30 ביולי 2011

גדל כאן דור שלא ידע את החושך ולא את השמיים


קרדיט: את ההשראה לפוסט זה קבלתי משיחה עם עידו ממצפה כוכבים ברקת, ומודי ברודצקי מכפר-ורדים.

הילדים של היום הם רק הדור השני בתולדות האנושות כולה, שלא יודע מהו חושך ולא מכיר את השמיים. את ילדותי, וילדות מרבית בני גילי באשר הם, ודאי אלה שגדלו בכפר, ליוו שמי לילה בוהקים עם כוכבים זוהרים, ושביל החלב החוצה את הרקיע האפל. בשירותי הצבאי נחרט  בי מראה שמי הלילה בסיני, שבלילות הארוכים ליוו אותי, ואני זוכר יפה איך אני מוצא עצמי נפעם מהעוצמה של החושך, ענני החלב וכוכבי הרקיע הבוהקים, ואף מתייעץ עם שמי הלילה, משל היו חברי הקרובים ממש. כמו כל אדם שחי בעבר הקרוב והרחוק, ניתן היה כמעט בכל לילה לראות את שינוי מיקום כוכבי הלכת הבהירים יחסית למזלות ושאר כוכבים מופלאים: הנגה עם שקיעה במערב ככוכב המקבל את פני הערב, ובעונה אחרת עם זריחה במזרח כאיילת השחר; כוכב הצדק הבוהק, שלעיתים נראה כחללית קדמונית של ממש התלויה בשמיים שבאה לשעה קלה, המאדים הכהה משהו, ואף השבתאי (שעם משקפת שדה טובה ניתן היה לראות במרומז את הטבעות שלו כמו גם מספר ירחי הצדק). ושלא לדבר על הירח, שלעיתים מהמם בגודלו באופק.
כיום, הדור הצעיר גדל לראשונה מאז מאות או אף אלפי אלפי שנים לאחור, הוא גדל ללא חושך, ללא שמיים, ללא רקיע שמי הלילה. את הרקיע המסתורי רב ההוד, המשובץ כוכבים כוכבים כפנינים יקרות,  שמעניק השראה קמאית ונשגבת של תת מודע קולקטיבי אנושי מקדמת דנן, מחליפים קירות אמיתיים של בטון, זכוכית ופלאסטיק, כמו גם קירות מטפוריים של "ידע מדעי" חלול, חלקי ונטול משמעות שבא "להסביר" ולמעשה ממש לא, כמו גם קירות "מציאות וירטואלית" שהקשר שלה עם המתרחש בחוץ הולך ומצטמצם לחבילת סיסמאות, קירות של יחסי ציבור, הטעיות מכוונות מההוויה האישית-חברתית האמיתית, שהיא עלובה למדי, עם סדר יום מתוזמר בנוסח חוות החיות (ג'. אורוול, 1945) בה החזירים, המעמד השולט, מציגים את המתרחש בעיוות דמגוגי שמשרת את האינטרסים הצרים שלהם בלבד על חשבון כולנו. קירות של מידע קטוע ופלקטי, שאם הוא מגיע באופן כלשהו, נראה מבעד למסך השטוח של הטלויזיה/ המחשב/ האי-אי-אי האישי (אי-פון, אי-פד...) והעיקר – ילל'ה, נעשה שמח.
ואם כבר אחד מהצעירים מאלה, שלא ידעו את החושך והשמיים, כבר יוצא באקראי מלבירינט הקירות הסוגרים עליו מכל עבר, נקלע למקום בו שמי הלילה פורשים ידיהם, ופותחים את הלב אליו, הוא פשוט לא מבחין בהם, ההפך. הוא נכנס לפאניקה מהאורות המשונים האלה שברקיע, וכל מה שיחפש זה מיד להדליק אור פנס/ אחר להשיב את נפשו ולשוב לתקוע את ראשו במערת הבערות.

שווה להתהות: מה המשמעות הרגשית, הקוגניטיבית, תמונת העולם, תובנה אישית על מקומו של האדם בעולם, על מרחב, זמן, אלוהים, תקווה, כמיהה, יחסים, חיים, מוות... ובעצם מה לא – איך כל אלה מתעצבים ומעצבים את האישיות ללא שמי הלילה? מה ההשפעה על היעדר חוויה כה בסיסית כמו להביט בשמי הלילה המשבצים כוכבים קורצים ומזמינים שיח פנימה והחוצה?
בעצם אנו מחזירים במו ידינו את ילדינו חזרה לבערות של המערה של אפלטון (על פי משל המערה הידוע ומצוי בכל ספר פילוסופיה נגיש) שהיא דימוי לפני המציאות להווית הבערות בו אנו מצויים. הוויה זו מושתתת קודם כל על חושך, שבעיני המצויים במערה זו – הוא האור האמיתי שזוהר כאלף שמשות מכזבות ואפלות. האור המציאותי שכל אור אחר (של השמש בחוץ למשל) הוא מזיק וטוב יהיה אם נימנע ממנו לגמרי. בערות זו מושתתת על אגו ילדותי וכוזב, אני ואפסי עוד, גזענות, ובורות ואי רצון ויכולת להכיר בדברים אחרים, לא מוכרים, אלה שאינם "החברים/ משלנו" של הנבערים במערה החשוכה הקטנה, שלא יודעים את שמי הלילה המסמלים את התבונה והמודעות, ושקועים באשליה פתטית שזו היא פסגת העולם, לא פחות. ומי שכבר זוכה לצאת משם, וחוזר להוכיח שהם לא על פסגת העולם, גם לא על גבעה נישאה, רחוק מכך: ביצה עלובה של דשדוש והתפלשות בבוץ של "ריאלטי" עלאק.
צעיר זה, שהבין זאת פתאום, חוזר לקרוא להם לצאת אל העולם שם בחוץ, נכון הרבה יותר להם ולכול, אך נופל טרף לבערות ולקנאות החשוכה ולהתנגדות לפתוח צוהר החוצה ממערה קטנה זו. הוא נחשב "לכופר", ועל פי משל המערה אליבא דאפלטון, סופו להירצח על ידם... כי מה יותר נכון, חמים ונעים מבערות, מאי-שינוי לעבר אי-ודאות מובנית, רדידות ואגו, קנאות וגזענות ושנאה ואלימות, כלפי משהו שאינו מהעולם הצר, הביצה המוכרת הצרה כעולם נמלה?  

ילדינו לא זוכים לראות את שמי הלילה בגלל האור הסינטטי הפיזי והמנטלי המוקרן ללא הרף 24/7, ומגיע מכל פינה כיום, מאופק עד אופק. דוקא מניעת שמי הלילה מדור ילדינו והבאים אחריהם, בגלל "זיהום האור" בלילה, נראה כהשמטה של מרכיב מהותי בעיצוב האישיות וקביעת מקומו בעולם במרחב ולאורך חייו. רק ימים יגידו איך ישתנו פני החברה, גם בעקבות השמטה זו של שמי הלילה, שהוא "חושך מואר" כחלק מהאור של חיינו, שללא זה האור של שמש היום, הנותן מידע ופרספקטיבה על החיים בכלל של כל אחד מאתנו – חסר מאד. מה שנראה כבר עתה מאד לא מעודד... אולי הגיע העת שנפקח עיננו גם לכך?
.

2 ביולי 2011

עורי עורי שיר דברי- קבלת שבת בצפת




מרשמיו של תייר בקבלת שבת בביה"כ  בירב ("כרוח מנשמתו של הרב קרליבך ז"ל") בצפת יולי 2011

כתושב הגליל כבר שנות דור, התגלגלתי עם חבר שכן שהציע לקבל את שבת המלכה בסמטאות צפת. והנה אנו בנסיעה קצרה מביתי לצפת בערב שבת, בעוד החמה מתמהמהת, כדרכה של החמה בימים הארוכים בשנה, ויורדת לאט לאט, ומשהה את החול, כדי להגביר את ייסורי הציפייה לשבת המלכה, ומשלה אותה ואת הבריות שעיתותיה בידיה, ואין היא אלא מצחקת בעולם ועושה בו כרצונה, ואין עליה כל קצין ומושל המכוון מסילותיה במדוייק וללא סטיות.
עוד בכביש 89 בואכה מירון, בסמוך לספסופה נראים שוחרי שבת רבים, הממהרים מהמקוואות שהמים בהם בוקעים ישירות ממצולות האדמה של הר מירון הקדוש, ולא הוסעו בצינורות, חוזרים או הולכים להספיק להגיע אל בתיהם או בתים של אחרים שהם מתארחים בהם, לקבל את פני שבת המלכה.
בפניה  בצומת מירון לכיוון צפת, אספנו חסיד אחד. דק, כיאה למצניע לכת ומרבה בצומות, לבוש שחורים ומגבעת, זקן ארוך ושחור, המעיד על גילו הצעיר. השיחה מתחילה במבטא אמריקאי כבד, ורק שהזכיר שהוא חסיד "מרוקאי", כלומר מוצא הוריו ממרוקו, השתדל לדבר במבטא שיצדיק ייחוס זה ללא הצלחה יתרה, והעברית הגלמית שבפיו במבט אמריקאי כבד נותרו כשהיו. לאחר שיחה אודות הזהר הקדוש, והסימנים שהוא מביא כי הגאולה ממש בפתח, וייתכן ונראה משהו כבר בערב ראש השנה הקרוב תשע"ב, (ואני מתאפק ושותק, ורק ממלמל ביני לחדרי הבטן את שחז"ל אמרו: "תיפח רוחם של מחשבי הקיצים"), סיפר שהגיע מבית שמש ועבר להתגורר לאחרונה בצפת, יחד עם חברי קהילה שעברו, כי רבם  הצפין ועבר להתגורר בסביבה. ואני חושב על כי שפר עליהם גורלם, שיכולים לקום עם צרורתיהם על שכמם ולנוד ולנוע ממקום אחד לשני, כי מן הסתם השוכן במרומים זן ומפרנס, ואין צורך לדאוג לזוטות של חומר שכאלה.

