19 בפברואר 2011

הגדולה שבברכות: כי מעפר אתה ואל עפר תשוב

נכתב ב- 28/10//2007 ומשום מה לא פורסם. אז הנה זה מפורסם עכשיו פברואר 2011.

בואו נדבר על עפר ועל אפר
הזכות של טייל או תייר בעולם הפיזי ו/או בעולם הרוחני בחוויההוא למצוא עצמו ברגעים נדירים של הקשבהפתיחות מלאה לנוף הפיסיהאנושי והרוחני הסובבללא שמץ זיכרון, אסוציציה בהקשר, שיפוטיות וביקורתיות. כל זאת למרות שאנו, 'הנעליםמכולם ו'המביניםמכולם, אנו פשוט נגועים באי יכולת הקשבה זו עוד מינקותנו.  
חוויה מכוננת של הקשבה שכזאת, קרתה  לפני שניםבהרי ירושלים במנזר ישן-חדש "בית ג'מאל",  ונחרטה בזיכרון בתחושה של ראשוניות עם ארומה מיוחדת ובלתי נשכחת.  היא חזרה על עצמה מספר פעמים במקומות שונים בעולם, בהוויות רוחניות שונות, שהמשותף להם הוא בגורם חיצוני המניע מודעות פנימית לא מוכרת - מפגש עם אנשים מופלאים שגזרו על עצמם הוויה "נזירית", המרוחקת שנות אור מההוויה שלנו.  חוויה מטלטלת מזככת בעצם נגיעה בהוויה.
במנזר בית ג'מאל של אז (2007), כטייל מזדמןניתן היה  להתרשם ממקום שפגעי הזמן והחברה עדיין לא ניכרים בו כל כךחדי ההבחנה יכלו אף להתפעל מאורח חיים ותפיסת עולם של מסדר נזירותחמור עם עצמו גם בהשוואה למרבית מסדרי הנזירים באשר הםתפיסת העולם שלהן  גורמת לנובמקרה זה כטייל מזדמןלספקנות עמוקההתנשאות וגיחוךאו לכל היותר להתפעלות אנתרופולוגית לנוכח בני  אדםשלכאורה הם כמוני וכמוךאך מנותקים ושונים ממרבית אורח החשיבה וההתנהגות המוכרים לנו. בתמצות-  חווית הקשבה ממש לא ברורה מראשלאחר כיבוי רגעי של  הצעקנות והפטפטת הבלתי פוסקת של האגו הפרטי. או אז פשטה ההבנה הפשוטה שלנזירות אלה אורח חשיבה מופלא של אנשיםהנכבלים מרצון חופשי ומבחירה אישית בנדרים אולטימטיביים, בלתי נתפסים כבן אנוש, בתהליך של ריקון וניקוי ומלוי מחדשמהלך סיזיפי ארוך שנים הם מרוקנים עצמם מתכני העולם הזה המוכר לנווהבליהם הפנימיים גםומתמלאים מחדש באהבה ודבקות שאינם תלויה בדבר
למרות העמימות במושג 'שאינו תלוי בדבר', לא ננסה להסביר, כי זה חסר משמעות קוגניטיבית. פשוט לחוש בכך, בכל תא ותא ובכל שערה ושערה בעור המזדקרת מהתרגשות של גילוי מופלא ואף חשש קיומי, שכן כל המוכר מתערער עד היסוד. הזיק שגרם להקשבה מיוחדת זוהיה הביטוי שצץ בשיחה אקראית עם אחת הנזירות שאמרה, שכל שאיפתן היא לחווית ה"עפר ואפר". בקול השקט והרגוע של הנזירה ההיא, היה רעש גדול, שכן נפתחה הדרך לתובנה בנאלית אך משמעותית ביותר להמשך החיים. מעין "נפילת אסימון", ומעתה והלאה החיים כבר נראים ונעשים אחרת

