיר החמס מביניהם והוא - שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל; והשני - ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בחברה, עד שיסודר ענין המדינה"[6].
לצד אלה, מורה הרמב"ם על ה"נביאים", אותם דמויות המופת שצריכים לשמש עמוד אש של החברה, המצפן, מודל לחיקוי ולימוד. לשם כך עליהם לצאת מ-ד' אמותיהם הרוחניים, בהם הם מנסים לשווא להגיע באמת אל האלוהים ו"להבין", כי "אמנם כל מה שבשמים - לא ידע האדם דבר ממנו" [8], ואת האנרגיה האישית שלהם יש לתעל לאפיק החברתי, לשמש מופת להמונים, כדי שגם הם יגיעו לתובנות אישיות באשר לחיוניות חיים איכותיים ונכונים יותר. תפיסה דומה מאד נמצא בפילוסופיה ההינדית: תפקיד הדבקים, המתקדמים מבחינה רוחנית, שמבינים את ייעודם, הוא לא רק להשתחרר מהקארמה - ממעגל הלידה חיים ומוות כתוצאה מהפעולה והתגובה (הסַמְסָרָה), אלא להיות דמות מופת עבור האחרים, כדי שגם הם יגיעו למודעות ולהכרה שייעודם הוא שחרור ממעגל זה. לשם כך, תפקיד כל אדם הוא להסתופף המחיצת אנשים אלה, ולנהל חייו על פי המודל שהם מראים, אומרים וחיים בפועל.
הפרטים הטכניים – מספר הגלגולים ומשך הזמן בין גלגול לגלגול, לאן הנשמה מתגלגלת וכד', שונים בין התפיסה היהודית (מספר גלגולים קטן, גלגול כבן אדם, מספר ניצוצות מנשמות שונות ביחד ועוד), לתפיסה ההינדית, בה הנשמה עשויה להתגלגל בין כל צורות החיים (גם צורות חיים נעלים על בני אדם כדֵוָוה- deva - "דמויי- אלים"/ "מלאכים"), הצומח והדומם לשם למידה והתבוננות על תוצאות שאיפותיו, תאוותיו ומעשיו בגלגול הקודם, ללא מגבלה במספר הפעמים שהיא עושה זאת. לאר"י מיוחסים הדברים שכל הנשמות נכללו באדם הראשון ועל ידי חטאו נתלבשו כולן בתוך קליפות וצריך האדם לקיים תרי"ג מצוות ואם לא קיים איזה מצווה צריך לבוא עליה בגלגול[9].
ההבדל בתפיסת הקבלה והפילוסופיה ההינדית את ייעוד הנשמה
מה הקבלה אומרת:
הראנו למעלה שהתפיסה הקבלית גורסת שכל נשמה ונשמה צריכה לעבור תיקון, כדי שתוכל לחזור אל כור מחצבתה, ולהנות משפע החסד האלוהי לנצח. אך תפקיד כל אדם ואדם כאן בעולם הזה, אליבא דקבלה, הוא תיקון העולם שהתקלקל בעת שבירת הכלים. תיקון זה, השבת הניצוצות למקומן, נעשה באמצעות התכוונות ועבודה, שהם לימוד תורה ועשיית המצוות. בעצם עשיית המצוות, העולם מיתקן והולך. במילים אחרות, על כתפי כל יהודי באשר הוא מוטלת למעשה אחריות לשלמות העולם כולו. עליו לקחת חלק בתיקונו, חלק מהבאת הגאולה לעולם, בעצם ההתנהלות שלו בעולם.
"מעשי האדם עשויים להשפיע על האלוהות. על האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה"קליפות" ולהעלותם למקומם אל העולם האלוהי, וזאת בעזרת 'תורת התיקון והכוונות'. כשיסתיים תהליך הבירור, וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם, תשלם מלאכת התיקון ואז תבוא גאולה לעולם. תפקיד זה של הבירור והתיקון לא מוטל רק על יחידי סגולה אלא על כל אדם מישראל, כל אדם כפי כוחו וכפי שיעורו"[10].
דומה שתפיסה שמיחסת לאדם תפקיד קוסמי כה כבד, ובעצם ליהודי שביננו, שהופך חוד החנית של הזרוע האלוהית בעולם כאן, יוצאת מנקודת הנחה שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מפעילות האל, לא רק בעצם קיומו, אלא גם במעשיו. תודו שזה קשה להכלה, בהשוואה לחלופה ההינדית לה, שמדברת על תיקון אישי, בעוד העולם שלם ואינו זקוק לתיקון כלשהו, שיפורט להלן.