הכניסה לבית הכנסת בירב בצפת (כניסה ראשית ולנשים).
העיר הישנה של צפת קטנה, וחיש קל מצאנו עצמנו מהלכים בסימטאותיה ההומים אדם, גברים נשים וטף, לבושים במחלצות חגיגיים לקבל את פני השבת. הדממה לכאורה בסימטאות העיר מופרת משירה שהולכת וגוברת מפינות שונות. זכרתי להשאיל כיפה מחברי לצורך כך, אך היא הייתה קטנה, והרוח הצפתית לעת ערב לא חסה עליה, גם אם ערב שבת המלכה הוא, והעיפה אותה מראשי פעמים מספר. עוד אני שואל עצמי אנא אני בא, ונפשי שואלת מי ייתן בידי סיכת ראש (כדי לחברה לשערותי שלא תעוף) כשאני כבר חושב לא לחוס על כבודי, ולבקש מאחת הנשים או הנערות שהיו בין הקהל ההולך וגדל בסימטאות, ראיתי סיכה מונחת לרגלי על מרצפת הרחוב הצר, כאילו מחכה לי שם מאז ומעולם. בעודי מתכופף ומרים אותה, ומגלה זוהרה שהתעמעם מאבק הארץ, אני נושא עיני ורואה שלט: "ביאת המשיח".

בצעד קל פסענו ושאלנו את הבריות היכן בית הכנסת בירב. או אז פנה אלינו איש גדל מידות זקן ומאיר עיניים ואמר, וכי לא יאה לכם לקבל את שבת המלכה אצלנו? ועוד אנו מכחככים ומנסים למצוא דבר מה לומר, והנה עוד אחד פונה אלינו בטרוניה דומה, וכשהודינו לו מקרב לב ופנינו הלאה, פנה אלינו בחיוך אדם אחר עם בקשה דומה. מיד עלו בי המראות, להבדיל אלף הבדלות של הפצרות כאלה ואחרות ברחובות אחרים במקומות אחרים אי שם באירופה כמו גם ברחובות עמוסי תיירים בלבנט, וחייכתי ביני לביני, על טבע האדם וכיוצא באלה דברים, הרהורים שעולים וצפים בהזדמנויות מיוחדות כאלה.
כאתנחתה קלה, נעתרנו להפצרות, נכנסנו לבית ישן בשורת הבתים הארוכה באחת הסמטאות,  רק להביט בנוף הנשקף מלמעלה. מהמרפסת הגבוהה על בית הקברות נורא ההוד של צפת, ואז מספרים לנו, שהתגלה שהבית לא עתיק מאד, אך הא עומד על חדרים ובתים שהיו קבורים שם באדמה עד לאחרונה,  ובאו אנשים טובים וגילו תפארתם, ועוד מעט קט יפתח שם מרכז מושך עין ולב.
או אז שמנו פעמינו אל בית הכנסת הקטן פנינו אל בית הכנסת בירב (על שם יעקב בירב הצדיק מהמאה ה- 16). בינתיים בא השמש ונבלעה במצולות האופק עד למחרת, בו תגיח שוב בצד השני של העולם. הסמטאות שהיו הומות אדם, מלאו עוד יותר, ושירת קבלת השבת בוקעת ועולה מכל פינה, והתרגשות גדולה אופפת את כולם שאצים רצים וממהרים איש איש למקום קבלת שבתו הוא. מבין האנשים ניכר שחלקם הגדול אינם תושבי המקום אלא תיירים מזדמנים, וכאלה שבחרו לנפוש בסוף שבוע זה, וכל סמטאות העיר מלאה בקדושת השבת האופפת כל.
בית הכנסת בירב הוא מקום צר מאד, כיאה לפרוזדור המקדים את הטרקלין של מעלה. מאחר והמקום צר מלהכיל את הבאים, הכינו מבעוד מועד בסמטה הצרה, חציצה באמצעות צעיף של תכלת, שממקום זה ואילך יעמדו הנשים, וממקום זה הגברים, ולא יתערבבו חס ושלום אלה האלה. נדחקנו פנימה, אל המקום הומה אדם. מיד הזדרז מאן דהוא ונתן לי סידור. פתחתי אותו בקבלת השבת, והצטרפתי מיד לשירה הגואה, המושרת בלחנים של קרליבך, שהותיר לבאים אחריו שמחה ורוממות נפש לדורות. עוד הספקתי לראות את עזרת הנשים במקום צר זה, שהוסתר היטב על ידי פרגוד, וממילא בצפיפות הגדולה שהלכה ועבתה לא ניתן לראות דבר, אלא רק להצטרף אל השירה הגואה וגולשת החוצה וממלאת אתה אויר של צפת במתיקות של קבלת המלכה.
והשירה עולה ועולה,  
"הוד וְהָדָר לְפָנָיו. עז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשו... חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ: אִמְרוּ בַגּויִם ה' מָלָךְ." שרים כולם (כמעט) בדבקות רבה בלחן הנעים של קרליבך דנן. בסמוך לי שני גבירים בחלוקי חסידים מפוארים ומחויטים היבטב, שמסתודדים ולוחשים רשמים אודות משהו, שוחקים ומגבירים לעתים קולם כדי להתגבר על השירה הגואה, אך עיני לא צרה בכך, כי מאוחר מעט יותר יצטרפו לשירה גם הם. מצדי השני אברך צעיר, שהשירה אמנם לא בת בית אצלו, והוא יותר אומר שירה מאשר שר,  בקול צווחני וצורם משהו, אך ניכרים בו שמחה וכוונה כנים. אחר מניף ידיים למעלה בעיניים עצומות כשהוא מדגיש את ההברות של המילים בלחן המתנגן וכולו טבול בקדושת המקום והעת - הלא היא ערב שבת, זמן קבלת הכלה. מלפני, אברך צעיר ממש, שזקנו עדיין בחיתוליו, מסלסל ללא הרף בפאה השמאלית הארוכה עד כתפיו , מגלגלה, פורם ומיישר וחוזר חלילה כל אותו הערב, תוך שהוא שר יחד עם הכל ונע לפי הקצב.
ארון הקודש בבה"כ בירב בצפת
ככל שפעמי המלכה הכלה נשמעים,  גוברת השירה והשמחה עמה. הרב שמוביל את השירה הולם על השולחן בצפיפות הגדולה, מתוך כוונה גדולה, ורבים מחרים אחריו, ומנסים ליצור שרשרת רוקדים בצפיפות. אחדים קפצים במקום מתוך שמחה, והאנרגיות והשמחה גואים גם אל הסמטה, בה מצטופפים המוני אנשים להנות מזיוה של המלכה שהנה הנה באה, ומתערבבים בשרוכי הזיעה הגולשים בגב,  גם בערב הקריר יחסית, כשהצפיפות עושה את שלה.
"אָנָּא בְּכחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ..." מתגברת השירה, וככל שקרבים ל-"לכה דודי", ההתרגשות גוברת. "שוְעָתֵנוּ קַבֵּל. וּשמַע צַעֲקָתֵנוּ. יודֵעַ תַּעֲלֻמות: בָּרוּךְ שם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד:" שרים בקול עצום ורם כולם בלחן  הנעים, ואני מוצא עצמי צרוד מהשירה שהצטרפתי אליה, שכן הלחן פשוט ונקלט מיד, המילים לפני, והנה אני יכול בכיף לשיר בקול, למרות שאני מוצא קושי בקול הלוחץ משהו, שמוביל הרב, קול גבוה יחסית ומאומץ של חזנים, ואני לא מוצא טון נמוך יותר שישמע טוב יותר, ויהיה נח יותר למיתרי הקול.
המחשבות הזרות נמוגות כשמגיעים ל-לכה דודי. " לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שבָּת נְקַבְּלָה" שרים בחדוה עצומה, ואז הקטעים בזה אחר זה שמתחילים ב- "שָמור וְזָכור בְּדִבּוּר אֶחָד..." ושוב את ה"לכה דודי" ולאחר מכן "לִקְרַאת שבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה" ועוד ועוד....
הרעש והדוחק, וגרוני הצרוד שלא רגיל לשירה כה מאומצת, מאותתים לי שדי, שכן הכלה-מלכה כבר כאן וקדושתה אופפת את הכל, כולם נהנים מזיוה. אני נדחק בקושי רב החוצה אל הסמטה, שגם שם הקהל העצום שר יחד עם באי בית הכנסת הצר מלהכיל, בלחן של קרליבך.
משם פסענו במורד הסימטא העמוסה לעייפה בבאים לקבל את פני הכלה- שבת המלכה, אל ככר קטנה כשקולות השירה מגיחים ועולים מכל מקום. ושם, תחת סככה קטנה עם שלט גדול של "פאלפל ושווארמה" שפתוחה בימי חול ועתה פינתה מקומה לכלה, מקפצים בעליזות אברכים צעירים בלבן, חלקם עטופים במעין טליתות לבנות. לרגע חשבתי שעיני מטעות אותי, שכן תמהתי כיצד זה בין המקפצים ישנן גם מחוללות, שכן מאחור, עם ראש עטוף בלבן, לא ניכר אם הם זכר או נקבה. רק שהם מסתובבים, נגלים  פניהם המזוקנים, מקפצים בלהט גדול, כששבת המלכה פוסעת צועדת מעדנות בסימטאות העיר ובשמיה.  והנה גילינו מבין המקפצים שמקבלים את פני הכלה בהתרוממות רוח עצומה, בן של מכרים שמצא את מקומו כחוזר בתשובה במקום, ופניו מזוקנות קורנות לנוכח המלכה שבאה.

