11 במאי 2011

אני מצהיר בזאת שהגעתי לגיל שאני לא חייב להצהיר בזאת


יום עצמאות אצל חומי  ונגה על הדשא 2011 10-5-2011
כבכל שנה, מתבקשים הנאספים ביום העצמאות אצל חומי ונגה על הדשא לשאת דברים. הפעם הנושא היה "אני מצהיר בזאת..." להלן תרומתי הקטנה לקולטורה של אירוע זה.

אני מצהיר בזאת שהגעתי לגיל שאני לא חייב להצהיר בזאת.
אני מצהיר בזאת שעל אף שאני יודע שהדברים צריכים להיראות ולהיעשות אחרת, ועל אף שאני יודע, שהעתיד של המדינה הזאת לא אי-אי-אי, ועל פניו, פניו לא אל עבר מסלול עתיד מזהיר וורוד, ועל אף שאני יודע שעתידה כרוך באופן מובהק בעתיד ילדי וילדיהם, לא אראה שחורות, ואנסה בכל כוחי להפנים, כי לא אוכל ממילא לשנות את דרכי העולם, אז לפחות לא אסבול בעטיין.

אני מצהיר בזאת שלמרות כל הנ"ל, אנסה בכל מאודי לראות את הטוב והיקר והנינוח שיש לנו לילדינו, ולמדינת ישראל, כמו גם לשלום העולם כולו. פשוט אצא מנקודת הנחה פשוטה שאם הגענו עד הלום, הדברים מסתדרים גם בלי שאני חייב להצהיר, להרגיש ולחשוש, וממילא הדברים הטמירים ישארו טמירים וסמוים מן העין, והדברים הברורים יהפכו ללא ברורים, ככל שנקרב אליהם.

 ולכן אני מצהיר בזאת שאינני מצהיר בזאת, ואאמין ואניח שהמים תמיד יזרמו בסופו של יום לים, ואֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, והשמש תבא ותלך, בין אם אביט בה ובין אם אתעלם ממנה,  ואל מקום שהיא הולכת היא תשוב לשם. כך גם אני, וכל אחד מהמסובים כאן, כמו גם אלה שלא מסובים כאן, הרי ממילא נשוב למקום ממנו באנו, בין אם אני אצהיר בזאת ובין אם אחריש.

ולכן חברים יקרים אני מצהיר בזאת שאני מניח לנפשי, ובכך מניח לעולם להתנהל בדרכו המשוגעת, המתזזת והבלתי צפויה ובלתי ברורה, ואני, הדל באלפי מנשה, אנסה להנות ולהיות שמח במה שיש, ולא במה שאין, ואף לא בפן ושמע שמשהו יקרה או לא יקרה.

ולכן חברים יקרים, מלאו הכוסות, ונשמח ביחד, וכל השאר שילך ויבא ויקפוץ וינוח, למי אכפת.
.

8 במאי 2011

מי מחבל באושר שלי?


טוב, לדבר על "אושר" זה כמו לדבר על מזג האויר. אין הרי מה לחדש, זה משעמם, חוזר על עצמו, ופרט לכך שיש להזכיר לנו שאנו מחבלים בו במו ידינו, אז באמת מיצינו.
עם זאת, בהרצאה נחמדה של דן גילברט, (פסיכולוג חברתי באוניברסיטת הווארד שכתב את רב המכר "למעוד אל האושר" שתורגם ל- 25 שפות וזכה בפרסים יוקרתיים)  ששואל מדוע אנו מאושרים, הוא מגלה פן מעניין ששוה אולי להתעכב עליו, שלא תגידו שבגלל שלא שמעתם אותו אתם עדיין אומללים רחמנה ליצלן, ואיבדתם את הדרך לאושר בגלל זה. לא שלא אשאיר את טביעת האצבע שלי כאן, ואפתח את הנושא הרחק מהרצאה זו, אך הטריגר לכתיבת פוסט זה יש לזקוף לזכותו של גילברט דנן.
הטענה המרכזית היא שיש אינסטינקט טבעי אצל הבן אדם כדי שנהיה מאושרים. ממש כך. הבעיה היא, שכמו בכל  אינסטינקט טבעי, שאנו רוצחים אותו במו ידינו עד אבדן הכרה במו סכלותנו, טיפשותנו ועיוורוננו , כלומר, מתמסרים לאשלייה במקום להביט במציאות בעיניים, ולומר לה, הבנו.
המסר הוא שאפשר להיות הרבה יותר מאושרים, ואם זו מילה גבוהה מדי עבור פולנים שכמונו, שלסבל נולדנו, אז לפחות נינוחים יותר, ואף, רחמנה ליצלן, מחייכים מידי פעם.

