27 במרץ 2014

הו מחפשי האושר - "היו עבדים"

הו מחפשי האושר - "היו עבדים"


דרך רוחנית הולמת, ודאי בשלבים הראשוניים, היא אימון עצמי של "היו עבדים", לתפקד ולהתנהל בחברה, בבית ובתוכך כמשרת שעושה מלאכתו ללא ציפייה לגמול כלשהו. אנו מדגימים זאת בשלושה מקורות שונים, שעל פניו אין כל קשר ביניהם: בהגווד-גיתה ההינדי, פרקי אבות היהודי, ופסיכולוגיה ארגונית מימנו.

השיח אודות "רוחניות" נע על מנעד עצום של נושאים. אישית אני אוהב את הדרך המתווה מסלול, כמו "דרשנה- darshana" (סנסנקריט- "ראייה" ) – דרך ההסתכלות, שבה האדם מתנסה וחווה, הרבה יותר מאשר מתעסק בספקולציות, השערות, ובדוקטרינות שאחרים הגו וכתבו זה מכבר. במילים אחרות, התנסות חווייתית אישית, בו כל אחד מוצא מקום בהיררכיה אינסופית של פרטיקות רוחניות, והרבה פחות דיש של קש יבש ("חפירות"/ "חקירות")  שלכאורה מדברות גבוהה גבוהה, אך למעשה אין בהן כדי לפתח ולהעמיק תובנה, כי אינן מתאימות למחפש הרוחני.
במאמרון זה ננסה להביא פרקטיקה רוחנית פשוטה, אך אתגרית מאד ליישום,  באמצעות מקור הינדי, פרקי אבות ופסיכולוג איש מדע מערבי של היום.  

כדי למקם את הקורא, נחזור לרגע להגדרת הרוחניות" שאנו מתכוונים אליה (מתוך "מאשליית ההבנה אל רוחניות כחוק טבע, וגבוה משם" (מאי, 2013): רוחניות היא שיפור ההרמוניה בינך לעולם. באופן הפשטני ביותר ניתן לומר שרוחניות היא בעצם תשומת לב, מודעות לדרך בה את/ה חי ומנהל את חייך, ובכך משפר את איכותם, את הסיפוק מהם , והקטנת תחושת הסבל, המועקות וחששות קיומיות בכל הבט.
לצורך כך נראה סינרגיה מופלאה בין תובנות עתיקות וחדשות מפינות שונות בעולם בפרטיקות יסוד של דרך רוחנית.   

