23 במרץ 2014

מותם של נדב ואביהוא בני אהרון - מחאה דתית חברתית שדוכאה באש


מותם של נדב ואביהוא בני אהרון

- מחאה דתית חברתית שדוכאה באש


בפרשת השבוע שאנו קוראים, פרשת שמיני, (לשבוע 16-22 מרץ 2014 - יד-כ אדר ב  תשע"ד), אנו עדים לצעקה איומה של אהרון הכהן, ששכל את שני בניו, נדב ואביהוא, ואולי אף עומד מעל הגופות, בעצם שתיקתו "וידם אהרון" לנוכח שני בניו המתים, שהקריבו לאלוהים בניגוד להוראות שנברר בהמשך, ויצאה אש ותאכל אותם.

לשיטתנו, נשאל כאן מהו המסר המקראי לחברה הקוראת סיפור זה. לא מה היה או לא היה, אם היה.

מה בעצם היה חטאם של נדב ואביהו, ולמה שתק אהרון אביהם? הפרשנות הנפוצה (ראו למשל קובץ בסוגיה, מרדכי טרופר תשנ"ז)  מניחה הנחות, ויש אף שמדביקים לשני הבנים כוונות שאין להם זכר בטקסט. הבה נדבק בטקסט ונבחן את הדברים, כדי להגיע למסקנה עניינית, ללא משאלות ספקולציות שמשרתות אג'נדות דתיות.
נלמד שמדובר במחאה דתית חברתית שדוכאה באופן ברוטאלי על ידי הממסד. האמצעי הספרותי המקראי להביא מסר מדכא זה הוא גאוני, שכן הממסד שדיכא בברוטליות מצמררת,  מיוצג על לא אחר מאשר על ידי אביהם, הכהן הגדול אהרון אחי משה לבית עמרם.


וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי אדני אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי אדני וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי אדני:
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר אדני לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:
וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה:
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף אדני:
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת אדני עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה:
ויקרא, י', 1-7)

חטאם של נדב ואביהוא
  להלן שלשה גרסאות מרכזיות שניתן לראות בטקסט, המחביא את המסר הדתי-חברתי שננסה לפענח בהמשך

גירסה א'- "אש זרה"
הטקסט מספר, "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי אדני אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:"(ויקרא, י',1).  
מה פרוש המושג "אש זרה"?

א.      ניתן לפרש "אש זרה" כביטוי מטפורי למעשים שליליים בעליל, כמו הביטוי "עבודה זרה" למשל. אך הביטוי עבודה זרה איננו מצוי כלל בתורה בפרט ובכל התנ"ך בכלל, והוא מאוחר הרבה יותר. כאן נראה שמתאים לפענח אותו באופן הפשוט ביותר (פשט). הכוונה כנראה, על סמך הקטע הקודם (פרק י"ט) – שאש לגיטימית, לא אש זרה, היא אש שבאופן פלאי משהו,  ללא התערבות יד אנושית, שורפת את הבשר שעל המזבח – סימן שאלוהים קיבל ברצון את הקרבן. נמצא זאת בפסוק אחד בלבד לפני הפרשה המצמררת, ואין ספק שמות הבנים קשור לתיאור זה: "וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד אדני אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי אדני וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:" (ויקרא, ט, 23-24) – חזיון מפעים, שמפליא את כל העם הנופל על פניו מרוב תדהמה:  אהרון הכין את הבשרים על המזבח בטכס ארוך ומלא ציפייה (המתואר לאורך פרק ט'), ואז יוצאת אש באורח פלא משום מקום, ומציתה את הקורבנות שעל המזבח (פרק ט',24, האחרון בפרק), ומיד לאחר מכן (פרק י',1), מציתים שני הבנים "אש זרה".