סליחה,  איזה סוג אושר בקשת?

בן זומה היה אומר "איזהו העשיר, השמח בחלקו" (משנה מסכת אבות פרק ד,א), ולא נעים לחזור על מנטרה שחוקה זו, אך בינינו, הצטמצמות לסל הנכסים האישי הקיימים הוא, מן הסתם, נקודת המפתח לאושר. מאחר וכבר עתה ניתן לשמוע את נחרת הבוז ו/או הפיהוק שלך הקורא, על הצהרה חגיגית זו, נרחיב יותר ואולי אף נחכים קמעה.

מצד אחד, מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת הקוגניטיבית. עם היכולת הרגשית יש לנו בעיה, כי כפי שנאמר "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג', 16), כשה-'הוא' בפסוק זה, הוא בעצם הרגש. הרגש שמוליך אותנו יותר מדי פעמים באף, במקום שאנו נוביל אותו. אם נדייק יותר, אליבה דגילברט דנן, מדובר בדמיון, ביכולת החיזוי שלנו, היכולת בהעלאת תסריטים שרובם מן הסתם לא יתגשמו, או אף לא ניתנים למימוש (מי לא דמיין שהוא עף כמו פיטר פן למשל?). אבל יכולת זו, שאין לה אח ורע בין יצורי העולם, שקיים רק בקרב בני האדם, מעניקה לנו את היכולת גם להיות מאושרים. בעצם זה מובנה בנו, מעין "אינסטינקט האושר", אך אנו, והחברה הסובבת אותנו עושים הכל כדי לבלום אושר זה.
במילים אחרות, מוטבע בנו מנגנון של יצירת אושר מובנה, אך אנו והחברה הסובבת, מתכחשים לו באופן גורף, והרי לכם סבל, אולי מיותר.
ונסביר: ישנם שני סוגי "אושר": (1) סיפוק שממלא אותנו שמחה, גילה, דיצה וכיו'ב כאשר אנו משיגים דבר שמאד רצינו, והנה עבדנו/ התאמצנו/ ייחלנו, והנה הוא בא, והוא שלנו ואתנו. (2) סוג שני של סיפוק, שביעות רצון בהחלט נינוחה, אודות הנכסים האישיים שבידנו, המצויים כאן ועכשיו. הסוג השני של הסיפוק מתוקף באין סוף מחקרים התנהגותיים, שמראים שאם עלי לבחור מה מוצא חן בעיני יותר, מה נראה לי יותר הולם, נבחר בדרך כלל בנכסים שבידינו, ולא משהו שלא בידנו, מבחינת "ציפור על העץ".
לכן, למשל, נהיה מסופקים דיינו בדירה שאנו גרים בה, במכונית, במחשב שהוא שלנו, ולהבדיל, בילדינו שלנו, ולא של השכנים, וכיו'ב. במילים אחרות, לא מה שיש לנו בפועל גורם לנו לא להיות מאושרים. ההפך. המודעות שלנו מסתפקת בנכסים האישיים שלנו שקיימים, ולא רק מסתפקת, אלא ממלאת אותנו בדיעה שמה שיש לנו, זה מה שטוב לנו, "מה שמגיע לנו" בזכות. ברור שאנו יודעים שיש דברים אחרים, שאולי נמצא שהם איכותיים יותר, אך מאחר והם לא שלנו ולא בידינו, ואין לנו כל שליטה בכך, ולעולם לא תהיה - נשמח בחלקנו מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו"  של בן-זומה דנן המוזכר כאן למעלה.
בניסוח אחר: מוטבע בנו מנגנון שמסב לנו אושר על דברים שבשליטתנו ובהישג ידינו, ולא על דברים שלא כך. פשוט נכון?