הבהגווד-גיתה
הבהגווד-גיתה הנו דיאלוג פואטי פילוסופי דתי, בין האל, שהתגלם כנהג מרכבת קרב אנושי בשם קרישנה, לבין מצביא מהולל, ארג'ונה, העומד בשדה הקרב של מלחמת אחים יחד עם חמשת אחיו,  משפחת הפאנדווים, מול משפחת קורו, דודניהם. הדיאלוג מתרחש בשדה הקרב, ממש בטרם פתיחת קרב אימתני, בו במשך 18 ימים יהרגו מאות אלפים מצבאות בני המשפחה משני הצדדים (מתואר בפרוט מרתק באפוס "מהברטה"). בדיאלוג מוביל קרישנה את ארג'ונה צעד אחר צעד לתובנה שעליו להתמזג במציאות. הטענה הבסיסית היא, שלא נשנה את העולם, את דרך הפעולה שלו, שממש לא מובנת ולא מפוענחת לנו, כי הם מעבר לתפיסה החושית בפרט ולהכלה שלנו כבני אנוש בכלל: "... הופעתם בת החלוף של שמחה וצער והיעלמותם במרוצת הזמן, משולות לבואן והיעלמן של עונות החורף והקיץ... אלה מקורן בסך הכל בתפיסה החושית, וצריך לכן, ללמוד לשאת בהן מבלי להיטרד" (ב.ג.  [בהגווד-גיתה], פרק 2, פסוק 14).
כל שעל ארג'ונה לפעול, הוא לתפקד כמצביא שעושה מלאכתו באופן המושלם ביותר, גם אם מדובר בהרג בני משפחה קרובים שקמו נגדו, ולהפוך לאדם שנחלץ ממעגל הקסמים של רדיפה חסרת סיכוי אחר השלמה ואושר באמצעות רדיפה אחר רווחים אישיים, מעגל  בו "אין מנצחים, רק מפסידים". זאת על ידי  פעולה  ללא ציפייה לתגובה; ללא ציפייה לתוצאות והשלכות שמחייבות תגובה. הכוונה לעשייה "ממקום נקי", ממקום בו לא לצפות לתוצאות המשרתות את  מאוויי האגו האישי.  פעולה מתאימה היא – לפעול, להיות, לחיות ולעבוד ללא כוונת רווח אישי. לכאורה, אי עשייה מונעת תגובה, אך כאן גורסת הבהגווד-גיתה, שאין זה מעשי ואין זה נכון. אדם שחי במציאות חייב לפעול במסגרת עבודתו, ייעודו האישי שלקח על עצמו וכד', אך מתוך מקום "נקי" משרות האגו העצמי:  "לא הימנעות מפעולה לבדה משחררת מתגובה, גם לא התנזרות לבדה מביאה לשלמות" (ב.ג. פרק 3, פסוק 4) – השמעה חד משמעית כי פרישות, בריחה מהמציאות, אי עשייה תוך התנזרות מן העשייה תהפוך לרועץ. "בצע חובתך, כיון שעשייה עדיפה על אי-עשייה. ללא עבודה לא ניתן לקיים את הגוף הגשמי" (ב.ג. פרק 3, פסוק 8)  - כאן מוסבר שפעילות / עבודה חיוניים לרווחת הגוף הגשמי, כי אם נזניח אותו, נהיה עסוקים רק במכאובים וסבל פיזי, ולא נוכל למלא את ייעודנו הרוחני כיאות. אך פעילות זו חייבת לבא "ממקום נקי", לא לסיפוק האגו: "על האדם לפעול מתוך חובה מבלי להתקשר לפירות עבודתו. פעולה ללא התקשרות מובילה לעליון" ( ב.ג. פרק 3 פס' 19).

הבהגווד-גיטה מציע וממשיך, כיצד להשתחרר השיעבוד לפעולה, ולגוף ולמאווייו באמצעות שירות מסור לאל, אך סוגיה זו מורכבת מדי לברור כאן. רק נציין שמוצע "אלוהים" אחר, שלא דורש או מעניש, אלא מהווה מטרה רוחנית שיש לשאוף אליה. כל מה שאדם עושה, זה השג שלו, ואין כאן "עונש" על "חטאים". הצלחה היא הקטנת הסבל והמועקה של בחיים, ומנגד, אי ההצלחה, התלויה במעשי האדם, היא המשך סבל החיים ומצוקותיהם. 