ב.      ומה עם כן עשו בניו? בגרסה זו, הם הציתו אש בעצמם- ולכן היא אש זרה, לא אש מהשמיים, וודאי עשו זאת לא רק ללא ציפיה למעשה ניסי שכזה, אלא ללא הסכמה והסמכה: "תני ר' אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן ( ויקרא רבה, פרשה כ', ו' - ט'.) – הכוונה היא בדברי אבן עזרה על פי אחרים ("עין הדרש" (1956)- מדרש רבה בפרוש מ.א. מירקין) היא, "אף על פי שהאש יורדת מן השמיים, מצווה להביא מן ההדיוט" – כלומר, מספר פרשנים גורסים, שהבנים ניסו לכפות הלכה על משה, לא לחכות מהאש הפלאית שיורדת מן השמיים, אלא להתיר להדליק אש, אפילו על ידי פשוט העם, מבלי לחכות/ להשתמש בהוקוס –פוקוס הזה של אש שמימית הנדלקת ללא יד אדם.

ג.        אחרים מצביעים על האזהרה שמופיעה בפרק ט', כהקדמה לאירוע הנורא, אמנם לא בקשר של הצתת האש, אלא על הפרת הלכות הקרבן בכלל:  "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה: וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ אדני חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:" (ויקרא, ט,5-8).
     איום מפורש על מוות למי שיפר את הלכות ההקרבה, וייתכן שגם הדלקת אש באופן פומבי, מבלי להמתין לאש הפלאית היא אחת מעוונות אלה. 

ד.      מכאן: על פי גירסה זו, שני הבנים לא המתינו ולא סמכו על הוקוס-פוקוס, שאש תוצת באופן ספונטני, ותכלה את הבשר שעל המזבח , עשו מעשה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", ופשוט הדליקו אש בעצמם.

גירסה ב' – עשו מעשה ללא הסמכה

א.      פרוש נוסף ניתן ללמוד ישירות מהטקסט המקראי, על פי דברי משה לאהרון (ויקרא,י',3), האב השכול ההמום, לנוכח גופות שני הבנים המוטלות בסמוך למזבח. שני הבנים לא הוסמכו/ התקדשו להקריב לפני האל: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר אדני לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ... " (ויקרא, י',3) . במילים פשוטות – חרגו מהסמכות שלהם, ונענשו למען יראו ויראו.

ב.      אך... לא נמצא כי אלוהים דיבר כדבר הזה! לכן מכוונים אותנו המפרשים למעמד מתן תורה, שהיה כזכור הרבה קודם, בו נאמר: "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל אדני יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם אדני... וַיֹּאמֶר אֵלָיו אדני לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל אדני פֶּן יִפְרָץ בָּם:" (שמות פרק יט, 22, 24), כלומר אלוהים הזהיר מראש שמי שניגש אליו חייב להתקדש, מקרב הכהנים, "פן יפרץ בם", והעם, אשר אינו התקדש מראש, כלומר, לא הוסמך מראש, אסור לו, והוא עלול להיפגע. ומשה ממשיך את הפסוק: " וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד", וכך, בעצם שאני מעניש את הכהנים/ אחרים שעשו מעשה שלא הוסמכו לכך, גם אם הם בניו של הכהן הגדול, אני (אלוהים) מראה לעם, שאינני נוהג במשוא פנים, ובכך אני מכבד את העם.

גירסה ג'- ייתכן וזה קשור לשתיית יין בסמוך למזבח

עוד סימן לאי הנוחות אף של הסופר המקראי לעונש הנורא, מצויה בסוף האירוע, בה נמצא כיצד הטקסט בעצמו מתפתל כדי לתרץ הרג ברוטלי שכזה, שעל פניו נראה שרירותי למדי: 
"וַיְדַבֵּר אדני אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:" (ויקרא י', 8-9).
הבעיה עם אמירה זו, שאמנם היא בסמיכות לארוע (ההמשך בפרק י')  אך אין שום רמז ממשי שאכן זו הייתה הבעיה (הרי אלוהים לא אסר קודם לכן שתיית יין בסמוך למזבח!), ומה הקשר בין שתיית יין ל"אש זרה" שקשה לקבל זאת כביטוי מטפורי, אלא כאש של ממש, כפי שהראנו כאן למעלה.