אבל... אנו חשים שיש כאן משהו לא תקין. למה עם כן איננו מאושרים?
מותר האדם מן הבהמה כבר אמרנו? הקנאה והחמדנות, שמועצמים על ידי אשלייה שמוכרת לנו, שיש תחליף לכל דבר שכבר יש לנו, ורק אם ננסה אותו נהיה מאושרים. אשליה זו מעבירה אותנו על דעתנו, והיא מבחינת מילוי מים בדלי מנוקב בתחתית, והנה הגענו אל סיזיפוס, שככל שיתאמץ יותר, לעולם לא יסופק ולעולם לא ימצא מנוח וסיום לפועלו. תמיד יהיה עוד ועוד, "הב הב" ("לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הון" משליי פרק ל, 15)

והמחבל באושר הוא....
המחבל הראשי של האושר הכל כך אלמנטרי של "העשיר השמח בחלקו", היא החברה הצרכנית שאומרת "קח קח", ואנו תובעים "הב הב". צמד חמד ה-"קח קח" וה"הב הב", תודו. חברה צרכנית מול אזרח לא מסופק במה שיש לו, ולכן גם לא מאושר, ההפך. השמן בגלגלי הכלכלה שאנו כה גאים בה, הוא חוסר הסיפוק הפרמננטי של אזרחי החברה ממה שיש בידנו, ולמעשה מוצע לנו הצע אינסופי לדברים אחרים, שאינם שלנו ואינם בידינו. כך כל התרבות הצרכנית, שכל יום מציעים לנו תחליפים למה שיש, וזה מגיע עד כדי אשלייה שניתן להחליף חיים בקלות... אז מה הפלא שאין אנו מאושרים?

  נמצא שדוקא החירות, חופש הבחירה, אין סוף האפשרויות שחברת השפע מעניקה לנו, גורם לנו לאי שביעות רצון פרמננטית, והדלי שאנו שוקדים למלא אותו הסיפוק, נינוחות ואף שמחה, לעולם לא יתמלא, שכן המים מחלחלים להם מהתחתית, וככל שנגביר את קצה המילוי, כך יזלגו המים ממנו מהר יותר, וחוזר חלילה.


איך נהיה מסופקים במשהו, אם אנו יודעים מראש "שיש לנו אלטרנטיבה"? עוד לא פרקנו את האריזה מהטלפון/ המחשב החדש, כבר אנו יודעים שיש משהו "טוב יותר". החברה הצרכנית היום מנסה להקל על כל אפשרות החלפה ואף פירוק הקיים, רק כדי שנתנסה עוד ועוד... לשווא כמובן, כי לעולם לא נהיה כך מאושרים, כי לא קנינו די, לא חווינו די, לא ניסינו די. "אם לא תנסה, איך תדע שזה לא טוב?"

והנה, אין אנו רוצים לפגום חלילה בערך מקודש כמו בחירה וחירות, שאין להם תחליף לצורך העצמה אישית, אך מצד שני, ככל שיש לנו יותר אפשרויות בחירה, חירות ללא גבולות, האושר שלנו הולך ומצטמצם. מה הפלא שאנו שומעים שדוקא בחברה מעמדית, בה כל אחד יודע את מקומו מלכתחילה, ואת כמות הנכסים שהוא יוכל לצבור ולהנות מהם, דוקא בה, האומללות קטנה בהרבה מזו שלנו,  בגלל אינסטינקט האושר, שפועל היטב עם הנכסים שיש בידינו, ולא כציפור על העץ שמאפיינת חברה פתוחה, בה לכל אחד חופש בחירה רחב עם אינסוף אפשרויות בחירה. ככל שחופש הבחירה גדול יותר, כך האומללות גדולה יותר, ולא נתפלא איפה, על הנהייה לחברה סגורה, מעמדית, העיקר שתהווה מסגרת ושקט, ולא אני אצטרך לבחור ולהחליט בעבורי ובטובתי...

החרות העליונה היא החרות להיות מאושרים
הפילוסוף הבריטי ישעיה ברלין (1909-1997) הבחין בין חירות שלילית לחירות חיובית. חירות חיובית היא חירות הנתפסת כמשהו שלא ניתן ליישום בגלל ה-"הם". אני לא יכול/ה, לא משיג/ה, לא מממש/ת בגלל ... "הוא" או "זה". תמיד נמצא במי לתלות את האשם שאני לא מסוגל/ת להשיג את מה שאני חושב/ת לנכון לי. תמיד נמצא למי לבא בטענות, את מי להכפיש, להטיל רפש ולהאשים אותו/ם, באי היכולת שלי להגיע למה שאני חושב שמגיע. או אז, אינני יכול להיות שמח בחלקי, בסל הנכסים שלי, בקיים, במה שיש בידי והוא שלי. קל הרבה יותר להאשים משהו חיצוני לנו במגבלות האישיות שלנו, במומים האישיים, באזלת היד, באימפוטנציה האישית, שמונעים מלהגשים את השאיפות והמאוויים האוטנטיים. כמה קל ואיזה כיף לעשות זאת! המחיר הוא – שאיננו מאושרים כלל וכלל. עד כדי כך שאיננו מאושרים שיש לנו אפילו תאוריה, שאין דבר כזה אושר, אלא רק באגדות... נו באמת.
לעומת זאת, חרות שלילית קשה הרבה יותר להגשמה ולהכלה: אי היכולת לממש את חירותי, את חופש הבחירה שלי, להשיג ו/או להסתפק בצרכי האמיתיים והאוטנטיים, המתאימים לי. זאת בגלל הודאה פשוטה ומודעות, גם אם כואבת, במגבלות  האישיות שלי, במומים שלי, שסליחה - השכנים שלי, החברה, העולם ומה לא, ממש לא אשמים בכך, וודאי לא יעלה על דעתי להאשים אותם בשל כך.