הנשים הרבות על טפיהן כמעט ואינן מצטרפות לשירה. עוצמת השירה של הגברים, שחלקם לבושים במעילים, מגבעות ואחדים אף כובעי פרווה עגולים של חסידים, וחלקם לבן, מכסה הכל. אני חושב על הוויכוח על איסור שירת נשים ("קול באשה ערווה"), ואני תוהה: אם כך, איך והאם חל גם איסור על שמיעת דיבור אשה וכד', ואיך זה שכולם כה כמהים דווקא לכלה, קוראים לה "בואי", ומקדמים את פני המלכה בשירים ולחן כה מתוקים, בכמיהה כה עצומה, ומדברים בשבחה. האם אין הם חפצים לשמוע את קולה?
אולי, אני אומר לעצמי,  אין לה קול גשמי, אלא רוחני בלבד, זה המתרונן במיתרי הלב בלבד, ולכן ניתן לכמוה ולברכה בצהלה כה גדולה וללא היסוס, גם אם היא המלכה שנעתרת להפצרות ובאה, ולא מלך מלכי המלכים היושב במרומים שאינו מטריח את כבודו לבא, ואף לא אחד מבקש זאת, או מעלה על דעתו שכך צריך, ורק באחרית הימים יגיע המלך בדמות המשיח המתמהמה עדיין ולא בא.  ואולי, אני תוהה, אולי לא באמת מתכוונים שתדבר או תשיר, אלא פשוט תבוא ותביא נחמה ושמחה על הכל, כאם רחימאית, המחבקת את ילדיה בשקט, כדי לא להטריד את המנוחה והשלווה שירדה עליהם בשירת נשים דוקא.
אנו דוחים בנימוס הזמנה לקידוש וחוזרים הביתה, מותירים את המלכה עם מברכיה בין סמטאות העיר שקדושה נופלת עליה, בקולניות, בריקודים ודילוגים ושמחה אין קץ.  והצמיגים המאווששים על כביש 89 שרים אף הם, בשירת גברים כמובן: 

"לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שבָּת נְקַבְּלָה.
הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי. 
 עוּרִי עוּרִי שיר דַּבֵּרִי. כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה."

11 במאי 2011

אני מצהיר בזאת שהגעתי לגיל שאני לא חייב להצהיר בזאת


יום עצמאות אצל חומי  ונגה על הדשא 2011 10-5-2011
כבכל שנה, מתבקשים הנאספים ביום העצמאות אצל חומי ונגה על הדשא לשאת דברים. הפעם הנושא היה "אני מצהיר בזאת..." להלן תרומתי הקטנה לקולטורה של אירוע זה.

אני מצהיר בזאת שהגעתי לגיל שאני לא חייב להצהיר בזאת.
אני מצהיר בזאת שעל אף שאני יודע שהדברים צריכים להיראות ולהיעשות אחרת, ועל אף שאני יודע, שהעתיד של המדינה הזאת לא אי-אי-אי, ועל פניו, פניו לא אל עבר מסלול עתיד מזהיר וורוד, ועל אף שאני יודע שעתידה כרוך באופן מובהק בעתיד ילדי וילדיהם, לא אראה שחורות, ואנסה בכל כוחי להפנים, כי לא אוכל ממילא לשנות את דרכי העולם, אז לפחות לא אסבול בעטיין.

אני מצהיר בזאת שלמרות כל הנ"ל, אנסה בכל מאודי לראות את הטוב והיקר והנינוח שיש לנו לילדינו, ולמדינת ישראל, כמו גם לשלום העולם כולו. פשוט אצא מנקודת הנחה פשוטה שאם הגענו עד הלום, הדברים מסתדרים גם בלי שאני חייב להצהיר, להרגיש ולחשוש, וממילא הדברים הטמירים ישארו טמירים וסמוים מן העין, והדברים הברורים יהפכו ללא ברורים, ככל שנקרב אליהם.

 ולכן אני מצהיר בזאת שאינני מצהיר בזאת, ואאמין ואניח שהמים תמיד יזרמו בסופו של יום לים, ואֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, והשמש תבא ותלך, בין אם אביט בה ובין אם אתעלם ממנה,  ואל מקום שהיא הולכת היא תשוב לשם. כך גם אני, וכל אחד מהמסובים כאן, כמו גם אלה שלא מסובים כאן, הרי ממילא נשוב למקום ממנו באנו, בין אם אני אצהיר בזאת ובין אם אחריש.

ולכן חברים יקרים אני מצהיר בזאת שאני מניח לנפשי, ובכך מניח לעולם להתנהל בדרכו המשוגעת, המתזזת והבלתי צפויה ובלתי ברורה, ואני, הדל באלפי מנשה, אנסה להנות ולהיות שמח במה שיש, ולא במה שאין, ואף לא בפן ושמע שמשהו יקרה או לא יקרה.

ולכן חברים יקרים, מלאו הכוסות, ונשמח ביחד, וכל השאר שילך ויבא ויקפוץ וינוח, למי אכפת.
.

8 במאי 2011

מי מחבל באושר שלי?


טוב, לדבר על "אושר" זה כמו לדבר על מזג האויר. אין הרי מה לחדש, זה משעמם, חוזר על עצמו, ופרט לכך שיש להזכיר לנו שאנו מחבלים בו במו ידינו, אז באמת מיצינו.
עם זאת, בהרצאה נחמדה של דן גילברט, (פסיכולוג חברתי באוניברסיטת הווארד שכתב את רב המכר "למעוד אל האושר" שתורגם ל- 25 שפות וזכה בפרסים יוקרתיים)  ששואל מדוע אנו מאושרים, הוא מגלה פן מעניין ששוה אולי להתעכב עליו, שלא תגידו שבגלל שלא שמעתם אותו אתם עדיין אומללים רחמנה ליצלן, ואיבדתם את הדרך לאושר בגלל זה. לא שלא אשאיר את טביעת האצבע שלי כאן, ואפתח את הנושא הרחק מהרצאה זו, אך הטריגר לכתיבת פוסט זה יש לזקוף לזכותו של גילברט דנן.
הטענה המרכזית היא שיש אינסטינקט טבעי אצל הבן אדם כדי שנהיה מאושרים. ממש כך. הבעיה היא, שכמו בכל  אינסטינקט טבעי, שאנו רוצחים אותו במו ידינו עד אבדן הכרה במו סכלותנו, טיפשותנו ועיוורוננו , כלומר, מתמסרים לאשלייה במקום להביט במציאות בעיניים, ולומר לה, הבנו.
המסר הוא שאפשר להיות הרבה יותר מאושרים, ואם זו מילה גבוהה מדי עבור פולנים שכמונו, שלסבל נולדנו, אז לפחות נינוחים יותר, ואף, רחמנה ליצלן, מחייכים מידי פעם.

סליחה,  איזה סוג אושר בקשת?

בן זומה היה אומר "איזהו העשיר, השמח בחלקו" (משנה מסכת אבות פרק ד,א), ולא נעים לחזור על מנטרה שחוקה זו, אך בינינו, הצטמצמות לסל הנכסים האישי הקיימים הוא, מן הסתם, נקודת המפתח לאושר. מאחר וכבר עתה ניתן לשמוע את נחרת הבוז ו/או הפיהוק שלך הקורא, על הצהרה חגיגית זו, נרחיב יותר ואולי אף נחכים קמעה.

מצד אחד, מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת הקוגניטיבית. עם היכולת הרגשית יש לנו בעיה, כי כפי שנאמר "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג', 16), כשה-'הוא' בפסוק זה, הוא בעצם הרגש. הרגש שמוליך אותנו יותר מדי פעמים באף, במקום שאנו נוביל אותו. אם נדייק יותר, אליבה דגילברט דנן, מדובר בדמיון, ביכולת החיזוי שלנו, היכולת בהעלאת תסריטים שרובם מן הסתם לא יתגשמו, או אף לא ניתנים למימוש (מי לא דמיין שהוא עף כמו פיטר פן למשל?). אבל יכולת זו, שאין לה אח ורע בין יצורי העולם, שקיים רק בקרב בני האדם, מעניקה לנו את היכולת גם להיות מאושרים. בעצם זה מובנה בנו, מעין "אינסטינקט האושר", אך אנו, והחברה הסובבת אותנו עושים הכל כדי לבלום אושר זה.
במילים אחרות, מוטבע בנו מנגנון של יצירת אושר מובנה, אך אנו והחברה הסובבת, מתכחשים לו באופן גורף, והרי לכם סבל, אולי מיותר.
ונסביר: ישנם שני סוגי "אושר": (1) סיפוק שממלא אותנו שמחה, גילה, דיצה וכיו'ב כאשר אנו משיגים דבר שמאד רצינו, והנה עבדנו/ התאמצנו/ ייחלנו, והנה הוא בא, והוא שלנו ואתנו. (2) סוג שני של סיפוק, שביעות רצון בהחלט נינוחה, אודות הנכסים האישיים שבידנו, המצויים כאן ועכשיו. הסוג השני של הסיפוק מתוקף באין סוף מחקרים התנהגותיים, שמראים שאם עלי לבחור מה מוצא חן בעיני יותר, מה נראה לי יותר הולם, נבחר בדרך כלל בנכסים שבידינו, ולא משהו שלא בידנו, מבחינת "ציפור על העץ".
לכן, למשל, נהיה מסופקים דיינו בדירה שאנו גרים בה, במכונית, במחשב שהוא שלנו, ולהבדיל, בילדינו שלנו, ולא של השכנים, וכיו'ב. במילים אחרות, לא מה שיש לנו בפועל גורם לנו לא להיות מאושרים. ההפך. המודעות שלנו מסתפקת בנכסים האישיים שלנו שקיימים, ולא רק מסתפקת, אלא ממלאת אותנו בדיעה שמה שיש לנו, זה מה שטוב לנו, "מה שמגיע לנו" בזכות. ברור שאנו יודעים שיש דברים אחרים, שאולי נמצא שהם איכותיים יותר, אך מאחר והם לא שלנו ולא בידינו, ואין לנו כל שליטה בכך, ולעולם לא תהיה - נשמח בחלקנו מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו"  של בן-זומה דנן המוזכר כאן למעלה.
בניסוח אחר: מוטבע בנו מנגנון שמסב לנו אושר על דברים שבשליטתנו ובהישג ידינו, ולא על דברים שלא כך. פשוט נכון?