אנטיגנוס איש סוכו קורא את הבהגווד-גיתה
אנטיגנוס מסוכו, תלמידו של שמעון הצדיק,  מטיף ברוח הבהגווד-גיתה, אך עם טוויסט שונה במקצת, כדי שיתאים לקהל השומעים, כלומר, לא להעמיד בפני האנשים אתגרים נפשיים-הכרתיים שלא ניתן לעמוד בהם, אלא להיות יותר "עממי", בקיצור וב"תכלס", אך עם מסר חשוב מספיק לתחילת דרך רוחנית:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומראל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם, כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא:  (אבות דרבי נתן, פרק חמישי משנה א-ב)
אנטיגנוס דנן, מציג את הדברים, בהשוואה לבהגווד-גיתה, לכאורה פשוטים ונחרצים יותר: יש לנו כאן "היו עבדים", "משמשים את הרב" ו-"כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא".
v      "היו עבדים" אנטיגנוס, בהבינו את הדרך הפתלתלה והמורכבת להביא את האדם להבנה והטמעה, פותח בפשטות בהוראה/ המלצה: "היו עבדים". הכוונה שתהיו בהוויה של משרת, שירות. אדם רוחני הוא קודם כל בהוויה של שירות, לא בהוויה של אדון או מלך, ששולט על הכל, במיוחד על אחרים. במובן עמוק יותר, הווית שירות, מונעת מאתנו להיות/ לדמות/ להשלות עצמנו כי אנו אלוהים. חד ופשוט. מה הפלא איפה, שעשרת הדיברות מתחילות בדיבר לכאורה הטריויאלי ביותר, "אנכי אדני אלוהיך", או במילים אחרות, לא אתה, ולא אחר אלא אך ורק "אנכי". והדיבר השני (מתוך 10!) שוב מדגיש זאת בפן אחר – "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". הווית שירות, "שרות מסור לאל" בשפה של הבהגווד-גיתה, הוא המפתח להיחלץ מהשיעבוד קודם כל לעצמך, לגוף שלך, שכזכור מסבך וממלא את החיים במועקה וסבל מיותרים, ולא ההפך. עצם הווית שירות, להיות עבד, לא במובן של ביטול עצמי, אלא מתוך הכרת ערך העצמי האישי, אנו משרתים. משרתים את החברה בעיסוק שלנו, או מעורבות שלנו, משרתים את בני המשפחה, והם אותנו, וכיוצא באלה דברים. הווית שירות, עבד, ממלא אותנו בתובנה של צניעות, אי חמדנות, והכלה גדולה בהרבה של הסובב אותנו, של אנשים וארועים, שאין בידינו אפשרות לשלוט בהם וודאי לא לשנותם.

v      "המשמשים את הרב" – הכוונה את הסובב, החברה, המקורבים אליך. אנטיגנוס משתמש במושג קרוב ומוכר לעולם המושגים וההבנה של תלמידיו, ואין גורם טוב יותר מלהתחיל בתהליך של שינוי פנימי משיעבוד לעצמי, לשירות הסובב, כמו הרב, אך אין הכוונה שזה יעצור שם, וכל אדם יראה עצמו כעבד כלפי הסובב בכלל, שכל ייעודו הוא שירות, ולא שליטה ושימוש באחר למלא את צרכיו.

v      "שלא על מנת לקבל פרס" – כאן אומר אנטיגנוס בפשטות, ומסביר את המושג "היו עבדים" – לעבוד במנותק לפירות המעשה, "מבלי להתקשר לפירות עבודתו" שראינו בבהגווד-גיתה.

v      כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא – מילים שגרמו  ויכוחים גדולים בין תלמידיו ויורשיהם הרוחניים,  ובכלל לכל התפיסה התאולוגית היהודית שלא ניכנס אליה כאן. כאן אנטיגנוס "מרכך" את המסר, ולמעשה "מוריד אותו" מתוך כוונה לשכנע אנשים, שלא יורדים לעומק הכוונות של הצבעה על דרך רוחנית, אך מבינים היטב מה זה "כדאי"... יש כאן מעין פיתוי, הודאה שלא ניתן להעביר את המסר לכל, אלא בשלבים, ויהיו כאלה שיבינו, אם בכלל, רק את העקרון הבסיסי. לכן מוצע כאן הנמקה למסר הכל כך חד וגבוה ליישום, שאם תתאמצו, זה יהיה כדאי – "לעתיד לבא".