החרות העליונה היא החרות להיות מאושרים: כאשר אבין את מגבלותי, היכן עובר הקו בין המרחב בו בכח ידי, ברצוני, אשיג את הדברים הנחוצים לי באמת, לבין המרחב בו אין בידי לשנות בו דבר, ועלי להשלים עם זה, ועם מה שיש לי, עם מה שזכיתי ביושר, בעבודה קשה, בכישרון רב ובזכות אישיותי – או אז אהיה מאושר.


כמה פשוט!
מסקנה – הבנתם כבר בעצמכם... לא ככה?
 בברכת רק טוף וחסד כל ימי חייכם באשר אתם.
.

1 במאי 2011

כשהאר"י פוגש את הרי קרישנה- הפעם גלגול נשמות ותפקידו


ביותר בהזדמנות אחת, ציינו שכל דיעה/ אמונה או השקפת עולם טובה לנו, בתנאי שהיא מהווה מסגרת מחזקת להעצמה ושמירת אלמנטים חיוביים לנו, שמקלים על חיינו, מבהירים, תומכים, ולא אלה שמשקיעים אותנו לדכדוך וייאוש לנוכח צוק העיתים, כלומר, קשיי החיים בכלל שאנו חווים אותם, מוטרדים, מועקים ומלאים בצער.
כך גם תפיסת "גלגול הנשמות", שמוטבעת עמוק בתודעה הקולקטיבית של החברה האנושית, ובבסיסה עומדים שני הגדים מרכזיים:
1.      אתה אינך הגוף הזה. "אתה" הוא "נשמה", מהותך, שאינה הגוף. הגוף, במקרה זה, הוא מלבוש (וַשַאמְשִי) זמני בלבד ואין לו חלק בזהות האישית. "כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך היא עוברת לגוף אחר המוות.  צלול דעת אינו מתבלבל משינוי זה"[1], מסביר האל  לארג'ונה ב"שירת האל" - בהגוד-גיתה.
2.       יש מטרה לגלגול הנשמה- לגרום לכך שהיא תגיע להבנה ש- "מי שמבין את טבעם הנשגב של מעשי, אינו שב לעולם החומרי לאחר שהוא נוטש את גופו, אלא מגיע למשכני הנצחי[2], וזה לא רק כאמצעי לקרוא לאדם לחיות את חייו ללא צער מיותר בשל הכיליון הבלתי נמנע ("כל נולד נכון לו מוות, ולכל מת גלגול לידה, יען אין מנוס מאלה, אל לך להיעצב")[3]
על המטרה של גלגול הנשמות זה, נעיר כאן בקצרה  באמצעות בחינה בשתי פרספקטיבות מרתקות, של האר"י ושל הפילוסופיה ההינדית, עם הערת ביניים של הרמב"ם, ונעמוד על ההבדל המהותי בתפיסת האל, העולם והאדם בו. הבדל זה מחדד מאד את תפיסת האדם את ייעודו, ומכאן את דרך תפקודו שהוא בוחר במהלך חייו.

