30 במאי 2015

על טבע הזמן

עוברי אורח שהלכו בדרך, פנו אל המורה שהיה ישוב בצל גבעה בשעת דמדומים.
 ככה אמר להם המורה מבלי שנשאל:
 חיינו מונעים על ידי טבע-הזמן, שהוא טבע החומר, סיבה ותוצאה. אין חומר ללא זמן ואין זמן ללא חומר.  בראשית נברא טבע הזמן, בראשית נברא החומר.
נולדת, יופי, מזל טוב. מכאן ואילך מתחיל ליזול שעון החול, רגע ,שעה, יממה, שבוע, חודש, עונָה, שנה, דור, עד לגרגר האחרון שנקצב,  ולא עוד.
הזמן הוא חפצים, חלקים, פרורים, רוח בקונסטרוקציות של אדמה, אש, מים ואויר. דבר בתוך דבר בתוך דבר, שלובים ביחד היה-סיבה, הווה- תוצאה, צפוי-עתיד. 
הזמן הוא החומר, המסגרת, חוקים קשוחים שלא ניתנים להפרה. גרגר שנפל לעולם לא יחזור וירד שוב. גם אם נחפוץ, לעולם לא נחזור בזמן, לעולם לא נקדים את הזמן, לעולם לא נעצור, לא נשתהה או נמנע. מה שהיה לא יהיה עוד, מה שיהיה לא היה.
זיכרון, אזכורים, סיפורים, געגועים, סנטימנטליות, געגוע לעבר מספיק רחוק, לשם חרטה על מה שהיה מאוחר יותר, געגוע לתום, לחברות, לשמש שהיתה מאירה פי כמה, לאופק הבוהק הכל כך מבטיח, שכבה ואף הכזיב.
הזמן לא אוהב או שונא, הזמן לא סולח או שומר טינה. הזמן אדיש.
נשגבים, קיסרים, מצביאים, אנשי מעשה ואנשי רוח, אנשים פשוטים, טובים, ורעים חמדנים ונדיבים – בבא זמנם, הכל הַיְנוּ הַךְ, הכל מחריש ונגוז. לא עוד.
חיים, רגעים של חיים, קולות, צבעים, מראות, התעלות, רגעים נוראי הוד, רגעי  אימה וכאב, הכל נבלע ונשכח בתהומות אינחקר, אינגישה.
גם אם נגייס את מיטב המוחות, את מיטב הכוחות, את כלל הכֶּשֶׁף, החכמה, הידיעה, המילים הנכונות ביותר, גם אם נעשה את הטוב ההולם ביותר, נתקע בשופר הענק ביותר שירעיד מוסדות ארץ, מראשית  עד אחרית  -  ישטוף הזמן הכל, הכל. שום כלום לא נותר אחרי די זמן. זה טבעו.
כבולים בכבלים שלא ניתנים להתרה, עוסקים בהָיֹה הָיָה , וב-לוּ, וּבְּלָמָּה, וברגע של חסד של נים לא נים אוחזים בזיכרון מתוק המציף ומהדהד, ובוכים על שנהיה, על הגעגוע, הכאב והטוב שהיה ולא עוד.
אך רְאוּ !  לא שמנו לב שאין גדר, אין חומה, אין כבלים. ברצוננו ישלט בנו, ברצוננו לא.
בעודנו מצטנפים בצל האקליפטוס, שדרת הברושים והשקמה שבחצר שהיו ואינם, ורק הירח מתעתע בנו, ברגע של חסד לכאורה, בו עוֹלָה מן האוב הזיה של זיכרון מטושטש שהיה או שמא לא, אנו חופשיים! טבע הזמן אדיש לזיכרון, וכך גם אנו, כשנכיר.
 טבע הזמן בחיינו תמיד, ואנו חייבים לו את חיינו, אך לא את חירותנו.
נציב עליו רגל בטוחה, אך נִצְפֶּה רק הלאה, נתכוון רק לטוב שיהיה. אולי לא חופשיים אך נחיה לנצח כל חיינו.

             חירותנו לנו היא. אנו חופשיים לטבול במעין החסד בכל רגע שנחפוץ, ואז הזמן שוכח את טבעו, מתמסמס לו ברקע, ובחיוך של מה בכך, ברגע של נחת, יהמהם:  נצחוני נתיני, נצחוני נתיני.