נתינה שלא על מנת לקבל גמול
התפיסה הרוחנית של פעילות המרחיקה את השיעבוד לפעולה, באמצעות שירות, נתינה ללא כוונת גמול, שלכאורה עומדת בסתירה לתפיסה "המערבית" בה על האדם לפעול למענו באמצעים שונים, גם אם זה בא על חשבון האחר – מגיעה גם לימינו. הפסיכולוג ארגוני אדם גרנט, שמראה מחקרית, כלומר באמצעות מחקרים מדעיים ומבוקרים, שדוקא שירות, ולא שיעבוד לפעולה ותוצאותיה, מביאה את האושר" הנכסף" באופן יעיל מכל פעולה אחרת, שמטרתה היא רווח אישי. לטענתו, החברה מחולקת לשלשה: (1) נותנים (2) משווים ו- (3) לוקחים. נשים לב שלמעשה בכל אחד מאיתנו יש שלושת הבטים אלה, והשאלה את מי להקטין ואת מי לעודד ולפתח.
v      נותנים- אלה שנותנים, משרתים, מעניקים עומדים לרשות הזולת, מבלי לצפות לרווח אמיתי. פנויים לעזור, חולקים שבחים מרצונם ומיעצים ברוחב לב.  
v      משווים- כולנו מכירים אותם, כי יש בכל אחד מאיתנו גם אלה: התחשבנות אינסופית, נותנים במידה שהולמת את התמורה הצפויה. בכל מקרה תמיד מצפים ומתחשבנים  כיצד יקבלו תמורה, דבר מה שווה ערך, כי אחרת לא יעשו זאת.
v      לוקחים- הכוחניים, "השולטים", ההפך מ"היו עבדים" - רוצים לצאת שידם על העליונה בכל עסקה, חותרים תמיד כלפי מעלה, ומטבע הדברים זה תמיד בא על חשבון אחרים,  ומגוננים בחירוף נפש על מה שהשיגו ויש להם כבר, וכל הזמו שואפים לעוד. 
הטענה הבסיסית של גרנט דנן הוא, בהתבסס על תצפיות ומחקרים שנעשו באופן מדעי מבוקר בקרב אוכלוסיות שונות, שביטול הדחפים האנוכיים באופן עקבי כדי לעזור לזולת, "מחזק את השרירים הפסיכולוגיים" עד לנקודה שבה שילוב כח הרצון לביצוע משימות קשות כבר לא מתישה, ואז התוצאות הן המוצלחות והטובות ביותר. 
משנתו של אדם גרנט דנן ניתן לקרוא בספרו (יש לצפות שיתורגם גם לעברית) Give and Take: A Revolutionary Approach to Success הוצ' Viking , NY.


אז מה היו לנו?

דרך רוחנית הולמת, ודאי בשלבים הראשוניים, היא אימון עצמי של "היו עבדים", לתפקד ולהתנהל בחברה, בבית ובתוכך כמשרת שעושה מלאכתו ללא ציפייה לגמול כלשהו. אנו מדגימים זאת בשלושה מקורות שונים, שעל פניו אין כל קשר ביניהם: בהגווד-גיתה ההינדי, פרקי אבות היהודי, ופסיכולוגיה ארגונית מימנו. 

  כל הציטוטים הישירים מבהגווד-גיתה בעברית הם מהספר "בהגוד-גיתה כמו שהיא", הוצ' "נאמנות ספרי בהתיודאנתה" בתרגומה של דורית לובן , 2013. 

23 במרץ 2014

מותם של נדב ואביהוא בני אהרון - מחאה דתית חברתית שדוכאה באש


מותם של נדב ואביהוא בני אהרון

- מחאה דתית חברתית שדוכאה באש


בפרשת השבוע שאנו קוראים, פרשת שמיני, (לשבוע 16-22 מרץ 2014 - יד-כ אדר ב  תשע"ד), אנו עדים לצעקה איומה של אהרון הכהן, ששכל את שני בניו, נדב ואביהוא, ואולי אף עומד מעל הגופות, בעצם שתיקתו "וידם אהרון" לנוכח שני בניו המתים, שהקריבו לאלוהים בניגוד להוראות שנברר בהמשך, ויצאה אש ותאכל אותם.