אהאניגמהעפר-אפר-עפר
  מי האיש החפץ חיים טובים והוגניםללא מוראללא דאגה וללא מכאובכולנובאופן כזה או אחררוצים חיים שלמים ללא פחדצער ומכאובותוהים בינינו לבין עצמנוועם אחריםמדוע בעצם חיינו אינם כאלהרבים מאתנו נוקטים יוזמה אישיתומנסים בפועל להבין ולשנות את חיינומהנֵגָע שבהם אל העּנֵג המובטחלא הענג הרגעי והמכזבאלא אל מעין "שמחה מתמדת", מעז לומר, נצחית, כזו שתשאף שילווה את שארית חייך מעתה ואילך.
אחת התעלומות שמטרידות באופן כזה או אחר את רובנוהיא אותה תחושת אפסות וחוסר תכלית של חיינושאפשר לכנותה עפר-אפר-עפרעפר (אולי מטפורי אך עדיין מהות שממנה באנו) => אפר (הם אנו וחיינו) => עפר (אליו נשוב). ביטוי פסימי זהששגור מאד אצל רובנומקורו בפסוק המוכר ולא חביבשהוא דברי האלוהים הזועף אל אדם שהכזיב: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמהכי ממנה לקחתכי עפר אתה ואל עפר תשוב "(בראשית ג',19). 
לכאורהמה בנאלי יותר מפסוק זהשהפך לאמרה צינית המזכירה לנו מידי פעם את חוסר הטעם והתכלית בחיים בכלל,  מאין באנו ולאן אנו הולכים? הפשט, וכך רואים זאת הרוב, נוטים לראות בדברים אלה קללהאחדים רואים בזאת חיוב ונחמה מסוימיםכציון עובדה שזו דרכו של עולם ואין אחרתואף מוצאים כאן רמז לגלגול נשמותאו לפחות ל"תחיית המתים" או כל פרוש שנמצא במילה "תשוב". 
החיבור האסוציאטיבי בין "כי עפר אתה...עם הביטוי "עפר ואפר("ואנכי עפר ואפר", בראשית יח', 27), כביטוי לאפסותו של האדם לנוכח הנשגבמותירה בנו פנימהובעצם כמעט בכל אחד מהחברה האנושיתתחושה לא נוחה של התגמדות ואפסותשאיננה מצמיחה דברוהיא האניגמה הקיומית [=תעלומהשמלווה את החברה האנושית מהיום שעמדה על דעתה:  באת מעפרותשוב לעפרוכל חייך אינם אלא הבלכי הרי סיכמנו כבר שאין אנו אלא עפר ואפר... אז למה לך לטרוח, לעמול, להתאמץ, לדאוג, לפחד, לסבול...?
האמנםהאם מחזור חייו של אדם מתחיל בעפרחייו הם אפרומסתיים בעפר?  כחלק מההונאה העצמיתשכבעלי אגו כוזב אנו מצטיינים בהתמיד נוכל להימלט אל הרחם החם של דברי חכמים, כתבים מקודשים או תורות כאלה ואחרותהמדברים על ייעודתכליתגאולה אישית וכד'. אך בינינו לבין עצמנובשקטבאותם רגעי פז בהם אנו מכבים את הפטפוט והצעקנות של האגו הפרטיורק מקשיבים לקול הדממה הדקה של עצמנוולא לחכמות ולדברי אחרים, כשאיננו משתכנעים למילים גבוהות שכאלהומרגישים מן הסתםחיבור אותנטי יותר לקו פסימי משהו (מעגל?)  של עפר-אפר-עפרתחושה זו שלטת בקרבנו הרבה יותר  מאשר המילים הגבוהותהנכונות לכאורהשל מימושייעודגאולה וכד'.
נראה כאןכי דווקא התפיסה של עפר-אפר-עפר אינה אלה הברכה שכולנו בורכנו בהוכיצד זוכים לתובנה מעין זולא בהיכלות החכמהאלא באמצעות הקשבה לאני הפנימי הקטן