אבל... אנו חשים שיש כאן משהו לא תקין. למה עם כן איננו מאושרים?
מותר האדם מן הבהמה כבר אמרנו? הקנאה והחמדנות, שמועצמים על ידי אשלייה שמוכרת לנו, שיש תחליף לכל דבר שכבר יש לנו, ורק אם ננסה אותו נהיה מאושרים. אשליה זו מעבירה אותנו על דעתנו, והיא מבחינת מילוי מים בדלי מנוקב בתחתית, והנה הגענו אל סיזיפוס, שככל שיתאמץ יותר, לעולם לא יסופק ולעולם לא ימצא מנוח וסיום לפועלו. תמיד יהיה עוד ועוד, "הב הב" ("לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הון" משליי פרק ל, 15)

והמחבל באושר הוא....
המחבל הראשי של האושר הכל כך אלמנטרי של "העשיר השמח בחלקו", היא החברה הצרכנית שאומרת "קח קח", ואנו תובעים "הב הב". צמד חמד ה-"קח קח" וה"הב הב", תודו. חברה צרכנית מול אזרח לא מסופק במה שיש לו, ולכן גם לא מאושר, ההפך. השמן בגלגלי הכלכלה שאנו כה גאים בה, הוא חוסר הסיפוק הפרמננטי של אזרחי החברה ממה שיש בידנו, ולמעשה מוצע לנו הצע אינסופי לדברים אחרים, שאינם שלנו ואינם בידינו. כך כל התרבות הצרכנית, שכל יום מציעים לנו תחליפים למה שיש, וזה מגיע עד כדי אשלייה שניתן להחליף חיים בקלות... אז מה הפלא שאין אנו מאושרים?

  נמצא שדוקא החירות, חופש הבחירה, אין סוף האפשרויות שחברת השפע מעניקה לנו, גורם לנו לאי שביעות רצון פרמננטית, והדלי שאנו שוקדים למלא אותו הסיפוק, נינוחות ואף שמחה, לעולם לא יתמלא, שכן המים מחלחלים להם מהתחתית, וככל שנגביר את קצה המילוי, כך יזלגו המים ממנו מהר יותר, וחוזר חלילה.


איך נהיה מסופקים במשהו, אם אנו יודעים מראש "שיש לנו אלטרנטיבה"? עוד לא פרקנו את האריזה מהטלפון/ המחשב החדש, כבר אנו יודעים שיש משהו "טוב יותר". החברה הצרכנית היום מנסה להקל על כל אפשרות החלפה ואף פירוק הקיים, רק כדי שנתנסה עוד ועוד... לשווא כמובן, כי לעולם לא נהיה כך מאושרים, כי לא קנינו די, לא חווינו די, לא ניסינו די. "אם לא תנסה, איך תדע שזה לא טוב?"

והנה, אין אנו רוצים לפגום חלילה בערך מקודש כמו בחירה וחירות, שאין להם תחליף לצורך העצמה אישית, אך מצד שני, ככל שיש לנו יותר אפשרויות בחירה, חירות ללא גבולות, האושר שלנו הולך ומצטמצם. מה הפלא שאנו שומעים שדוקא בחברה מעמדית, בה כל אחד יודע את מקומו מלכתחילה, ואת כמות הנכסים שהוא יוכל לצבור ולהנות מהם, דוקא בה, האומללות קטנה בהרבה מזו שלנו,  בגלל אינסטינקט האושר, שפועל היטב עם הנכסים שיש בידינו, ולא כציפור על העץ שמאפיינת חברה פתוחה, בה לכל אחד חופש בחירה רחב עם אינסוף אפשרויות בחירה. ככל שחופש הבחירה גדול יותר, כך האומללות גדולה יותר, ולא נתפלא איפה, על הנהייה לחברה סגורה, מעמדית, העיקר שתהווה מסגרת ושקט, ולא אני אצטרך לבחור ולהחליט בעבורי ובטובתי...

החרות העליונה היא החרות להיות מאושרים
הפילוסוף הבריטי ישעיה ברלין (1909-1997) הבחין בין חירות שלילית לחירות חיובית. חירות חיובית היא חירות הנתפסת כמשהו שלא ניתן ליישום בגלל ה-"הם". אני לא יכול/ה, לא משיג/ה, לא מממש/ת בגלל ... "הוא" או "זה". תמיד נמצא במי לתלות את האשם שאני לא מסוגל/ת להשיג את מה שאני חושב/ת לנכון לי. תמיד נמצא למי לבא בטענות, את מי להכפיש, להטיל רפש ולהאשים אותו/ם, באי היכולת שלי להגיע למה שאני חושב שמגיע. או אז, אינני יכול להיות שמח בחלקי, בסל הנכסים שלי, בקיים, במה שיש בידי והוא שלי. קל הרבה יותר להאשים משהו חיצוני לנו במגבלות האישיות שלנו, במומים האישיים, באזלת היד, באימפוטנציה האישית, שמונעים מלהגשים את השאיפות והמאוויים האוטנטיים. כמה קל ואיזה כיף לעשות זאת! המחיר הוא – שאיננו מאושרים כלל וכלל. עד כדי כך שאיננו מאושרים שיש לנו אפילו תאוריה, שאין דבר כזה אושר, אלא רק באגדות... נו באמת.
לעומת זאת, חרות שלילית קשה הרבה יותר להגשמה ולהכלה: אי היכולת לממש את חירותי, את חופש הבחירה שלי, להשיג ו/או להסתפק בצרכי האמיתיים והאוטנטיים, המתאימים לי. זאת בגלל הודאה פשוטה ומודעות, גם אם כואבת, במגבלות  האישיות שלי, במומים שלי, שסליחה - השכנים שלי, החברה, העולם ומה לא, ממש לא אשמים בכך, וודאי לא יעלה על דעתי להאשים אותם בשל כך.

החרות העליונה היא החרות להיות מאושרים: כאשר אבין את מגבלותי, היכן עובר הקו בין המרחב בו בכח ידי, ברצוני, אשיג את הדברים הנחוצים לי באמת, לבין המרחב בו אין בידי לשנות בו דבר, ועלי להשלים עם זה, ועם מה שיש לי, עם מה שזכיתי ביושר, בעבודה קשה, בכישרון רב ובזכות אישיותי – או אז אהיה מאושר.


כמה פשוט!
מסקנה – הבנתם כבר בעצמכם... לא ככה?
 בברכת רק טוף וחסד כל ימי חייכם באשר אתם.
.

1 במאי 2011

כשהאר"י פוגש את הרי קרישנה- הפעם גלגול נשמות ותפקידו


ביותר בהזדמנות אחת, ציינו שכל דיעה/ אמונה או השקפת עולם טובה לנו, בתנאי שהיא מהווה מסגרת מחזקת להעצמה ושמירת אלמנטים חיוביים לנו, שמקלים על חיינו, מבהירים, תומכים, ולא אלה שמשקיעים אותנו לדכדוך וייאוש לנוכח צוק העיתים, כלומר, קשיי החיים בכלל שאנו חווים אותם, מוטרדים, מועקים ומלאים בצער.
כך גם תפיסת "גלגול הנשמות", שמוטבעת עמוק בתודעה הקולקטיבית של החברה האנושית, ובבסיסה עומדים שני הגדים מרכזיים:
1.      אתה אינך הגוף הזה. "אתה" הוא "נשמה", מהותך, שאינה הגוף. הגוף, במקרה זה, הוא מלבוש (וַשַאמְשִי) זמני בלבד ואין לו חלק בזהות האישית. "כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך היא עוברת לגוף אחר המוות.  צלול דעת אינו מתבלבל משינוי זה"[1], מסביר האל  לארג'ונה ב"שירת האל" - בהגוד-גיתה.
2.       יש מטרה לגלגול הנשמה- לגרום לכך שהיא תגיע להבנה ש- "מי שמבין את טבעם הנשגב של מעשי, אינו שב לעולם החומרי לאחר שהוא נוטש את גופו, אלא מגיע למשכני הנצחי[2], וזה לא רק כאמצעי לקרוא לאדם לחיות את חייו ללא צער מיותר בשל הכיליון הבלתי נמנע ("כל נולד נכון לו מוות, ולכל מת גלגול לידה, יען אין מנוס מאלה, אל לך להיעצב")[3]
על המטרה של גלגול הנשמות זה, נעיר כאן בקצרה  באמצעות בחינה בשתי פרספקטיבות מרתקות, של האר"י ושל הפילוסופיה ההינדית, עם הערת ביניים של הרמב"ם, ונעמוד על ההבדל המהותי בתפיסת האל, העולם והאדם בו. הבדל זה מחדד מאד את תפיסת האדם את ייעודו, ומכאן את דרך תפקודו שהוא בוחר במהלך חייו.