המשותף

הרעיון המשותף  לאר"י ולפילוסופיה ההינדית הוא, שגלגול נשמות איננו דרך טבע טכנית, ככה זה וזהו, כמו גם לא לידה, חיים ומוות. לכל זה יש ייעוד ומטרה. כאן נחלקות הדיעות בין מה שמייצג האר"י, שבנוסף לחדשנות הנועזת שלו ושל תלמידו חיים ויטאל (שלא ניתן למעשה כמעט לדעת מי זה מה) מסתמך על מסורת ארוכת דורות של גלגול נשמות, שהוצנע בתאולוגיה היהודית, וצץ שוב בימי הביניים, כספר הזוהר, שמחזיר מושג זה לשיח הציבורי היהודי עד היום[4].
רבים מיחסים לגלגול הנשמות  הכרח, כיוצר סדר בתמיהות שלנו לגבי העולם הזה, ומעניק הסבר לעוולות ולסבל שבן אדם חווה כאן, כשאין למעשה גורם ממשי שקובע מדוע בן אדם זה סובל והאחר לא. אך זהו הסבר "טכני", שנמצא רבות בסיפורי האר"י ובסיפורים החסידיים. מסתתרת תחת זאת מהות עמוקה בהרבה.
חכמי המקובלים, כמו שניתן למצוא גם בכתבים ההינדים  החשובים (בהגוד-גיתה (שירת האל) והשרימד-בהגוותם (קורות האלוהות)  אומרים, שנשמותיהם של בני-אנוש החיים עתה, כבר הופיעו בעבר בעולמנו. מעשיו של האדם הם החורצים את גורל נשמתו. אם אין לו חובות נוספים שהינו צריך לתקן בעולם הזה, הנשמה מסיימת את שהותה כאן, ושבה אל מקורה העליון. לעומת זאת, אם נותרו 'חובות', הנשמה או חלק ממנה (על פי הקבלה בלבד), שבים שוב אל העולם הזה, על פי ה"קרמה" (קרמה בסנסקריט מתוך המילה קֵר –פעולה/ עבודה, כלומר לכל מעשה ישנה תגובה לפעולה, קיים "מחיר" למעשיך), עד אשר יושלם התיקון של הנשמה. התיקון הוא מודעות פנימית עמוקה של מהות אישית – פרטית כנשמה, או בקצרה – השתחררות מהאגו שמכזב, ומעניק לאדם אשלייה של בורא, מעין "גם אני יכול" להיות יוצר, והפיכתו לנותן שירות באהבה ללא תנאי. או אז הוא זוכה לחסד האל, בהדדיות מלאה של שירות, נתינה, שמחה ואהבה אינסופיים.
על פי המקובלים לעתים קורה שרק ניצוץ אחד של הנשמה שב אל העולם הזה. השאר כבר תוקן. על פי הפילוסופיה ההינדית – אין דבר כזה, אלא הנשמה היא אחת, בלתי ניתנת לפיצול וחלוקה, נצחית בכל היבט.




השיבה הנוספת לעולם הזה בגלגול נשמות היא עונש עבור הנשמה, רק כשהנשמה מבינה את ייעודה. כלומר היא מבינה שהתיקון עדיין לא הושלם, ולא עוד הזדמנות לספק את האגו והיצר. כשהנשמה מבינה זאת, היא חפצה בכל מאודה לסיים את תפקידה בעולם החומרי, כדי לזכות ליהנות מזיו השכינה "בגן עדן"  היהודי או משכן האל ההינדי, ובהגיעו לתודעה של עונג ושמחה תמידיים שלא יכול היה לחוות בעולם החומרי, ולהבנה שזו האמת "שאין למעלה ממנה"[5]. אולם אם לא תוקן כל הטעון תיקון, כמו גם יש בה שאיפות חומריות ו/או שאיפות לשלוט ולהפעיל מרות על אחרים כדי לספק את האגו שלה, עליה לשוב לעולם הזה בגלגול נוסף. היא מקבלת גוף חדש עד סוף תקופת החיים שהוקצבה לה. בגוף זה צריכה היא לתקן את תוצאות המעשים והכוונות שלא תוקנו בגלגול הקודם, וחוזר חלילה[6].
לא רק תורת האר"י בפרט והמקובלים בכלל עוסקים בכך. אף הרמב"ם, שלא נראה שהתחבר למקובלים, ההפך, דן באופן מפורש בייעוד של כל אדם ואדם. הוא מתייחס רק לחיים הנוכחיים, ונמנע מלהזכיר גלגולי נשמות, אך גם כך אפשר ללמוד הרבה על ייעודה של הנשמה בעולם החומרי הזה: הוא מדבר על "תיקון הנפש" ו"תיקון הגוף: "תקון הנפש הוא – "שינתנו להמון דעות אמיתיות כפי יכלתם"[7] והוא ממשיך לתאר את כוונתו באותו מקום ל"תיקון הגוף": שבני האדם יהיו מוסריים, כלפי האחרים, למען חברה טובה יותר וצודקת: " להסיר החמס מביניהם והוא - שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל; והשני - ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בחברה, עד שיסודר ענין המדינה"[6].
לצד אלה, מורה הרמב"ם על ה"נביאים", אותם דמויות המופת שצריכים לשמש עמוד אש של החברה, המצפן, מודל לחיקוי ולימוד. לשם כך עליהם לצאת מ-ד' אמותיהם הרוחניים, בהם הם מנסים לשווא להגיע באמת אל האלוהים ו"להבין", כי "אמנם כל מה שבשמים - לא ידע האדם דבר ממנו[8], ואת האנרגיה האישית שלהם יש לתעל לאפיק החברתי, לשמש מופת להמונים, כדי שגם הם יגיעו לתובנות אישיות באשר לחיוניות חיים איכותיים ונכונים יותר. תפיסה דומה מאד נמצא בפילוסופיה ההינדית: תפקיד הדבקים, המתקדמים מבחינה רוחנית, שמבינים את ייעודם, הוא לא רק להשתחרר מהקארמה - ממעגל הלידה חיים ומוות כתוצאה מהפעולה והתגובה (הסַמְסָרָה), אלא להיות דמות מופת עבור האחרים, כדי שגם הם יגיעו למודעות ולהכרה שייעודם הוא שחרור ממעגל זה. לשם כך, תפקיד כל אדם הוא להסתופף המחיצת אנשים אלה, ולנהל חייו על פי המודל שהם מראים, אומרים וחיים בפועל.