 המשך הארוע:
נוכל ללמוד הרבה אודות הארוע, גם על פי המשכו הנורא לא פחות, לנוכח עיני כל העם, הכלות מתדהמה, ומפחד נורא שאלוהים יפגע גם בהם, למרות שהזהיר מראש, שעם עולות וקרבנות – לא להתעסק.
א.      כדי להעצים את חדות המסר המקראי הבלתי מתפשר, להגדיל את הזוועה והפלצות, למען יראו ויראו, מסמיך משה דווקא את בני המשפחה הקרובים, שני בני הדודים של שני ההרוגים מישאל ואלצפן, ולא שני כהנים אחרים שבסביבה, לפנות אותם - לשאת אותם אל "מחוץ למחנה" לעיני כל העם.
     "מחוץ למחנה" פרושו -  להרחיק כל רע ובלתי מקובל מחוצה לו . בתורה נמצא הרבה הקשרים לביטוי "מחוץ למחנה" (שמות- 3 פעמים, ויקרא-10, במדבר-10, ובדברים-7), כמו הבשר שלא מתאים להקרבה, הפרש של חיות ההקרבה, המצורע, דברי/ חפצי הקדושה שלא טוב שהעם יהיו קרובים אליהם ועוד): "וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:" (ויקרא, י',4)

      ובהמשך: "ויִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה:"- שוב מתעתע בנו הטקסט המקראי, כדי להדגיש ששני הבנים מתו מידי שמיים, כמו האש שיורדת על המזבח בעת ההקרבה ללא יד אדם בדבר: האש לא שרפה במובן " וַתֹּאכַל אוֹתָם" (ויקרא, י',2), אלא נטלה את נשמותיהם (דברי פרשנים), ובכל מקרה זהו רמז מבעית שהגוף והכותנת נותרו שלמים – עוד נדבך לתעתוע המעיק והנורא הזה, למען יראו ויראו.

ג.        ובהמשך הפרק- כדי להעצים עוד יותר את המסר, "למען יראו ויראו", אוסר משה על אהרון ועל שני האחים של נדב ואביהוא המוטלים מתים, להתאבל עליהם. קשה להאמין על היכן מרחיק לכת המסר המקראי חסר החמלה לכל אלה שחושבים לעשות מחאה נגד הממסד הדתי-חברתי.

ד.      ובהמשך הפרק, מורה משה על שני הבנים הנותרים, האחים השכולים הלכות מסוימות מה לעשות עם בשר העולה, ומשלא דייקו קוצף עליהם, והפעם אהרון אביהם ממהר להרגיע את משה ולתת הסבר דחוק מדוע לא מלאו את ההוראות במדויק. "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:", ומן הסתם זהו רמז, שבעצם התערבות אהרון אביהם ניצלו חייהם, וגורלם לא היה כשל שני האחים האחרים, שלמראה גופות בניו "וידם אהרון". כלומר, שלא יעלה על הדעת של איש מעתה ועד עולם, לעשות משהו בניגוד להוראות.

מהו המסר המקראי ממותם של נדב ואביהוא?
א.       על פניו ניתן בהחלט לראות כאן מסר תאולוגי מאד חריף וקיצוני, שקשור קשר הדוק לאופן הארגון הדתי, של החברה שלנו בפרט, החברה היהודית עד היום.  הסיפור מספר כאן על ניסיון של ערעור הסמכות הדתית של ההנהגה הדתית בכל הקשור בהתקרבות לאלוהים. מאחר והקרבת קורבנות הייתה אז האמצעי המרכזי לכך- הרי לא ניתן לעשות זאת ללא מתווכים מוסמכים מטעם הממסד. הכהן הגדול מראה באותות ובמופתים, תוך שהוא מפרט הלכות עבדות אל בקורבנות באופן מאד מדויק, שהשיא שלו, ארוע מחוץ לטבע, ארוע ניסי, אש מודלקת מעצמה  על המזבח ללא מעורבות יד אדם, ושורפת את הבשר מונח עליה.