המשותף

הרעיון המשותף  לאר"י ולפילוסופיה ההינדית הוא, שגלגול נשמות איננו דרך טבע טכנית, ככה זה וזהו, כמו גם לא לידה, חיים ומוות. לכל זה יש ייעוד ומטרה. כאן נחלקות הדיעות בין מה שמייצג האר"י, שבנוסף לחדשנות הנועזת שלו ושל תלמידו חיים ויטאל (שלא ניתן למעשה כמעט לדעת מי זה מה) מסתמך על מסורת ארוכת דורות של גלגול נשמות, שהוצנע בתאולוגיה היהודית, וצץ שוב בימי הביניים, כספר הזוהר, שמחזיר מושג זה לשיח הציבורי היהודי עד היום[4].
רבים מיחסים לגלגול הנשמות  הכרח, כיוצר סדר בתמיהות שלנו לגבי העולם הזה, ומעניק הסבר לעוולות ולסבל שבן אדם חווה כאן, כשאין למעשה גורם ממשי שקובע מדוע בן אדם זה סובל והאחר לא. אך זהו הסבר "טכני", שנמצא רבות בסיפורי האר"י ובסיפורים החסידיים. מסתתרת תחת זאת מהות עמוקה בהרבה.
חכמי המקובלים, כמו שניתן למצוא גם בכתבים ההינדים  החשובים (בהגוד-גיתה (שירת האל) והשרימד-בהגוותם (קורות האלוהות)  אומרים, שנשמותיהם של בני-אנוש החיים עתה, כבר הופיעו בעבר בעולמנו. מעשיו של האדם הם החורצים את גורל נשמתו. אם אין לו חובות נוספים שהינו צריך לתקן בעולם הזה, הנשמה מסיימת את שהותה כאן, ושבה אל מקורה העליון. לעומת זאת, אם נותרו 'חובות', הנשמה או חלק ממנה (על פי הקבלה בלבד), שבים שוב אל העולם הזה, על פי ה"קרמה" (קרמה בסנסקריט מתוך המילה קֵר –פעולה/ עבודה, כלומר לכל מעשה ישנה תגובה לפעולה, קיים "מחיר" למעשיך), עד אשר יושלם התיקון של הנשמה. התיקון הוא מודעות פנימית עמוקה של מהות אישית – פרטית כנשמה, או בקצרה – השתחררות מהאגו שמכזב, ומעניק לאדם אשלייה של בורא, מעין "גם אני יכול" להיות יוצר, והפיכתו לנותן שירות באהבה ללא תנאי. או אז הוא זוכה לחסד האל, בהדדיות מלאה של שירות, נתינה, שמחה ואהבה אינסופיים.
על פי המקובלים לעתים קורה שרק ניצוץ אחד של הנשמה שב אל העולם הזה. השאר כבר תוקן. על פי הפילוסופיה ההינדית – אין דבר כזה, אלא הנשמה היא אחת, בלתי ניתנת לפיצול וחלוקה, נצחית בכל היבט.




השיבה הנוספת לעולם הזה בגלגול נשמות היא עונש עבור הנשמה, רק כשהנשמה מבינה את ייעודה. כלומר היא מבינה שהתיקון עדיין לא הושלם, ולא עוד הזדמנות לספק את האגו והיצר. כשהנשמה מבינה זאת, היא חפצה בכל מאודה לסיים את תפקידה בעולם החומרי, כדי לזכות ליהנות מזיו השכינה "בגן עדן"  היהודי או משכן האל ההינדי, ובהגיעו לתודעה של עונג ושמחה תמידיים שלא יכול היה לחוות בעולם החומרי, ולהבנה שזו האמת "שאין למעלה ממנה"[5]. אולם אם לא תוקן כל הטעון תיקון, כמו גם יש בה שאיפות חומריות ו/או שאיפות לשלוט ולהפעיל מרות על אחרים כדי לספק את האגו שלה, עליה לשוב לעולם הזה בגלגול נוסף. היא מקבלת גוף חדש עד סוף תקופת החיים שהוקצבה לה. בגוף זה צריכה היא לתקן את תוצאות המעשים והכוונות שלא תוקנו בגלגול הקודם, וחוזר חלילה[6].
לא רק תורת האר"י בפרט והמקובלים בכלל עוסקים בכך. אף הרמב"ם, שלא נראה שהתחבר למקובלים, ההפך, דן באופן מפורש בייעוד של כל אדם ואדם. הוא מתייחס רק לחיים הנוכחיים, ונמנע מלהזכיר גלגולי נשמות, אך גם כך אפשר ללמוד הרבה על ייעודה של הנשמה בעולם החומרי הזה: הוא מדבר על "תיקון הנפש" ו"תיקון הגוף: "תקון הנפש הוא – "שינתנו להמון דעות אמיתיות כפי יכלתם"[7] והוא ממשיך לתאר את כוונתו באותו מקום ל"תיקון הגוף": שבני האדם יהיו מוסריים, כלפי האחרים, למען חברה טובה יותר וצודקת: " להסיר החמס מביניהם והוא - שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל; והשני - ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בחברה, עד שיסודר ענין המדינה"[6].
לצד אלה, מורה הרמב"ם על ה"נביאים", אותם דמויות המופת שצריכים לשמש עמוד אש של החברה, המצפן, מודל לחיקוי ולימוד. לשם כך עליהם לצאת מ-ד' אמותיהם הרוחניים, בהם הם מנסים לשווא להגיע באמת אל האלוהים ו"להבין", כי "אמנם כל מה שבשמים - לא ידע האדם דבר ממנו[8], ואת האנרגיה האישית שלהם יש לתעל לאפיק החברתי, לשמש מופת להמונים, כדי שגם הם יגיעו לתובנות אישיות באשר לחיוניות חיים איכותיים ונכונים יותר. תפיסה דומה מאד נמצא בפילוסופיה ההינדית: תפקיד הדבקים, המתקדמים מבחינה רוחנית, שמבינים את ייעודם, הוא לא רק להשתחרר מהקארמה - ממעגל הלידה חיים ומוות כתוצאה מהפעולה והתגובה (הסַמְסָרָה), אלא להיות דמות מופת עבור האחרים, כדי שגם הם יגיעו למודעות ולהכרה שייעודם הוא שחרור ממעגל זה. לשם כך, תפקיד כל אדם הוא להסתופף המחיצת אנשים אלה, ולנהל חייו על פי המודל שהם מראים, אומרים וחיים בפועל.

הפרטים הטכניים – מספר הגלגולים ומשך הזמן בין גלגול לגלגול, לאן הנשמה מתגלגלת וכד', שונים בין התפיסה היהודית (מספר גלגולים קטן, גלגול כבן אדם, מספר ניצוצות מנשמות שונות ביחד ועוד), לתפיסה ההינדית, בה הנשמה עשויה להתגלגל בין כל צורות החיים (גם צורות חיים נעלים על בני אדם כדֵוָוה- deva   - "דמויי- אלים"/ "מלאכים"), הצומח והדומם לשם למידה והתבוננות על תוצאות שאיפותיו, תאוותיו ומעשיו בגלגול הקודם, ללא מגבלה במספר הפעמים שהיא עושה זאת. לאר"י מיוחסים הדברים שכל הנשמות נכללו באדם הראשון ועל ידי חטאו נתלבשו כולן בתוך קליפות וצריך האדם לקיים תרי"ג מצוות ואם לא קיים איזה מצווה צריך לבוא עליה בגלגול[9].  

ההבדל בתפיסת הקבלה והפילוסופיה ההינדית את ייעוד הנשמה

מה הקבלה אומרת:

הראנו למעלה שהתפיסה הקבלית גורסת שכל נשמה ונשמה צריכה לעבור תיקון, כדי שתוכל לחזור אל כור מחצבתה, ולהנות משפע החסד האלוהי לנצח. אך תפקיד כל אדם ואדם כאן בעולם הזה, אליבא דקבלה, הוא תיקון העולם שהתקלקל בעת שבירת הכלים. תיקון זה, השבת הניצוצות למקומן, נעשה באמצעות התכוונות ועבודה, שהם לימוד תורה ועשיית המצוות. בעצם עשיית המצוות, העולם מיתקן והולך. במילים אחרות, על כתפי כל יהודי באשר הוא מוטלת למעשה אחריות לשלמות העולם כולו. עליו לקחת חלק בתיקונו, חלק מהבאת הגאולה לעולם, בעצם ההתנהלות שלו בעולם.
"מעשי האדם עשויים להשפיע על האלוהותעל האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה"קליפות" ולהעלותם למקומם אל העולם האלוהי, וזאת בעזרת 'תורת התיקון והכוונות'. כשיסתיים תהליך הבירור, וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם, תשלם מלאכת התיקון ואז תבוא גאולה לעולם. תפקיד זה של הבירור והתיקון לא מוטל רק על יחידי סגולה אלא על כל אדם מישראל, כל אדם כפי כוחו וכפי שיעורו"[10].
 דומה שתפיסה שמיחסת לאדם תפקיד קוסמי כה כבד, ובעצם ליהודי שביננו, שהופך חוד החנית של הזרוע האלוהית בעולם כאן, יוצאת מנקודת הנחה שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מפעילות האל, לא רק בעצם קיומו, אלא גם במעשיו. תודו שזה קשה להכלה, בהשוואה לחלופה ההינדית לה, שמדברת על תיקון אישי, בעוד העולם שלם ואינו זקוק לתיקון כלשהו, שיפורט להלן.
נוכל להבין את גודל המשימה שהקבלה מטילה על כתפי כל יהודי בעצם קיום המצוות ולימוד התורה, כמעשה המתקן את העולם הפגום, כולל זה הרוחני,  מהאופוזציה לתפיסה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנגדות העזה המבוטאת על ידי פרופ' ישעיהו ליבוביץ-  ממתנגדיה הבולטים ביותר של הקבלה  מבין שומרי המצוות במאה ה- 20, שטען עוד ב- 1941, כאשר הבין שאין סיכוי להדביק את הרייטינג של ההבטחות המיסטיות של הקבלה והשפעתה על חיי המאמין היהודי.  הוא מכנה תפיסות אלו כ"עבודת אלילים", לא פחות:  "הקבלה ניצחה בעם ישראל, מפני שהיא הייתה קרובה יותר לאותם האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם. הפילוסופיה של הרמב"ם לא ניצחה, מפני שהיא ממשיכה את קו אותה היהדות הקלסית שתמיד הייתה ותמיד נשארה נחלתם של בני עלייה מועטים. ולא לחינם אומר הרמב"ם עצמו כשהוא מתאר את אהבת ה' הצרופה "שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו"[11]
במילים אחרות, ובמקור זה, טוען פרופ' ליבוביץ', שאין שחר לייעוד האישי של היהודי, אלא כקולקטיב מקיים מצוות, ומן הסתם היה דוחה בשתי ידיים את הטיעון הלוריאני (זה האר"י וממשיכיו) שייעוד הפרט הוא לתקן את מה שהתקלקל בעת הבריאה, לא פחות.