הפרטים הטכניים – מספר הגלגולים ומשך הזמן בין גלגול לגלגול, לאן הנשמה מתגלגלת וכד', שונים בין התפיסה היהודית (מספר גלגולים קטן, גלגול כבן אדם, מספר ניצוצות מנשמות שונות ביחד ועוד), לתפיסה ההינדית, בה הנשמה עשויה להתגלגל בין כל צורות החיים (גם צורות חיים נעלים על בני אדם כדֵוָוה- deva   - "דמויי- אלים"/ "מלאכים"), הצומח והדומם לשם למידה והתבוננות על תוצאות שאיפותיו, תאוותיו ומעשיו בגלגול הקודם, ללא מגבלה במספר הפעמים שהיא עושה זאת. לאר"י מיוחסים הדברים שכל הנשמות נכללו באדם הראשון ועל ידי חטאו נתלבשו כולן בתוך קליפות וצריך האדם לקיים תרי"ג מצוות ואם לא קיים איזה מצווה צריך לבוא עליה בגלגול[9].  

ההבדל בתפיסת הקבלה והפילוסופיה ההינדית את ייעוד הנשמה

מה הקבלה אומרת:

הראנו למעלה שהתפיסה הקבלית גורסת שכל נשמה ונשמה צריכה לעבור תיקון, כדי שתוכל לחזור אל כור מחצבתה, ולהנות משפע החסד האלוהי לנצח. אך תפקיד כל אדם ואדם כאן בעולם הזה, אליבא דקבלה, הוא תיקון העולם שהתקלקל בעת שבירת הכלים. תיקון זה, השבת הניצוצות למקומן, נעשה באמצעות התכוונות ועבודה, שהם לימוד תורה ועשיית המצוות. בעצם עשיית המצוות, העולם מיתקן והולך. במילים אחרות, על כתפי כל יהודי באשר הוא מוטלת למעשה אחריות לשלמות העולם כולו. עליו לקחת חלק בתיקונו, חלק מהבאת הגאולה לעולם, בעצם ההתנהלות שלו בעולם.
"מעשי האדם עשויים להשפיע על האלוהותעל האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה"קליפות" ולהעלותם למקומם אל העולם האלוהי, וזאת בעזרת 'תורת התיקון והכוונות'. כשיסתיים תהליך הבירור, וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם, תשלם מלאכת התיקון ואז תבוא גאולה לעולם. תפקיד זה של הבירור והתיקון לא מוטל רק על יחידי סגולה אלא על כל אדם מישראל, כל אדם כפי כוחו וכפי שיעורו"[10].
 דומה שתפיסה שמיחסת לאדם תפקיד קוסמי כה כבד, ובעצם ליהודי שביננו, שהופך חוד החנית של הזרוע האלוהית בעולם כאן, יוצאת מנקודת הנחה שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מפעילות האל, לא רק בעצם קיומו, אלא גם במעשיו. תודו שזה קשה להכלה, בהשוואה לחלופה ההינדית לה, שמדברת על תיקון אישי, בעוד העולם שלם ואינו זקוק לתיקון כלשהו, שיפורט להלן.
נוכל להבין את גודל המשימה שהקבלה מטילה על כתפי כל יהודי בעצם קיום המצוות ולימוד התורה, כמעשה המתקן את העולם הפגום, כולל זה הרוחני,  מהאופוזציה לתפיסה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנגדות העזה המבוטאת על ידי פרופ' ישעיהו ליבוביץ-  ממתנגדיה הבולטים ביותר של הקבלה  מבין שומרי המצוות במאה ה- 20, שטען עוד ב- 1941, כאשר הבין שאין סיכוי להדביק את הרייטינג של ההבטחות המיסטיות של הקבלה והשפעתה על חיי המאמין היהודי.  הוא מכנה תפיסות אלו כ"עבודת אלילים", לא פחות:  "הקבלה ניצחה בעם ישראל, מפני שהיא הייתה קרובה יותר לאותם האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם. הפילוסופיה של הרמב"ם לא ניצחה, מפני שהיא ממשיכה את קו אותה היהדות הקלסית שתמיד הייתה ותמיד נשארה נחלתם של בני עלייה מועטים. ולא לחינם אומר הרמב"ם עצמו כשהוא מתאר את אהבת ה' הצרופה "שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו"[11]
במילים אחרות, ובמקור זה, טוען פרופ' ליבוביץ', שאין שחר לייעוד האישי של היהודי, אלא כקולקטיב מקיים מצוות, ומן הסתם היה דוחה בשתי ידיים את הטיעון הלוריאני (זה האר"י וממשיכיו) שייעוד הפרט הוא לתקן את מה שהתקלקל בעת הבריאה, לא פחות.