ב. "לוותר על האגו"
 לפני שנצלול לביטוי הזהב של הנזירה החביבה ממסדר נשות בית-לחם – שכל שאיפתן היא חווית האפר ועפרננסה להבהיר לעצמנו מושג בסיסי להוויית הקיום שלנושמתקשר בסופו של דבר לדיון כאןכמו כל נחל שמגיע בסופה של כל דרך אל הים
אין ספק שהמושג "לוותר על האגו", שגור מדיהרבה יותר מדי מילים נאמרות בענייןבעוד שעל פניו נראה, שאלה המעידים על עצמם עם מספיק אגו כדי לספר זאתאין להם מושג על מה הם דובריםהמקבילה לו במידה רבהמושג הדבקותאף שנדון בהרחבה במהלך דורות רבים של חכמים ואנשי רוחלא מקרב אותנו אל המשמעות העמוקה בהיבט המעשי של ההשלכות על איכות חיינו כאן ועכשיו.  ראשית כדאי שנבהיר לעצמנושכל עניין שנפעל למענויהיה אך ורק זה שמקרב אותנו לטוב, לפחות רוע או אף פוגענות, לאיכות חיים טובה יותר זו המסתכמת בקורת רוחשמחה וכד', טובים יותר מהקיימים בפועלכל עניין שאינו רלוונטי לכךלא נוגע ישירות באיכות זולא נעסוק בוכי עם קצת העמקה בתוכנוחיבור אל הטבור שלנו, כמו שאמר (ככה לפחות מצטטים בשמו) הרבי מנדיל מקוצק: "הדרך לשם (לרקיע השביעיעוברת דרך הטבור של עצמך.
המשתמע מהפרוש המקובל ל-"ויתור על האגו", הוא איוןהתאפסותמחיקת האישיותואין תמיהה גדולה מזוכי שאיפה שכזו מותירה את "המוותרבאפסיותו ואומללותואז לשם מהנמצא שלמושג "ויתור על האגומספר רבדיםוכאן ניגע בשתי קצות הסקאלה של "ויתור על האגו"  "בסיסי" - עבורנואנשים רגילים באמצע הדרך."נעלה" - עבור יחידי סגולהכמו הנזירה מבית ג'מאלשעוד נחזור אליה
עבור כמונואנשים רגילים, "ויתור על האגוהוא הרובד הבסיסי בשכלול התודעהשהוא תוצר לוואי (ולא המטרה(!)), של בנייה והעצמת האישיות של עצמנוחיבור "לטבור של עצמנובמידה כזושנדע ונשכיל להוליך את עצמנובמקום להיות מובלים על ידי עצמנובמילים אחרות (שכל בר דעת מדקלם בעיניים עצומותעד שזה מגיע ליישום...) היא להפוך את הדחפים הלא מודעים למודעים ונשלטים ומבוקריםדחפים אלה הם שדוחפים אותנו לחשיבה והתנהגות, המונעים על ידי האגו לכמיהה בלתי נשלטת לכבודלאהבה מצד הסובבים אותנושכמעט תמיד נכזבתככל שנפתח את האישיות העצמיתנכיר ונממש את היחידאיות הפרטית של עצמנונבטח בנו, (ומכאן גם בסובב אותנו) וכיצד להכחיד, או לפחות להפחית את הצורך שלנו למלא מים בדלי ללא תחתית ברדיפה הסיזיפית אחר כבוד ואהבה של אחרים, הגורר גם כוחנות, חמדנות, ושאפתנות שלא  תבא לידי סיפוק מעצם קיומה. עם הפחתה כזו, זה יופחת הצורך שלנו להבליט, ולתת חופש לאגו הפרטי הכוזב להוליך אותנו שוללאו אז הדימוי העצמי בעיני עצמנו יהיה כזהשלא נחוש בצורך לאישור מתמיד מהסביבהיותר לא ניפגעוודאי שלא נפגענעשה טובלא על חשבון האחרכלומר לא נעשה רע לאחר לשם השגת טוב לעצמנויהיה אשר יהיה. סליחה על הפשטנות, אך אלה אמיתות כל כך פשוטות ונכונות.