הפילוסופיה ההינדית- מה היא אומרת:
הפילוסופיה ההינדית רואה את האל, ואת כל התגלויותיו באשר הם מושלמות ושאינן זקוקות לתיקון. העולם החומרי, חלק קטן מאד בהשוואה לאין סוף אופני המבע והביטוי של האל, וכל כולו הוא לשם תיקון אישי של הנשמה. לשם כך, אגב, העולם החומרי נברא ונחרב אין סוף פעמים, כדי "לנער" את הנשמות המסתובבות בו, וכדי להבהיר להם באין סוף צורות מבע, שאין הגוף החומרי אלא פלטפורמה זמנית לתיקון האישי. לאותה מודעות של מהות הנשמה, וזיכוך התשוקות לשלוט ולהנות לסיפוק האגו הכוזב (הַאַנְקָרָה) וטרנספורמציה משליט לשירות בהתמסרות מלאה שלב שלם, ואז ניתן להינות מהחסד האלוהי באופן האמיתי, האוטנטי והנכון. הביטוי של גלגול- החזרה של הנשמה לעולם החומרי הוא "נפילה" תרתיי משמע-  פְּרַאנְֶאשְיָאטִי ("זה שנופל למטה").
בשיח מרתק של בין האל למלך צ'יטְרַאקֵטוּ  שעולמו חרב עליו כשאיבד את בנו יחידו, אומר המלך לאל שבא לנחמו: "אדוני רב החסד, גילוי קוסמי זה -הבריאה, ההתנהלות שלו והשמדתו (וחוזר חלילה) הכל הם בחסד השפע שלך. מאחר וברהמה ובוראים אחרים (הכוונה לאלים למחצה שתפקידם לנהל את העולם החומרי, שהם מגילויי השפע האלוהי באין-סוף אופנים) הם אינם אלא חלקיק קטן של חלק ממך, וכוחם המועט והחלקי אינו הופך אותם לאל הריבון (אִישְוַארָה). הכרת עצמם כאלים נפרדים ממך היא לכן תפיסה שגויה בעליל (אַבְּהִימַטְיָה) ואיננה תקפה!" [12].
נשים לב שאין מדובר בתיקון הקוסמוס/ העולם הרוחני של האל, שהתקלקל במידה כלשהי, אליבא דהאר"י (שבירת הכלים), ההפך. העולם החומרי "מקולקל" במידה כזו שיתאים לנשמה להבין, שאין זה העולם "האמיתי" שאין בילתו, אלא שלב בלבד בהתפתחות הנשמה, להגשים את ייעודה הנצחי – שירות האל במחיצתו והנאה משפע חסדו. התיקון שיש לעשות הוא תיקון אישי, ולא תיקון "העולם", יהיה אשר יהיה.

תפקיד החברה בתיקון הנשמה בגלגוליה

הרמב"ם, במיוחד במורה נבוכים, מייחס חשיבות מרובה לבריאות המוסרית של החברה. כך גם "בעל הסולם" (רבי יהודה לייב הלוי אשלג 1884 – 1954), פרשן הקבלה המשפיע ביותר באמצעות כתביו ותלמידיו בשלהי המאה ה- 20- ותחילת המאה ה- 21 , כשאת המושג "שבירת הכלים" ואת תיקונם הוא תרגם לחיים החברתיים הנוהגים בין בני אדם שבעולמנו: בראייתו, תיקון "השבירה" יעשה כאשר כל אחד יקבל לפי צרכו וייתן לפי יכולתו,[13] כלומר, תרומתו לחברה. הדגש של התיקון הוא לתיקון החברה כאן ועכשיו, והרבה פחות על תיקון העולם המקולקל כביכול, כפי שניתן להבין מהתפיסות הקבליות המוקדמות יותר לו. בכך אגב, הפכה תורתו לשיח ציבורי גלוי ונפוץ, כשכל מי שמכבד עצמו  להיראות טוב בעיני הבריות, "לומד קבלה",  בין השאר על פי תפיסתו החברתית של בעלה סולם דנן, ולאו דווקא לשם "תיקון" השמיים באופן אישי.


הרעיון שיש לשאוף לחברה מתוקנת, מוסרית וראויה לאזרחיה, משתלב איפה יפה במושג תיקון הנשמה. תיקון החברה, אינו אלא אמצעי, זרז, פלטפורמה בו יוכל כל אחד ואחד לעשות תיקון לעצמו. לכן ישנה התמקדות מאד בולטת בחשיבות הסדר החברתי, שבא לידי ביטוי לא ישיר מהקבלה הלוריאנית (בשם האר"י) בקבלה המודרנית של המאה ה- 21, ובאופן ישיר בפילוסופיה ההינדית, שמדברת על חשיבות ה- וארנה אשראםוַארְנָה – החלוקה למעמדות חברתיים שכל אחד יודע את מקומו וייעודו החברתי מרגע לידתו על פי המוצא החברתי של הוריו (ברהמינים, שליטים/לוחמים, סוחרים ופועלים), ואַשְרַאם – שלבי ההתפתחות הרוחנית של האדם בחייו: "... השלמות העליונה שאותה יכול האדם להשיג אגב ביצוע החובות המוטלות עליו על פי עיסוקו שבהתאם לחלוקה המעמדית ולחלוקה הרוחנית (וַארְנָהאַשְרַאם), ובכך לרצות את האל"[14].

סיכום

נמצא שגלגול הנשמות על פי הקבלה והפילוסופיה ההינדית משותף לתפיסה שהוא קיים, שבאמצעותו הנשמה הנצחית מבצעת "תיקון" אישי. המחלוקת העיקרית היא במטרת התיקון: הקבלה טוענת שיש בתיקון שותפות לתיקון העולם שהתקלקל, ועל פי הפילוסופיה ההינדית, התיקון הוא תיקון אישי בלבד, בעוד שהעולם מושלם ונצחי. לשם השגת תיקון זה, יש חשיבות רבה לתיקון החברה, לחברה בה אזרחיה מוסריים ובעלי מידות טובות, כפלטפורמה מסייעת לתיקון האישי.



[1] בהגוד גיתה פרק 2 פס' 13 (מתוך "בהגוד גיתה כמות שהיא" סואמי פרבהופאדה, לעברית דורית לובן)
[2] בהגוד גיתה פרק 4 פס' 10
[3] בהגוד גיתה פרק 2 פס' 27 (הפעם בתרגום אנכרוניסטי לעברית של עימנואל אולסבנגר "שירת המבורך" , אך פואטי, הוצ' ביאליק 1956)
[4]  סקירה בנדון ראו למשל האמונה בגלגול נשמות ביהדות הרב דורון דנינו (NRG 26/11/2010)
 [5] בהגוד-גיתה פרק 6 פס'  20-23
[7] מורה נבוכים חלק ג', פרק כ"ז
[8] מורה נבוכים חלק ב פרק כ"ד
[9] גלגולי נשמות, הרב דרור גלעדי, אתר Armoni info – סודות הקבלה. מענה לשאלות תלמידים מאי 2008.
[10] מתוך ערך "קבלה" ויקיפדיה עברית
 [11]  פרופ' ליבוביץ (יולי 1941) מכתב לפרופ' גרשום שלום
[12] שרימד-בהגוותם,  קנטו (חלק) 6 פרק 16, פסוק 35. תרגום חופשי.
[13] מתוך ערך "קבלה" ויקיפדיה עברית
[14] שרימד בהגותאם קנטו (חלק) 1, פרק 2 פס' 13.
---------------------------------------

19 בפברואר 2011

הגדולה שבברכות: כי מעפר אתה ואל עפר תשוב

נכתב ב- 28/10//2007 ומשום מה לא פורסם. אז הנה זה מפורסם עכשיו פברואר 2011.

בואו נדבר על עפר ועל אפר
הזכות של טייל או תייר בעולם הפיזי ו/או בעולם הרוחני בחוויההוא למצוא עצמו ברגעים נדירים של הקשבהפתיחות מלאה לנוף הפיסיהאנושי והרוחני הסובבללא שמץ זיכרון, אסוציציה בהקשר, שיפוטיות וביקורתיות. כל זאת למרות שאנו, 'הנעליםמכולם ו'המביניםמכולם, אנו פשוט נגועים באי יכולת הקשבה זו עוד מינקותנו.  
חוויה מכוננת של הקשבה שכזאת, קרתה  לפני שניםבהרי ירושלים במנזר ישן-חדש "בית ג'מאל",  ונחרטה בזיכרון בתחושה של ראשוניות עם ארומה מיוחדת ובלתי נשכחת.  היא חזרה על עצמה מספר פעמים במקומות שונים בעולם, בהוויות רוחניות שונות, שהמשותף להם הוא בגורם חיצוני המניע מודעות פנימית לא מוכרת - מפגש עם אנשים מופלאים שגזרו על עצמם הוויה "נזירית", המרוחקת שנות אור מההוויה שלנו.  חוויה מטלטלת מזככת בעצם נגיעה בהוויה.
במנזר בית ג'מאל של אז (2007), כטייל מזדמןניתן היה  להתרשם ממקום שפגעי הזמן והחברה עדיין לא ניכרים בו כל כךחדי ההבחנה יכלו אף להתפעל מאורח חיים ותפיסת עולם של מסדר נזירותחמור עם עצמו גם בהשוואה למרבית מסדרי הנזירים באשר הםתפיסת העולם שלהן  גורמת לנובמקרה זה כטייל מזדמןלספקנות עמוקההתנשאות וגיחוךאו לכל היותר להתפעלות אנתרופולוגית לנוכח בני  אדםשלכאורה הם כמוני וכמוךאך מנותקים ושונים ממרבית אורח החשיבה וההתנהגות המוכרים לנו. בתמצות-  חווית הקשבה ממש לא ברורה מראשלאחר כיבוי רגעי של  הצעקנות והפטפטת הבלתי פוסקת של האגו הפרטי. או אז פשטה ההבנה הפשוטה שלנזירות אלה אורח חשיבה מופלא של אנשיםהנכבלים מרצון חופשי ומבחירה אישית בנדרים אולטימטיביים, בלתי נתפסים כבן אנוש, בתהליך של ריקון וניקוי ומלוי מחדשמהלך סיזיפי ארוך שנים הם מרוקנים עצמם מתכני העולם הזה המוכר לנווהבליהם הפנימיים גםומתמלאים מחדש באהבה ודבקות שאינם תלויה בדבר
למרות העמימות במושג 'שאינו תלוי בדבר', לא ננסה להסביר, כי זה חסר משמעות קוגניטיבית. פשוט לחוש בכך, בכל תא ותא ובכל שערה ושערה בעור המזדקרת מהתרגשות של גילוי מופלא ואף חשש קיומי, שכן כל המוכר מתערער עד היסוד. הזיק שגרם להקשבה מיוחדת זוהיה הביטוי שצץ בשיחה אקראית עם אחת הנזירות שאמרה, שכל שאיפתן היא לחווית ה"עפר ואפר". בקול השקט והרגוע של הנזירה ההיא, היה רעש גדול, שכן נפתחה הדרך לתובנה בנאלית אך משמעותית ביותר להמשך החיים. מעין "נפילת אסימון", ומעתה והלאה החיים כבר נראים ונעשים אחרת