הפילוסופיה ההינדית- מה היא אומרת:
הפילוסופיה ההינדית רואה את האל, ואת כל התגלויותיו באשר הם מושלמות ושאינן זקוקות לתיקון. העולם החומרי, חלק קטן מאד בהשוואה לאין סוף אופני המבע והביטוי של האל, וכל כולו הוא לשם תיקון אישי של הנשמה. לשם כך, אגב, העולם החומרי נברא ונחרב אין סוף פעמים, כדי "לנער" את הנשמות המסתובבות בו, וכדי להבהיר להם באין סוף צורות מבע, שאין הגוף החומרי אלא פלטפורמה זמנית לתיקון האישי. לאותה מודעות של מהות הנשמה, וזיכוך התשוקות לשלוט ולהנות לסיפוק האגו הכוזב (הַאַנְקָרָה) וטרנספורמציה משליט לשירות בהתמסרות מלאה שלב שלם, ואז ניתן להינות מהחסד האלוהי באופן האמיתי, האוטנטי והנכון. הביטוי של גלגול- החזרה של הנשמה לעולם החומרי הוא "נפילה" תרתיי משמע-  פְּרַאנְֶאשְיָאטִי ("זה שנופל למטה").
בשיח מרתק של בין האל למלך צ'יטְרַאקֵטוּ  שעולמו חרב עליו כשאיבד את בנו יחידו, אומר המלך לאל שבא לנחמו: "אדוני רב החסד, גילוי קוסמי זה -הבריאה, ההתנהלות שלו והשמדתו (וחוזר חלילה) הכל הם בחסד השפע שלך. מאחר וברהמה ובוראים אחרים (הכוונה לאלים למחצה שתפקידם לנהל את העולם החומרי, שהם מגילויי השפע האלוהי באין-סוף אופנים) הם אינם אלא חלקיק קטן של חלק ממך, וכוחם המועט והחלקי אינו הופך אותם לאל הריבון (אִישְוַארָה). הכרת עצמם כאלים נפרדים ממך היא לכן תפיסה שגויה בעליל (אַבְּהִימַטְיָה) ואיננה תקפה!" [12].
נשים לב שאין מדובר בתיקון הקוסמוס/ העולם הרוחני של האל, שהתקלקל במידה כלשהי, אליבא דהאר"י (שבירת הכלים), ההפך. העולם החומרי "מקולקל" במידה כזו שיתאים לנשמה להבין, שאין זה העולם "האמיתי" שאין בילתו, אלא שלב בלבד בהתפתחות הנשמה, להגשים את ייעודה הנצחי – שירות האל במחיצתו והנאה משפע חסדו. התיקון שיש לעשות הוא תיקון אישי, ולא תיקון "העולם", יהיה אשר יהיה.