לשיטתנו, נשאל כאן מהו המסר המקראי לחברה הקוראת סיפור זה. לא מה היה או לא היה, אם היה.

מה בעצם היה חטאם של נדב ואביהו, ולמה שתק אהרון אביהם? הפרשנות הנפוצה (ראו למשל קובץ בסוגיה, מרדכי טרופר תשנ"ז)  מניחה הנחות, ויש אף שמדביקים לשני הבנים כוונות שאין להם זכר בטקסט. הבה נדבק בטקסט ונבחן את הדברים, כדי להגיע למסקנה עניינית, ללא משאלות ספקולציות שמשרתות אג'נדות דתיות.
נלמד שמדובר במחאה דתית חברתית שדוכאה באופן ברוטאלי על ידי הממסד. האמצעי הספרותי המקראי להביא מסר מדכא זה הוא גאוני, שכן הממסד שדיכא בברוטליות מצמררת,  מיוצג על לא אחר מאשר על ידי אביהם, הכהן הגדול אהרון אחי משה לבית עמרם.


וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי אדני אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי אדני וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי אדני:
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר אדני לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:
וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה:
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף אדני:
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת אדני עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה:
ויקרא, י', 1-7)

חטאם של נדב ואביהוא
  להלן שלשה גרסאות מרכזיות שניתן לראות בטקסט, המחביא את המסר הדתי-חברתי שננסה לפענח בהמשך

גירסה א'- "אש זרה"
הטקסט מספר, "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי אדני אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:"(ויקרא, י',1).  
מה פרוש המושג "אש זרה"?

א.      ניתן לפרש "אש זרה" כביטוי מטפורי למעשים שליליים בעליל, כמו הביטוי "עבודה זרה" למשל. אך הביטוי עבודה זרה איננו מצוי כלל בתורה בפרט ובכל התנ"ך בכלל, והוא מאוחר הרבה יותר. כאן נראה שמתאים לפענח אותו באופן הפשוט ביותר (פשט). הכוונה כנראה, על סמך הקטע הקודם (פרק י"ט) – שאש לגיטימית, לא אש זרה, היא אש שבאופן פלאי משהו,  ללא התערבות יד אנושית, שורפת את הבשר שעל המזבח – סימן שאלוהים קיבל ברצון את הקרבן. נמצא זאת בפסוק אחד בלבד לפני הפרשה המצמררת, ואין ספק שמות הבנים קשור לתיאור זה: "וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד אדני אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי אדני וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:" (ויקרא, ט, 23-24) – חזיון מפעים, שמפליא את כל העם הנופל על פניו מרוב תדהמה:  אהרון הכין את הבשרים על המזבח בטכס ארוך ומלא ציפייה (המתואר לאורך פרק ט'), ואז יוצאת אש באורח פלא משום מקום, ומציתה את הקורבנות שעל המזבח (פרק ט',24, האחרון בפרק), ומיד לאחר מכן (פרק י',1), מציתים שני הבנים "אש זרה".

ב.      ומה עם כן עשו בניו? בגרסה זו, הם הציתו אש בעצמם- ולכן היא אש זרה, לא אש מהשמיים, וודאי עשו זאת לא רק ללא ציפיה למעשה ניסי שכזה, אלא ללא הסכמה והסמכה: "תני ר' אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן ( ויקרא רבה, פרשה כ', ו' - ט'.) – הכוונה היא בדברי אבן עזרה על פי אחרים ("עין הדרש" (1956)- מדרש רבה בפרוש מ.א. מירקין) היא, "אף על פי שהאש יורדת מן השמיים, מצווה להביא מן ההדיוט" – כלומר, מספר פרשנים גורסים, שהבנים ניסו לכפות הלכה על משה, לא לחכות מהאש הפלאית שיורדת מן השמיים, אלא להתיר להדליק אש, אפילו על ידי פשוט העם, מבלי לחכות/ להשתמש בהוקוס –פוקוס הזה של אש שמימית הנדלקת ללא יד אדם.