אהאניגמהעפר-אפר-עפר
  מי האיש החפץ חיים טובים והוגניםללא מוראללא דאגה וללא מכאובכולנובאופן כזה או אחררוצים חיים שלמים ללא פחדצער ומכאובותוהים בינינו לבין עצמנוועם אחריםמדוע בעצם חיינו אינם כאלהרבים מאתנו נוקטים יוזמה אישיתומנסים בפועל להבין ולשנות את חיינומהנֵגָע שבהם אל העּנֵג המובטחלא הענג הרגעי והמכזבאלא אל מעין "שמחה מתמדת", מעז לומר, נצחית, כזו שתשאף שילווה את שארית חייך מעתה ואילך.
אחת התעלומות שמטרידות באופן כזה או אחר את רובנוהיא אותה תחושת אפסות וחוסר תכלית של חיינושאפשר לכנותה עפר-אפר-עפרעפר (אולי מטפורי אך עדיין מהות שממנה באנו) => אפר (הם אנו וחיינו) => עפר (אליו נשוב). ביטוי פסימי זהששגור מאד אצל רובנומקורו בפסוק המוכר ולא חביבשהוא דברי האלוהים הזועף אל אדם שהכזיב: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמהכי ממנה לקחתכי עפר אתה ואל עפר תשוב "(בראשית ג',19). 
לכאורהמה בנאלי יותר מפסוק זהשהפך לאמרה צינית המזכירה לנו מידי פעם את חוסר הטעם והתכלית בחיים בכלל,  מאין באנו ולאן אנו הולכים? הפשט, וכך רואים זאת הרוב, נוטים לראות בדברים אלה קללהאחדים רואים בזאת חיוב ונחמה מסוימיםכציון עובדה שזו דרכו של עולם ואין אחרתואף מוצאים כאן רמז לגלגול נשמותאו לפחות ל"תחיית המתים" או כל פרוש שנמצא במילה "תשוב". 
החיבור האסוציאטיבי בין "כי עפר אתה...עם הביטוי "עפר ואפר("ואנכי עפר ואפר", בראשית יח', 27), כביטוי לאפסותו של האדם לנוכח הנשגבמותירה בנו פנימהובעצם כמעט בכל אחד מהחברה האנושיתתחושה לא נוחה של התגמדות ואפסותשאיננה מצמיחה דברוהיא האניגמה הקיומית [=תעלומהשמלווה את החברה האנושית מהיום שעמדה על דעתה:  באת מעפרותשוב לעפרוכל חייך אינם אלא הבלכי הרי סיכמנו כבר שאין אנו אלא עפר ואפר... אז למה לך לטרוח, לעמול, להתאמץ, לדאוג, לפחד, לסבול...?
האמנםהאם מחזור חייו של אדם מתחיל בעפרחייו הם אפרומסתיים בעפר?  כחלק מההונאה העצמיתשכבעלי אגו כוזב אנו מצטיינים בהתמיד נוכל להימלט אל הרחם החם של דברי חכמים, כתבים מקודשים או תורות כאלה ואחרותהמדברים על ייעודתכליתגאולה אישית וכד'. אך בינינו לבין עצמנובשקטבאותם רגעי פז בהם אנו מכבים את הפטפוט והצעקנות של האגו הפרטיורק מקשיבים לקול הדממה הדקה של עצמנוולא לחכמות ולדברי אחרים, כשאיננו משתכנעים למילים גבוהות שכאלהומרגישים מן הסתםחיבור אותנטי יותר לקו פסימי משהו (מעגל?)  של עפר-אפר-עפרתחושה זו שלטת בקרבנו הרבה יותר  מאשר המילים הגבוהותהנכונות לכאורהשל מימושייעודגאולה וכד'.
נראה כאןכי דווקא התפיסה של עפר-אפר-עפר אינה אלה הברכה שכולנו בורכנו בהוכיצד זוכים לתובנה מעין זולא בהיכלות החכמהאלא באמצעות הקשבה לאני הפנימי הקטן

ב. "לוותר על האגו"
 לפני שנצלול לביטוי הזהב של הנזירה החביבה ממסדר נשות בית-לחם – שכל שאיפתן היא חווית האפר ועפרננסה להבהיר לעצמנו מושג בסיסי להוויית הקיום שלנושמתקשר בסופו של דבר לדיון כאןכמו כל נחל שמגיע בסופה של כל דרך אל הים
אין ספק שהמושג "לוותר על האגו", שגור מדיהרבה יותר מדי מילים נאמרות בענייןבעוד שעל פניו נראה, שאלה המעידים על עצמם עם מספיק אגו כדי לספר זאתאין להם מושג על מה הם דובריםהמקבילה לו במידה רבהמושג הדבקותאף שנדון בהרחבה במהלך דורות רבים של חכמים ואנשי רוחלא מקרב אותנו אל המשמעות העמוקה בהיבט המעשי של ההשלכות על איכות חיינו כאן ועכשיו.  ראשית כדאי שנבהיר לעצמנושכל עניין שנפעל למענויהיה אך ורק זה שמקרב אותנו לטוב, לפחות רוע או אף פוגענות, לאיכות חיים טובה יותר זו המסתכמת בקורת רוחשמחה וכד', טובים יותר מהקיימים בפועלכל עניין שאינו רלוונטי לכךלא נוגע ישירות באיכות זולא נעסוק בוכי עם קצת העמקה בתוכנוחיבור אל הטבור שלנו, כמו שאמר (ככה לפחות מצטטים בשמו) הרבי מנדיל מקוצק: "הדרך לשם (לרקיע השביעיעוברת דרך הטבור של עצמך.
המשתמע מהפרוש המקובל ל-"ויתור על האגו", הוא איוןהתאפסותמחיקת האישיותואין תמיהה גדולה מזוכי שאיפה שכזו מותירה את "המוותרבאפסיותו ואומללותואז לשם מהנמצא שלמושג "ויתור על האגומספר רבדיםוכאן ניגע בשתי קצות הסקאלה של "ויתור על האגו"  "בסיסי" - עבורנואנשים רגילים באמצע הדרך."נעלה" - עבור יחידי סגולהכמו הנזירה מבית ג'מאלשעוד נחזור אליה
עבור כמונואנשים רגילים, "ויתור על האגוהוא הרובד הבסיסי בשכלול התודעהשהוא תוצר לוואי (ולא המטרה(!)), של בנייה והעצמת האישיות של עצמנוחיבור "לטבור של עצמנובמידה כזושנדע ונשכיל להוליך את עצמנובמקום להיות מובלים על ידי עצמנובמילים אחרות (שכל בר דעת מדקלם בעיניים עצומותעד שזה מגיע ליישום...) היא להפוך את הדחפים הלא מודעים למודעים ונשלטים ומבוקריםדחפים אלה הם שדוחפים אותנו לחשיבה והתנהגות, המונעים על ידי האגו לכמיהה בלתי נשלטת לכבודלאהבה מצד הסובבים אותנושכמעט תמיד נכזבתככל שנפתח את האישיות העצמיתנכיר ונממש את היחידאיות הפרטית של עצמנונבטח בנו, (ומכאן גם בסובב אותנו) וכיצד להכחיד, או לפחות להפחית את הצורך שלנו למלא מים בדלי ללא תחתית ברדיפה הסיזיפית אחר כבוד ואהבה של אחרים, הגורר גם כוחנות, חמדנות, ושאפתנות שלא  תבא לידי סיפוק מעצם קיומה. עם הפחתה כזו, זה יופחת הצורך שלנו להבליט, ולתת חופש לאגו הפרטי הכוזב להוליך אותנו שוללאו אז הדימוי העצמי בעיני עצמנו יהיה כזהשלא נחוש בצורך לאישור מתמיד מהסביבהיותר לא ניפגעוודאי שלא נפגענעשה טובלא על חשבון האחרכלומר לא נעשה רע לאחר לשם השגת טוב לעצמנויהיה אשר יהיה. סליחה על הפשטנות, אך אלה אמיתות כל כך פשוטות ונכונות.
ברובד בסיס זה נמצאשככל שהאישיות מתפתחתמתעצמתבולטת ובוטחתכך הצורך בשימוש בשריון האגו, במילוי הדלי ללא התחתית, ובהזנה אינסופית של דבר הרעב תמיד לכבוד וסיפוקפוחתים והולכיםתהליך זה הנו אינסופיניתן לשכלולאך מצריך תחזוקה יום יומיתומאמץ איתנים בשלבי ההתחלה של המודעות לכך
נשים לב שאין כאן שום תגלית וחידושכי הרי אין חדש תחת השמשומה שאבותינו מאז ומעולם שכחואנו ממציאים ומגלים בפליאה רבה.
ברובד בסיסי זהאנו מממשים תהליך תודעתי באופן עצמאישפותח ושוכלל היטב במהלך הדורותבאמצעות החיבור לטבורנו, אל עצמנו, הכרת עצמי, אנו מתרוקנים מהעצמי הילדותיהלא בשלהמונהג ומובל על ידי האגו הכוזבומתמלאים בהכרה בעצמתנו האישית ייחודיתשאינה אלא אהבהשלא כמו האהבה הילדותיתהאגוצנטריתשלא באה אלא לממש את דחפנו להכרה על ידי האחריםכאן האהבה נובעת מתוך הכרה והתפעלות בנשגב המצוי בנו ובסובב אותנו, ללא מעורבות של התניות, "הבנות", זיכרונות ואסוציאציות אישיות שעולות מהתבוננות והקשבה זואותה האהבה היא היא החמלה המדוברת כל כךשאם היא באה ממקום בו האישיות הפרטית חלשה ובלתי בשלהאין היא אלא רחמנות עקרה ("רחמנות של נשים", שפינוזה ב"אתיקה") שלא מובילה למקום משמעותיאלא לשם תאוות ההוקרההמסתכמת באותה אהבה לא בשלההנכזבת מעצם מהותה
אותה חמלה אמיתית גורמת לכךשחברה של אנשים ש"וויתרו על האגוברובד בסיסי זהאו לפחות חברה בה מספרם גדול יחסיתהופכת לחברה בריאה יותר מהקיימתחברה בונה ומעצבתבה כל פרט בה מתעצםגם באמצעות האחרים, חש יותר בטחון בחייו האישיים והחברתיים. כך הוא מוצא גם תכלית שמעבר לחוסר התכלית - העפר ואפר. אך העיקר שאין בה רוע השתלטנות, הפוגענות והאלימות כלפי האחראין בה הילדותיות שהעולם ותוכנו נועד לשרת ולענג אותנו, פחות אלימות כלפי העולם הפיזי על החי, הצומח והסביבה כולה וכל המצוי בו, ואין בה את השתלטנות והכפייה להכיר בתפיסת עולם מוסרית ורוחנית כאמת עליונה אחת ואין בילתה  על כל פרט ופרט מנתיניהזהו הבסיס הראשוני של התפתחות אישית של איש/ה ממוצע/ת באמצע הדרךואם הגענו לידי כך נאמר דיינו. 