תפקיד החברה בתיקון הנשמה בגלגוליה

הרמב"ם, במיוחד במורה נבוכים, מייחס חשיבות מרובה לבריאות המוסרית של החברה. כך גם "בעל הסולם" (רבי יהודה לייב הלוי אשלג 1884 – 1954), פרשן הקבלה המשפיע ביותר באמצעות כתביו ותלמידיו בשלהי המאה ה- 20- ותחילת המאה ה- 21 , כשאת המושג "שבירת הכלים" ואת תיקונם הוא תרגם לחיים החברתיים הנוהגים בין בני אדם שבעולמנו: בראייתו, תיקון "השבירה" יעשה כאשר כל אחד יקבל לפי צרכו וייתן לפי יכולתו,[13] כלומר, תרומתו לחברה. הדגש של התיקון הוא לתיקון החברה כאן ועכשיו, והרבה פחות על תיקון העולם המקולקל כביכול, כפי שניתן להבין מהתפיסות הקבליות המוקדמות יותר לו. בכך אגב, הפכה תורתו לשיח ציבורי גלוי ונפוץ, כשכל מי שמכבד עצמו  להיראות טוב בעיני הבריות, "לומד קבלה",  בין השאר על פי תפיסתו החברתית של בעלה סולם דנן, ולאו דווקא לשם "תיקון" השמיים באופן אישי.


הרעיון שיש לשאוף לחברה מתוקנת, מוסרית וראויה לאזרחיה, משתלב איפה יפה במושג תיקון הנשמה. תיקון החברה, אינו אלא אמצעי, זרז, פלטפורמה בו יוכל כל אחד ואחד לעשות תיקון לעצמו. לכן ישנה התמקדות מאד בולטת בחשיבות הסדר החברתי, שבא לידי ביטוי לא ישיר מהקבלה הלוריאנית (בשם האר"י) בקבלה המודרנית של המאה ה- 21, ובאופן ישיר בפילוסופיה ההינדית, שמדברת על חשיבות ה- וארנה אשראםוַארְנָה – החלוקה למעמדות חברתיים שכל אחד יודע את מקומו וייעודו החברתי מרגע לידתו על פי המוצא החברתי של הוריו (ברהמינים, שליטים/לוחמים, סוחרים ופועלים), ואַשְרַאם – שלבי ההתפתחות הרוחנית של האדם בחייו: "... השלמות העליונה שאותה יכול האדם להשיג אגב ביצוע החובות המוטלות עליו על פי עיסוקו שבהתאם לחלוקה המעמדית ולחלוקה הרוחנית (וַארְנָהאַשְרַאם), ובכך לרצות את האל"[14].

סיכום

נמצא שגלגול הנשמות על פי הקבלה והפילוסופיה ההינדית משותף לתפיסה שהוא קיים, שבאמצעותו הנשמה הנצחית מבצעת "תיקון" אישי. המחלוקת העיקרית היא במטרת התיקון: הקבלה טוענת שיש בתיקון שותפות לתיקון העולם שהתקלקל, ועל פי הפילוסופיה ההינדית, התיקון הוא תיקון אישי בלבד, בעוד שהעולם מושלם ונצחי. לשם השגת תיקון זה, יש חשיבות רבה לתיקון החברה, לחברה בה אזרחיה מוסריים ובעלי מידות טובות, כפלטפורמה מסייעת לתיקון האישי.



[1] בהגוד גיתה פרק 2 פס' 13 (מתוך "בהגוד גיתה כמות שהיא" סואמי פרבהופאדה, לעברית דורית לובן)
[2] בהגוד גיתה פרק 4 פס' 10
[3] בהגוד גיתה פרק 2 פס' 27 (הפעם בתרגום אנכרוניסטי לעברית של עימנואל אולסבנגר "שירת המבורך" , אך פואטי, הוצ' ביאליק 1956)
[4]  סקירה בנדון ראו למשל האמונה בגלגול נשמות ביהדות הרב דורון דנינו (NRG 26/11/2010)
 [5] בהגוד-גיתה פרק 6 פס'  20-23
[7] מורה נבוכים חלק ג', פרק כ"ז
[8] מורה נבוכים חלק ב פרק כ"ד
[9] גלגולי נשמות, הרב דרור גלעדי, אתר Armoni info – סודות הקבלה. מענה לשאלות תלמידים מאי 2008.
[10] מתוך ערך "קבלה" ויקיפדיה עברית
 [11]  פרופ' ליבוביץ (יולי 1941) מכתב לפרופ' גרשום שלום
[12] שרימד-בהגוותם,  קנטו (חלק) 6 פרק 16, פסוק 35. תרגום חופשי.
[13] מתוך ערך "קבלה" ויקיפדיה עברית
[14] שרימד בהגותאם קנטו (חלק) 1, פרק 2 פס' 13.
---------------------------------------