ג.        אחרים מצביעים על האזהרה שמופיעה בפרק ט', כהקדמה לאירוע הנורא, אמנם לא בקשר של הצתת האש, אלא על הפרת הלכות הקרבן בכלל:  "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה: וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ אדני חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:" (ויקרא, ט,5-8).
     איום מפורש על מוות למי שיפר את הלכות ההקרבה, וייתכן שגם הדלקת אש באופן פומבי, מבלי להמתין לאש הפלאית היא אחת מעוונות אלה. 

ד.      מכאן: על פי גירסה זו, שני הבנים לא המתינו ולא סמכו על הוקוס-פוקוס, שאש תוצת באופן ספונטני, ותכלה את הבשר שעל המזבח , עשו מעשה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", ופשוט הדליקו אש בעצמם.

גירסה ב' – עשו מעשה ללא הסמכה

א.      פרוש נוסף ניתן ללמוד ישירות מהטקסט המקראי, על פי דברי משה לאהרון (ויקרא,י',3), האב השכול ההמום, לנוכח גופות שני הבנים המוטלות בסמוך למזבח. שני הבנים לא הוסמכו/ התקדשו להקריב לפני האל: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר אדני לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ... " (ויקרא, י',3) . במילים פשוטות – חרגו מהסמכות שלהם, ונענשו למען יראו ויראו.

ב.      אך... לא נמצא כי אלוהים דיבר כדבר הזה! לכן מכוונים אותנו המפרשים למעמד מתן תורה, שהיה כזכור הרבה קודם, בו נאמר: "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל אדני יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם אדני... וַיֹּאמֶר אֵלָיו אדני לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל אדני פֶּן יִפְרָץ בָּם:" (שמות פרק יט, 22, 24), כלומר אלוהים הזהיר מראש שמי שניגש אליו חייב להתקדש, מקרב הכהנים, "פן יפרץ בם", והעם, אשר אינו התקדש מראש, כלומר, לא הוסמך מראש, אסור לו, והוא עלול להיפגע. ומשה ממשיך את הפסוק: " וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד", וכך, בעצם שאני מעניש את הכהנים/ אחרים שעשו מעשה שלא הוסמכו לכך, גם אם הם בניו של הכהן הגדול, אני (אלוהים) מראה לעם, שאינני נוהג במשוא פנים, ובכך אני מכבד את העם.

גירסה ג'- ייתכן וזה קשור לשתיית יין בסמוך למזבח

עוד סימן לאי הנוחות אף של הסופר המקראי לעונש הנורא, מצויה בסוף האירוע, בה נמצא כיצד הטקסט בעצמו מתפתל כדי לתרץ הרג ברוטלי שכזה, שעל פניו נראה שרירותי למדי: 
"וַיְדַבֵּר אדני אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:" (ויקרא י', 8-9).
הבעיה עם אמירה זו, שאמנם היא בסמיכות לארוע (ההמשך בפרק י')  אך אין שום רמז ממשי שאכן זו הייתה הבעיה (הרי אלוהים לא אסר קודם לכן שתיית יין בסמוך למזבח!), ומה הקשר בין שתיית יין ל"אש זרה" שקשה לקבל זאת כביטוי מטפורי, אלא כאש של ממש, כפי שהראנו כאן למעלה.