ג. "ואנכי עפר ואפר"

 דברנו למעלה על שני רבדים משמעותיים של התפתחות האישיות המתבטא גם ב"ויתור על האגו": הרובד הבסיסיזה שכולנו מסוגלים לממש באופן זה או אחרבתנאי שנחפוץ בכך ונבין את שאנו חפצים
הרובד השני – "הנעלה", שייך לאותם מתי מעטאנשים מופלאיםשבוחרים אורח חיים שניתן יהיה לממש באולטימטיביות מרבית את ההוויה של "אפר ועפר".נצייןשרצוי יהיה אם נביט על אנשים אלה ללא הביקורתיות השטחית של האגו הכוזב שלנואלא כמודל לחיקויואם לא חיקוילפחות להערכה ולהקשבה של למידה מהם ואורח חייהם ודרך התנהגותם וחשיבתםגם אם לא נאמץ הכל אחד לאחד, ולו מהסיבה הפשוטה שלרובנו זה באמת בלתי מושג, או בשפתנו - "לא אנושי".

אין טעם לנהוג על פי האגו הכוזב שלנו ולהבין זאת כפשוטו בהתנשאות ופסבדופסיכולוגיהלחמול על נזירים אלהשכל חייהם עסוקים לכאורה  באובססיביות ב"מחיקתעצמם ואישיותם לא כך הדברעוצמת האהבה והחמלה כלפי הכלהבלתי נתפסים בעוצמתםשל הנזירות ממסדר נשות בית לחם בבית ג'מאלוכמובן כל האחרים ברחבי העולם שבחרו באורח חיים דומה, ולא משנה מה המניעים שהביאו אותם לכך, איננה יכולה לאפיין עליבות ונמיכות רוח של מאמין שהוא חוטא פרמננטי וטמא על פי שיטתו.
אותה שאיפה להיות ל"עפר ואפר", הופכת לחוויה רוחנית עזהלתמצית מודעות הקיום האנושיתלא אפר מבחינת המהות המוכרתשאין בה כלוםתוצא בערה של משהו שהיה ועתה הוא חסר ערךטינופת שיש להיפטר ממנהלא אפר המסמל דימוי לאפסות ורפיסות רוח – ההפך

אפר במובן של תוצא בעירה גדולה, שריפת הקליפות שאינן חלק מאיתנו באמת, אלא לבוש של אשלייה. רצונות, תאוות, הרגלים ותבניות חשיבה שאיבנו את המחשבה והדמיון, ומונעים מאתנו להמשיך הלאה, בדרך של התעלות רוחנית שמטיבה איתנו ועם הסובב. אחרי השריפה של העטיפות והקליפות המיותרות ופוגעות בנו, נגלה  חשיפה עצומה, שהיא מודעות למהות הפרטית הפנימיתשמתגלה בחלקה אמנםולעולם לא באופן מלאכי אין אנוכולנוללא יוצא מן הכללאלא התממשות גשמית מוגבלת בזמן ומרחבגם במובן של בשר ודםהיא מתגלה תוך כדי קילוף הקליפותניתוץ החומות המבוצרות והשריונים שאנו מסתופפים בהםאותם עמלנובנינו ואספנו בימי חיינו מרגע לידתנו.
קליפות אלה הן הסגולות התכונות שאינן המהות שלנושאנו מקפידים לטפחן ולשמרן כל ימי חיינו כהגנה מפני העולםואף מפנינו אנומהות פנימית זוהיא תמצית ה-"אניהפרטי האישיאין שם זכר לזיכרונות כאלה או אחריםלא לעוולות ולא למעשים הטוביםלא לחטא ולא למצווהלא לסגולות של אוהב/שונאזכר/נקבהטוב/רעיפה/מכוערעני/עשירחומל/אכזר וכך עד אינסוף צמדי הניגודים שדמיוננו מסוגל לברוא בהבל מחשבהכל אלה אינם חלק במהות הפרטיתשמגיחה מתוך חווית מודעות ה-"עפר ואפר".

מתוך האפר קם אדם חדשאדם בעל הבנה מעמיקה בהבלות סגולות העצמיות הפרטיות שלואלה שאסף באיוולתו ועיוורונו וקומםפיתח והשקיע בהם את כל מרצוהגן עליהםהצטער בגין אחדות מהןהתנשא בגין אחרותרדף והתאווה כל חייומעתהכל אלהאף שהם חלק ממנואינן מנת חלקוערום עומד הוא מול האלוהיםואינו מתבושש (בראשית ב, 25).אם נחפש את המקבילה הנעלה ל- "ויתר על האגו", נמצא שמשמעו של זה אינו אלא "הפך לעפר ואפר". 

אך מה הטעם באדםכמעט לא אנושי על פי אמות המידה שלנושאיבד את כל סגולותיוונותר עירום מול אלוהיועם המהות הפרטית הצרופה שלוזהו רק החלק הראשון במטמורפוזה מפליאה זומתוך הגולם העיוורהלא מודע למניעיודחפיו ולאורח התנהגותו בוקע לו פרפרשכולו אהבהכולו חמלה כלפי הסובבשאינו נזקק יותר לדבראינו נזקק יותר להיות נשוא חמלה ואהבה מהסובבכי הוא עצמו מלא בהן עד תוםכשאדםכמו נזירות מופלאות אלהמגיע לאחר שנים רבות של פרישות מהכלהתבודדות נחושה תוך התבוננות עמוקה בעצמןוהופך ל-"עפר ואפר", לאחר שקלף מעצמו את כל קליפותיו וסגולות האגו הכוזב הוא מתמלא אהבהעם האהבה שהוא מקריןהחמלה שהוא מעניק לכלהוא עשוי להיטיב עם כל הסובב אותנולהחזיר לשפיות את האחווהאותה חמלה אנושית קטנה שכה חסרה לנוחמלה לסובב, לחברה, לאוצה, לעולם, גם חמלה כלפי האויבוכמובן כלפי האוהב
אך עיקר העקרים שניתן ללמוד מנזירה נמוכה מכורבלת בגלימהבמנזר שכוח בלב הארץשמבלה את מרבית עתותיה בשכיבה על גחונה על הארץכסמל לענווה אולטימטיביתכמו גם מאנשים אחריםנטולי רכוש חומריאך עשירים מופלגים ברוח שאם לא נהיה חמדניים מדיולא נחפוץ ב"גאולהאינסטנט, לא נכמה למעין "התגלות"-"הארה" פלאייםאלא נשאף לרגע אחד קטןלשניהבו נהפוך ל-"עפר ואפר" - נדע הרבה יותר לשמוח ולגרום לשמחהלתת ולאהוב ללא כל שמץ תאוות ההוקרה ותמורהמרגע זה ועד עולםאך אם נמשיך בדרכנו המוכרת המובלת על ידי האגו הכוזב שלנושהיא חמדנותביקורתיות ושפיטה כלפי הכלואף כלפי עצמנו - נמשיך לבוסס בביצת הנגע שבחיינו ונקונן על כי מעפר באנו ואליו נשוב.


 "ואנכי עפר ואפר" - אם נשכיל במהלך חיינו להפוך ל"עפר ואפר", האבק הדק של האפר מתפשט באורח פלאיותורם לנו ולסביבה הקרובהלשמחה מתמדתלענג לשארית חיינו.

"ואל עפר תשוב" – אם השכלנו וידענו להפוךולו רגע בחיינו ל-"עפר ואפר", נביןשבבוא יומנו להיפרד מכאןאיננו שבים אל אותו העפר שממנו באנו.  זו תמצית הברכה האנושיתסוד האלכימיה של הפיכת עפר ממנו באנולהכרות, עמידה פנים מול פנים עם עפר אחראישי פרטינשגב ומיוחד
יש ביכולתנו להפוך את הנגע שבחיינו לענגלא בגאולת העולםהארץ החברה... לא להוות מציאות שלא ניתן לממשאלא נעשה זאת "בקטנה", בחיינו אנו כפי שהםהקטנים החיוורים והשגרתיים לכאורהנצליח לעשות זאת אם נשכיל להתחבר לטבורנולהפוך ל-"עפר ואפר".
 וכך יש להבין את הגדולה בברכותכי מעפר אתה ואל עפר תשוב.