ברובד בסיס זה נמצאשככל שהאישיות מתפתחתמתעצמתבולטת ובוטחתכך הצורך בשימוש בשריון האגו, במילוי הדלי ללא התחתית, ובהזנה אינסופית של דבר הרעב תמיד לכבוד וסיפוקפוחתים והולכיםתהליך זה הנו אינסופיניתן לשכלולאך מצריך תחזוקה יום יומיתומאמץ איתנים בשלבי ההתחלה של המודעות לכך
נשים לב שאין כאן שום תגלית וחידושכי הרי אין חדש תחת השמשומה שאבותינו מאז ומעולם שכחואנו ממציאים ומגלים בפליאה רבה.
ברובד בסיסי זהאנו מממשים תהליך תודעתי באופן עצמאישפותח ושוכלל היטב במהלך הדורותבאמצעות החיבור לטבורנו, אל עצמנו, הכרת עצמי, אנו מתרוקנים מהעצמי הילדותיהלא בשלהמונהג ומובל על ידי האגו הכוזבומתמלאים בהכרה בעצמתנו האישית ייחודיתשאינה אלא אהבהשלא כמו האהבה הילדותיתהאגוצנטריתשלא באה אלא לממש את דחפנו להכרה על ידי האחריםכאן האהבה נובעת מתוך הכרה והתפעלות בנשגב המצוי בנו ובסובב אותנו, ללא מעורבות של התניות, "הבנות", זיכרונות ואסוציאציות אישיות שעולות מהתבוננות והקשבה זואותה האהבה היא היא החמלה המדוברת כל כךשאם היא באה ממקום בו האישיות הפרטית חלשה ובלתי בשלהאין היא אלא רחמנות עקרה ("רחמנות של נשים", שפינוזה ב"אתיקה") שלא מובילה למקום משמעותיאלא לשם תאוות ההוקרההמסתכמת באותה אהבה לא בשלההנכזבת מעצם מהותה
אותה חמלה אמיתית גורמת לכךשחברה של אנשים ש"וויתרו על האגוברובד בסיסי זהאו לפחות חברה בה מספרם גדול יחסיתהופכת לחברה בריאה יותר מהקיימתחברה בונה ומעצבתבה כל פרט בה מתעצםגם באמצעות האחרים, חש יותר בטחון בחייו האישיים והחברתיים. כך הוא מוצא גם תכלית שמעבר לחוסר התכלית - העפר ואפר. אך העיקר שאין בה רוע השתלטנות, הפוגענות והאלימות כלפי האחראין בה הילדותיות שהעולם ותוכנו נועד לשרת ולענג אותנו, פחות אלימות כלפי העולם הפיזי על החי, הצומח והסביבה כולה וכל המצוי בו, ואין בה את השתלטנות והכפייה להכיר בתפיסת עולם מוסרית ורוחנית כאמת עליונה אחת ואין בילתה  על כל פרט ופרט מנתיניהזהו הבסיס הראשוני של התפתחות אישית של איש/ה ממוצע/ת באמצע הדרךואם הגענו לידי כך נאמר דיינו. 