נוכל להבין את גודל המשימה שהקבלה מטילה על כתפי כל יהודי בעצם קיום המצוות ולימוד התורה, כמעשה המתקן את העולם הפגום, כולל זה הרוחני, מהאופוזציה לתפיסה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנגדות העזה המבוטאת על ידי פרופ' ישעיהו ליבוביץ- ממתנגדיה הבולטים ביותר של הקבלה מבין שומרי המצוות במאה ה- 20, שטען עוד ב- 1941, כאשר הבין שאין סיכוי להדביק את הרייטינג של ההבטחות המיסטיות של הקבלה והשפעתה על חיי המאמין היהודי. הוא מכנה תפיסות אלו כ"עבודת אלילים", לא פחות: "הקבלה ניצחה בעם ישראל, מפני שהיא הייתה קרובה יותר לאותם האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם. הפילוסופיה של הרמב"ם לא ניצחה, מפני שהיא ממשיכה את קו אותה היהדות הקלסית שתמיד הייתה ותמיד נשארה נחלתם של בני עלייה מועטים. ולא לחינם אומר הרמב"ם עצמו כשהוא מתאר את אהבת ה' הצרופה "שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו"[11]
במילים אחרות, ובמקור זה, טוען פרופ' ליבוביץ', שאין שחר לייעוד האישי של היהודי, אלא כקולקטיב מקיים מצוות, ומן הסתם היה דוחה בשתי ידיים את הטיעון הלוריאני (זה האר"י וממשיכיו) שייעוד הפרט הוא לתקן את מה שהתקלקל בעת הבריאה, לא פחות.
הפילוסופיה ההינדית- מה היא אומרת:
הפילוסופיה ההינדית רואה את האל, ואת כל התגלויותיו באשר הם מושלמות ושאינן זקוקות לתיקון. העולם החומרי, חלק קטן מאד בהשוואה לאין סוף אופני המבע והביטוי של האל, וכל כולו הוא לשם תיקון אישי של הנשמה. לשם כך, אגב, העולם החומרי נברא ונחרב אין סוף פעמים, כדי "לנער" את הנשמות המסתובבות בו, וכדי להבהיר להם באין סוף צורות מבע, שאין הגוף החומרי אלא פלטפורמה זמנית לתיקון האישי. לאותה מודעות של מהות הנשמה, וזיכוך התשוקות לשלוט ולהנות לסיפוק האגו הכוזב (הַאַנְקָרָה) וטרנספורמציה משליט לשירות בהתמסרות מלאה שלב שלם, ואז ניתן להינות מהחסד האלוהי באופן האמיתי, האוטנטי והנכון. הביטוי של גלגול- החזרה של הנשמה לעולם החומרי הוא "נפילה" תרתיי משמע- פְּרַאנְֶאשְיָאטִי ("זה שנופל למטה").
בשיח מרתק של בין האל למלך צ'יטְרַאקֵטוּ שעולמו חרב עליו כשאיבד את בנו יחידו, אומר המלך לאל שבא לנחמו: "אדוני רב החסד, גילוי קוסמי זה -הבריאה, ההתנהלות שלו והשמדתו (וחוזר חלילה) הכל הם בחסד השפע שלך. מאחר וברהמה ובוראים אחרים (הכוונה לאלים למחצה שתפקידם לנהל את העולם החומרי, שהם מגילויי השפע האלוהי באין-סוף אופנים) הם אינם אלא חלקיק קטן של חלק ממך, וכוחם המועט והחלקי אינו הופך אותם לאל הריבון (אִישְוַארָה). הכרת עצמם כאלים נפרדים ממך היא לכן תפיסה שגויה בעליל (אַבְּהִימַטְיָה) ואיננה תקפה!" [12].
נשים לב שאין מדובר בתיקון הקוסמוס/ העולם הרוחני של האל, שהתקלקל במידה כלשהי, אליבא דהאר"י (שבירת הכלים), ההפך. העולם החומרי "מקולקל" במידה כזו שיתאים לנשמה להבין, שאין זה העולם "האמיתי" שאין בילתו, אלא שלב בלבד בהתפתחות הנשמה, להגשים את ייעודה הנצחי – שירות האל במחיצתו והנאה משפע חסדו. התיקון שיש לעשות הוא תיקון אישי, ולא תיקון "העולם", יהיה אשר יהיה.