ב.      לא תתפלאו אם נספר שאירועי  ניסים דומים מאד, מקובלים העבר וגם בהווה בקרב הרבה קהלי מאמינים מדתות שונות:
v      במסורת הנוצרית הממסדית- טכס "שבת האור" בכנסיית הקבר בירושלים (נערך ביום שישי הטוב שלפני חג הפסחה הנוצרי, שעל פי המסורת הנוצרית הוא יום צליבתו של ישו)  על פי האמונה האש נדלקת באופן ספונטני (החל מהמאה ה-9!) מעל קברו בצהרי השבת שלפני חג הפסחא,  ומהווה סימן לכך שישו לא שכח את מאמיניו.
v      במסורת ההינדית העתיקה, טכס ה-סיטה, שריפת האלמנות יחד עם גופת הבעל, מסופר שהאלמנה מרימה ידה בציפייה שהאש תוצת באופן ספונטני- מידי האל ולא בידי האדם, כך היה מובטח שהמעשה הוא טוב בעיני האל.
v      ככלל, ניסים כאלה להרשמת העם, כמו אש שניצתת באופן ספונטני, כמו גם היעלמות הקורבן/ המאכלים באופן מסתורי, שהכינו עבור האל  (כי האל "אכל" אותו) היו אירועים מקובלים בפולחנים שונים לאורך הדורות, ומוכרים עד היום במקומות שונים ברחבי העולם.
ג.        המסר המקראי מורה לנו, שחטאם של נדב ואביהוא הוא בהטלת הספק בפומבי באמיתות טכס / פולחן הופעת האש. בכך יש מסר נוסף, שאין סיבה סבירה למנוע מכל הדיוט מן העם, להקריב ללא התיווך הכהני. זהו למעשה ערעור על מעורבות אקטיבית של האל בפולחן- מעשה שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום. זהו ערעור הסדר החברתי, המנהיגות השולטת בעם באמצעות מסרים מאלוהים.
ד.      היהדות בפרט, וקצרה היריעה מלהרחיב זאת לדתות נוספות, מושתתת על אמונה מלאה של העם במעמד המתווכים, בכוחם הרוחני ובקדושתם – אז, הכוהנים והלווים, וכיום, מעמד הרבנים, שכוח, ומשאבי עתק עומדים על הפרק בעצם השליטה בעם.
ה.      לכן ההסברים השונים והלא קוהרנטיים בטקסט המקראי עצמו, שמזהיר במספר מקומות: " אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל אדני פֶּן יִפְרָץ בָּם:" כמו גם, אם תנהגו בהתאם לדברי/ לציווים שלי "...ולא תמותון", מצביעים באופן חד משמעי על החשיבות העליונה במסר המקראי, באמונה בחשיבות ובחיוניות מעמד המתווכים, ההנהגה הרוחנית, וכל מי שמערער עליה, מוחא, מציע אחרת בפומבי – דינו מוות!
ו.        לא נימנע מההקבלה מסוימת גם לקורח ועדתו, שעל פניו דרש שקיפות וחלוקה שוויונית בתפקידי ההנהגה, וכזכור הטענות היו לאהרון ולבניו- למה דווקא הם ולא אחרים בעמדות כהונה כה רמות, ולא ערעור על מנהיגות משה.


המסר המקראי הוא חד משמעי – צייתו בעיניים עצומות להנהגה הרוחנית! לא לבקר, לא להעלות ספקות וחלילה מלפקפק בכושר מנהיגותם. יותר מכך: לא מתקרבים לאלוהים, לא מדברים אתו. בשביל זה יש מתווכים, כוהנים, רבנים ושתדלנים, שידברו גם בשמך. במילים אחרות,  עשו את הטוב בעיני האלוהים (מה לא טוב מובהר באופן חותך ודינו מוות), ואולי תזכו בחסד כלשהו. אם לא זכיתם בחיים טובים, רק בעגמות וכיוצא באלה – זה בגלל שאתם לא עושים את הטוב באמת, ועליכם להראות חרטה שלמה, ולשנות דרכים, באמצעות תיווך רבני מוסמך. ואם לא תנהגו כך - המסר היהודי המוסרי-חברתי הוא, שגורלכם יהיה כגורל נדב ואביהוא. ולהשומע ינעם.  

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגיבו בכיף. ניתן להגיב ללא הרשמה. שימו לב לבחור בתחתית שדה התגובה - ב"הגב כ"- (פרופיל) אופציה "אנונימי", שלא מונע ממך לכתוב שמך בגוף ההודעה, אך לא הכרחי.