ג. "ואנכי עפר ואפר"

 דברנו למעלה על שני רבדים משמעותיים של התפתחות האישיות המתבטא גם ב"ויתור על האגו": הרובד הבסיסיזה שכולנו מסוגלים לממש באופן זה או אחרבתנאי שנחפוץ בכך ונבין את שאנו חפצים
הרובד השני – "הנעלה", שייך לאותם מתי מעטאנשים מופלאיםשבוחרים אורח חיים שניתן יהיה לממש באולטימטיביות מרבית את ההוויה של "אפר ועפר".נצייןשרצוי יהיה אם נביט על אנשים אלה ללא הביקורתיות השטחית של האגו הכוזב שלנואלא כמודל לחיקויואם לא חיקוילפחות להערכה ולהקשבה של למידה מהם ואורח חייהם ודרך התנהגותם וחשיבתםגם אם לא נאמץ הכל אחד לאחד, ולו מהסיבה הפשוטה שלרובנו זה באמת בלתי מושג, או בשפתנו - "לא אנושי".

אין טעם לנהוג על פי האגו הכוזב שלנו ולהבין זאת כפשוטו בהתנשאות ופסבדופסיכולוגיהלחמול על נזירים אלהשכל חייהם עסוקים לכאורה  באובססיביות ב"מחיקתעצמם ואישיותם לא כך הדברעוצמת האהבה והחמלה כלפי הכלהבלתי נתפסים בעוצמתםשל הנזירות ממסדר נשות בית לחם בבית ג'מאלוכמובן כל האחרים ברחבי העולם שבחרו באורח חיים דומה, ולא משנה מה המניעים שהביאו אותם לכך, איננה יכולה לאפיין עליבות ונמיכות רוח של מאמין שהוא חוטא פרמננטי וטמא על פי שיטתו.
אותה שאיפה להיות ל"עפר ואפר", הופכת לחוויה רוחנית עזהלתמצית מודעות הקיום האנושיתלא אפר מבחינת המהות המוכרתשאין בה כלוםתוצא בערה של משהו שהיה ועתה הוא חסר ערךטינופת שיש להיפטר ממנהלא אפר המסמל דימוי לאפסות ורפיסות רוח – ההפך

אפר במובן של תוצא בעירה גדולה, שריפת הקליפות שאינן חלק מאיתנו באמת, אלא לבוש של אשלייה. רצונות, תאוות, הרגלים ותבניות חשיבה שאיבנו את המחשבה והדמיון, ומונעים מאתנו להמשיך הלאה, בדרך של התעלות רוחנית שמטיבה איתנו ועם הסובב. אחרי השריפה של העטיפות והקליפות המיותרות ופוגעות בנו, נגלה  חשיפה עצומה, שהיא מודעות למהות הפרטית הפנימיתשמתגלה בחלקה אמנםולעולם לא באופן מלאכי אין אנוכולנוללא יוצא מן הכללאלא התממשות גשמית מוגבלת בזמן ומרחבגם במובן של בשר ודםהיא מתגלה תוך כדי קילוף הקליפותניתוץ החומות המבוצרות והשריונים שאנו מסתופפים בהםאותם עמלנובנינו ואספנו בימי חיינו מרגע לידתנו.
קליפות אלה הן הסגולות התכונות שאינן המהות שלנושאנו מקפידים לטפחן ולשמרן כל ימי חיינו כהגנה מפני העולםואף מפנינו אנומהות פנימית זוהיא תמצית ה-"אניהפרטי האישיאין שם זכר לזיכרונות כאלה או אחריםלא לעוולות ולא למעשים הטוביםלא לחטא ולא למצווהלא לסגולות של אוהב/שונאזכר/נקבהטוב/רעיפה/מכוערעני/עשירחומל/אכזר וכך עד אינסוף צמדי הניגודים שדמיוננו מסוגל לברוא בהבל מחשבהכל אלה אינם חלק במהות הפרטיתשמגיחה מתוך חווית מודעות ה-"עפר ואפר".

מתוך האפר קם אדם חדשאדם בעל הבנה מעמיקה בהבלות סגולות העצמיות הפרטיות שלואלה שאסף באיוולתו ועיוורונו וקומםפיתח והשקיע בהם את כל מרצוהגן עליהםהצטער בגין אחדות מהןהתנשא בגין אחרותרדף והתאווה כל חייומעתהכל אלהאף שהם חלק ממנואינן מנת חלקוערום עומד הוא מול האלוהיםואינו מתבושש (בראשית ב, 25).אם נחפש את המקבילה הנעלה ל- "ויתר על האגו", נמצא שמשמעו של זה אינו אלא "הפך לעפר ואפר". 