תפקיד החברה בתיקון הנשמה בגלגוליה
הרמב"ם, במיוחד במורה נבוכים, מייחס חשיבות מרובה לבריאות המוסרית של החברה. כך גם "בעל הסולם" (רבי יהודה לייב הלוי אשלג 1884 – 1954), פרשן הקבלה המשפיע ביותר באמצעות כתביו ותלמידיו בשלהי המאה ה- 20- ותחילת המאה ה- 21 , כשאת המושג "שבירת הכלים" ואת תיקונם הוא תרגם לחיים החברתיים הנוהגים בין בני אדם שבעולמנו: בראייתו, תיקון "השבירה" יעשה כאשר כל אחד יקבל לפי צרכו וייתן לפי יכולתו,[13] כלומר, תרומתו לחברה. הדגש של התיקון הוא לתיקון החברה כאן ועכשיו, והרבה פחות על תיקון העולם המקולקל כביכול, כפי שניתן להבין מהתפיסות הקבליות המוקדמות יותר לו. בכך אגב, הפכה תורתו לשיח ציבורי גלוי ונפוץ, כשכל מי שמכבד עצמו להיראות טוב בעיני הבריות, "לומד קבלה", בין השאר על פי תפיסתו החברתית של בעלה סולם דנן, ולאו דווקא לשם "תיקון" השמיים באופן אישי.
הרעיון שיש לשאוף לחברה מתוקנת, מוסרית וראויה לאזרחיה, משתלב איפה יפה במושג תיקון הנשמה. תיקון החברה, אינו אלא אמצעי, זרז, פלטפורמה בו יוכל כל אחד ואחד לעשות תיקון לעצמו. לכן ישנה התמקדות מאד בולטת בחשיבות הסדר החברתי, שבא לידי ביטוי לא ישיר מהקבלה הלוריאנית (בשם האר"י) בקבלה המודרנית של המאה ה- 21, ובאופן ישיר בפילוסופיה ההינדית, שמדברת על חשיבות ה- וארנה אשראם: וַארְנָה – החלוקה למעמדות חברתיים שכל אחד יודע את מקומו וייעודו החברתי מרגע לידתו על פי המוצא החברתי של הוריו (ברהמינים, שליטים/לוחמים, סוחרים ופועלים), ואַשְרַאם – שלבי ההתפתחות הרוחנית של האדם בחייו: "... השלמות העליונה שאותה יכול האדם להשיג אגב ביצוע החובות המוטלות עליו על פי עיסוקו שבהתאם לחלוקה המעמדית ולחלוקה הרוחנית (וַארְנָהאַשְרַאם), ובכך לרצות את האל"[14].
סיכום
נמצא שגלגול הנשמות על פי הקבלה והפילוסופיה ההינדית משותף לתפיסה שהוא קיים, שבאמצעותו הנשמה הנצחית מבצעת "תיקון" אישי. המחלוקת העיקרית היא במטרת התיקון: הקבלה טוענת שיש בתיקון שותפות לתיקון העולם שהתקלקל, ועל פי הפילוסופיה ההינדית, התיקון הוא תיקון אישי בלבד, בעוד שהעולם מושלם ונצחי. לשם השגת תיקון זה, יש חשיבות רבה לתיקון החברה, לחברה בה אזרחיה מוסריים ובעלי מידות טובות, כפלטפורמה מסייעת לתיקון האישי.
[1] בהגוד גיתה פרק 2 פס' 13 (מתוך "בהגוד גיתה כמות שהיא" סואמי פרבהופאדה, לעברית דורית לובן)
[2] בהגוד גיתה פרק 4 פס' 10
[3] בהגוד גיתה פרק 2 פס' 27 (הפעם בתרגום אנכרוניסטי לעברית של עימנואל אולסבנגר "שירת המבורך" , אך פואטי, הוצ' ביאליק 1956)
[7] מורה נבוכים חלק ג', פרק כ"ז
[8] מורה נבוכים חלק ב פרק כ"ד
[12] שרימד-בהגוותם, קנטו (חלק) 6 פרק 16, פסוק 35. תרגום חופשי.
[14] שרימד בהגותאם קנטו (חלק) 1, פרק 2 פס' 13.
---------------------------------------
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגיבו בכיף. ניתן להגיב ללא הרשמה. שימו לב לבחור בתחתית שדה התגובה - ב"הגב כ"- (פרופיל) אופציה "אנונימי", שלא מונע ממך לכתוב שמך בגוף ההודעה, אך לא הכרחי.