 המשך הארוע:
נוכל ללמוד הרבה אודות הארוע, גם על פי המשכו הנורא לא פחות, לנוכח עיני כל העם, הכלות מתדהמה, ומפחד נורא שאלוהים יפגע גם בהם, למרות שהזהיר מראש, שעם עולות וקרבנות – לא להתעסק.
א.      כדי להעצים את חדות המסר המקראי הבלתי מתפשר, להגדיל את הזוועה והפלצות, למען יראו ויראו, מסמיך משה דווקא את בני המשפחה הקרובים, שני בני הדודים של שני ההרוגים מישאל ואלצפן, ולא שני כהנים אחרים שבסביבה, לפנות אותם - לשאת אותם אל "מחוץ למחנה" לעיני כל העם.
     "מחוץ למחנה" פרושו -  להרחיק כל רע ובלתי מקובל מחוצה לו . בתורה נמצא הרבה הקשרים לביטוי "מחוץ למחנה" (שמות- 3 פעמים, ויקרא-10, במדבר-10, ובדברים-7), כמו הבשר שלא מתאים להקרבה, הפרש של חיות ההקרבה, המצורע, דברי/ חפצי הקדושה שלא טוב שהעם יהיו קרובים אליהם ועוד): "וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:" (ויקרא, י',4)

      ובהמשך: "ויִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה:"- שוב מתעתע בנו הטקסט המקראי, כדי להדגיש ששני הבנים מתו מידי שמיים, כמו האש שיורדת על המזבח בעת ההקרבה ללא יד אדם בדבר: האש לא שרפה במובן " וַתֹּאכַל אוֹתָם" (ויקרא, י',2), אלא נטלה את נשמותיהם (דברי פרשנים), ובכל מקרה זהו רמז מבעית שהגוף והכותנת נותרו שלמים – עוד נדבך לתעתוע המעיק והנורא הזה, למען יראו ויראו.

ג.        ובהמשך הפרק- כדי להעצים עוד יותר את המסר, "למען יראו ויראו", אוסר משה על אהרון ועל שני האחים של נדב ואביהוא המוטלים מתים, להתאבל עליהם. קשה להאמין על היכן מרחיק לכת המסר המקראי חסר החמלה לכל אלה שחושבים לעשות מחאה נגד הממסד הדתי-חברתי.

ד.      ובהמשך הפרק, מורה משה על שני הבנים הנותרים, האחים השכולים הלכות מסוימות מה לעשות עם בשר העולה, ומשלא דייקו קוצף עליהם, והפעם אהרון אביהם ממהר להרגיע את משה ולתת הסבר דחוק מדוע לא מלאו את ההוראות במדויק. "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:", ומן הסתם זהו רמז, שבעצם התערבות אהרון אביהם ניצלו חייהם, וגורלם לא היה כשל שני האחים האחרים, שלמראה גופות בניו "וידם אהרון". כלומר, שלא יעלה על הדעת של איש מעתה ועד עולם, לעשות משהו בניגוד להוראות.

מהו המסר המקראי ממותם של נדב ואביהוא?
א.       על פניו ניתן בהחלט לראות כאן מסר תאולוגי מאד חריף וקיצוני, שקשור קשר הדוק לאופן הארגון הדתי, של החברה שלנו בפרט, החברה היהודית עד היום.  הסיפור מספר כאן על ניסיון של ערעור הסמכות הדתית של ההנהגה הדתית בכל הקשור בהתקרבות לאלוהים. מאחר והקרבת קורבנות הייתה אז האמצעי המרכזי לכך- הרי לא ניתן לעשות זאת ללא מתווכים מוסמכים מטעם הממסד. הכהן הגדול מראה באותות ובמופתים, תוך שהוא מפרט הלכות עבדות אל בקורבנות באופן מאד מדויק, שהשיא שלו, ארוע מחוץ לטבע, ארוע ניסי, אש מודלקת מעצמה  על המזבח ללא מעורבות יד אדם, ושורפת את הבשר מונח עליה.