אך מה הטעם באדםכמעט לא אנושי על פי אמות המידה שלנושאיבד את כל סגולותיוונותר עירום מול אלוהיועם המהות הפרטית הצרופה שלוזהו רק החלק הראשון במטמורפוזה מפליאה זומתוך הגולם העיוורהלא מודע למניעיודחפיו ולאורח התנהגותו בוקע לו פרפרשכולו אהבהכולו חמלה כלפי הסובבשאינו נזקק יותר לדבראינו נזקק יותר להיות נשוא חמלה ואהבה מהסובבכי הוא עצמו מלא בהן עד תוםכשאדםכמו נזירות מופלאות אלהמגיע לאחר שנים רבות של פרישות מהכלהתבודדות נחושה תוך התבוננות עמוקה בעצמןוהופך ל-"עפר ואפר", לאחר שקלף מעצמו את כל קליפותיו וסגולות האגו הכוזב הוא מתמלא אהבהעם האהבה שהוא מקריןהחמלה שהוא מעניק לכלהוא עשוי להיטיב עם כל הסובב אותנולהחזיר לשפיות את האחווהאותה חמלה אנושית קטנה שכה חסרה לנוחמלה לסובב, לחברה, לאוצה, לעולם, גם חמלה כלפי האויבוכמובן כלפי האוהב
אך עיקר העקרים שניתן ללמוד מנזירה נמוכה מכורבלת בגלימהבמנזר שכוח בלב הארץשמבלה את מרבית עתותיה בשכיבה על גחונה על הארץכסמל לענווה אולטימטיביתכמו גם מאנשים אחריםנטולי רכוש חומריאך עשירים מופלגים ברוח שאם לא נהיה חמדניים מדיולא נחפוץ ב"גאולהאינסטנט, לא נכמה למעין "התגלות"-"הארה" פלאייםאלא נשאף לרגע אחד קטןלשניהבו נהפוך ל-"עפר ואפר" - נדע הרבה יותר לשמוח ולגרום לשמחהלתת ולאהוב ללא כל שמץ תאוות ההוקרה ותמורהמרגע זה ועד עולםאך אם נמשיך בדרכנו המוכרת המובלת על ידי האגו הכוזב שלנושהיא חמדנותביקורתיות ושפיטה כלפי הכלואף כלפי עצמנו - נמשיך לבוסס בביצת הנגע שבחיינו ונקונן על כי מעפר באנו ואליו נשוב.


 "ואנכי עפר ואפר" - אם נשכיל במהלך חיינו להפוך ל"עפר ואפר", האבק הדק של האפר מתפשט באורח פלאיותורם לנו ולסביבה הקרובהלשמחה מתמדתלענג לשארית חיינו.

"ואל עפר תשוב" – אם השכלנו וידענו להפוךולו רגע בחיינו ל-"עפר ואפר", נביןשבבוא יומנו להיפרד מכאןאיננו שבים אל אותו העפר שממנו באנו.  זו תמצית הברכה האנושיתסוד האלכימיה של הפיכת עפר ממנו באנולהכרות, עמידה פנים מול פנים עם עפר אחראישי פרטינשגב ומיוחד
יש ביכולתנו להפוך את הנגע שבחיינו לענגלא בגאולת העולםהארץ החברה... לא להוות מציאות שלא ניתן לממשאלא נעשה זאת "בקטנה", בחיינו אנו כפי שהםהקטנים החיוורים והשגרתיים לכאורהנצליח לעשות זאת אם נשכיל להתחבר לטבורנולהפוך ל-"עפר ואפר".
 וכך יש להבין את הגדולה בברכותכי מעפר אתה ואל עפר תשוב.