ב.      לא תתפלאו אם נספר שאירועי  ניסים דומים מאד, מקובלים העבר וגם בהווה בקרב הרבה קהלי מאמינים מדתות שונות:
v      במסורת הנוצרית הממסדית- טכס "שבת האור" בכנסיית הקבר בירושלים (נערך ביום שישי הטוב שלפני חג הפסחה הנוצרי, שעל פי המסורת הנוצרית הוא יום צליבתו של ישו)  על פי האמונה האש נדלקת באופן ספונטני (החל מהמאה ה-9!) מעל קברו בצהרי השבת שלפני חג הפסחא,  ומהווה סימן לכך שישו לא שכח את מאמיניו.
v      במסורת ההינדית העתיקה, טכס ה-סיטה, שריפת האלמנות יחד עם גופת הבעל, מסופר שהאלמנה מרימה ידה בציפייה שהאש תוצת באופן ספונטני- מידי האל ולא בידי האדם, כך היה מובטח שהמעשה הוא טוב בעיני האל.
v      ככלל, ניסים כאלה להרשמת העם, כמו אש שניצתת באופן ספונטני, כמו גם היעלמות הקורבן/ המאכלים באופן מסתורי, שהכינו עבור האל  (כי האל "אכל" אותו) היו אירועים מקובלים בפולחנים שונים לאורך הדורות, ומוכרים עד היום במקומות שונים ברחבי העולם.
ג.        המסר המקראי מורה לנו, שחטאם של נדב ואביהוא הוא בהטלת הספק בפומבי באמיתות טכס / פולחן הופעת האש. בכך יש מסר נוסף, שאין סיבה סבירה למנוע מכל הדיוט מן העם, להקריב ללא התיווך הכהני. זהו למעשה ערעור על מעורבות אקטיבית של האל בפולחן- מעשה שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום. זהו ערעור הסדר החברתי, המנהיגות השולטת בעם באמצעות מסרים מאלוהים.
ד.      היהדות בפרט, וקצרה היריעה מלהרחיב זאת לדתות נוספות, מושתתת על אמונה מלאה של העם במעמד המתווכים, בכוחם הרוחני ובקדושתם – אז, הכוהנים והלווים, וכיום, מעמד הרבנים, שכוח, ומשאבי עתק עומדים על הפרק בעצם השליטה בעם.
ה.      לכן ההסברים השונים והלא קוהרנטיים בטקסט המקראי עצמו, שמזהיר במספר מקומות: " אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל אדני פֶּן יִפְרָץ בָּם:" כמו גם, אם תנהגו בהתאם לדברי/ לציווים שלי "...ולא תמותון", מצביעים באופן חד משמעי על החשיבות העליונה במסר המקראי, באמונה בחשיבות ובחיוניות מעמד המתווכים, ההנהגה הרוחנית, וכל מי שמערער עליה, מוחא, מציע אחרת בפומבי – דינו מוות!
ו.        לא נימנע מההקבלה מסוימת גם לקורח ועדתו, שעל פניו דרש שקיפות וחלוקה שוויונית בתפקידי ההנהגה, וכזכור הטענות היו לאהרון ולבניו- למה דווקא הם ולא אחרים בעמדות כהונה כה רמות, ולא ערעור על מנהיגות משה.


המסר המקראי הוא חד משמעי – צייתו בעיניים עצומות להנהגה הרוחנית! לא לבקר, לא להעלות ספקות וחלילה מלפקפק בכושר מנהיגותם. יותר מכך: לא מתקרבים לאלוהים, לא מדברים אתו. בשביל זה יש מתווכים, כוהנים, רבנים ושתדלנים, שידברו גם בשמך. במילים אחרות,  עשו את הטוב בעיני האלוהים (מה לא טוב מובהר באופן חותך ודינו מוות), ואולי תזכו בחסד כלשהו. אם לא זכיתם בחיים טובים, רק בעגמות וכיוצא באלה – זה בגלל שאתם לא עושים את הטוב באמת, ועליכם להראות חרטה שלמה, ולשנות דרכים, באמצעות תיווך רבני מוסמך. ואם לא תנהגו כך - המסר היהודי המוסרי-חברתי הוא, שגורלכם יהיה כגורל נדב ואביהוא. ולהשומע ינעם.