9 בפברואר 2016

על הנתינה: האיש שביקש לפייס את האלים

איש ביקש להקריב את העז היחידה שברשותו לבקש רחמי שמיים, ולפייסם. חבורת מבקשי טוב הביאוהו לפני המורה, שאמר להם מבלי שנשאל:

ביקשת להקל על המחסור והסבל שלך ושל משפחתך. סברת שאם תקריב את העז היחידה, תְּרַצֶּה את האלים ובני אלים, שעד כה נמנעו מסיבות שונות להרעיף עליך מחסדם. הו המבקש לפייס את האלים, כמה אתה טועה!
ליבנו אתך על הכאב והמצוקה, אך הרחקת מדי אם סברת שלתת את המעט שיש לך ישנה את חייך. גם אם תחוש התעלות על שהקרבת את העז שברשותך, ילדיך יחסרו את מעט החלב שזכו לו עד כה. שום טובה לא תרד על הארץ לכבודך. בעצם הנתינה שלך טעית, שכן נתינה והקרבה לשם חסדי שמיים לא ישנו ולו במשהו את חייך.
הו המבקש לפייס את האלים, הביאו אותך הנה אנשים, שאף הם מחפשים תשובות, וגם הם מבולבלים. האם כאבותינו וכאבות אבותינו, יש לרצות את האלים ובני האלים כדי לזכות בחסדי שמיים? האם האלים ובני האלים ירגזו, או אף יענישו על שאין הם  זוכים לקורבנות ותשורות הולמות?
הו המבקשים לפייס את האלים: מאין לנו כל זאת? מאין לנו שאי-שם בשמיים אלים ובני אלים, מצפים שבני האדם יתרפסו אליהם? האם נשמע סביר שאם לא נתרפס וננסה לפייס ניפגע? זו קדושה? התעלות מהחומר?
נדע אל נכון שדרך הנתינה, שנדבר בה היום, היא אחת מהדרכים המרכזיות להתעלות מעל מצוקות השעה והחומר. ללא שילוב נתינה בחיי היום יום, לא ניתן יהיה להתעלות מעל החומריות, שכן טבילה בהוויה חומרית לבדה היא מרשם בטוח למועקה, כאב וסבל. שילוב הנתינה בשגרת החיים, תקל ואף תוסיף שמחה ונינוחות מה, ותכהה במידה מסוימת, ולו לרגעים מספר, את המועקה והסבל. לא לשם כך נבחר בדרך הנתינה, אך כשנזכה במעט חסד נדע, שאכן אנו פוסעים בדרך הנכונה.
הו המבקשים לפייס את האלים! נתינה, ובימים קדומים אבות אבותינו השתמשו לשם כך גם בהקרבת חיות ומתן תשורות למיניהן, היא הכרת תודה. וויתור על דבר שברשותך, בעל ערך כלשהו בעיניך, למען אחר. תוצאה עקיפה לנתינה היא השתחררות מה מכבלי החומר, מתוצאות מעשים הגוררות מעשים נוספים, שרק מעמיקות את האחיזה במועקה, כאב וסבל. יש הכרת תודה בנתינה, במעשה, ויש בתפילה, בהודיה חרישית, על הטוב שזכינו.
נתינה היא חלק בלתי נפרד מחיינו גם מבלי שאנו מודעים לה, ולא כל נתינה היא אכן כזו:
נתינה בעבור גמול איננה נתינה. אנו משלמים עבור שירותים ומוצרים, מתוך כוונה לקבל תמורה הולמת. אנו נותנים גם ללא רצוננו לשלטון, שמצדו מבטיח ביטחון ורווחה. זו וגם זו אינה נתינה. כשנתינה הופכת לכלל, חובה או מצווה, היא איננה נתינה! צדקה לא תציל ממוות, והנותן מתוך תקווה זו, משלה את עצמו ומוליך שולל אחרים.
נתינה נאותה, הוויתור מרצון וכוונה טובה על דבר ערך אישי, היא אמצעי להתעלות. נתינה נאותה היא הכרת תודה לסובב, לעולם בו אנו חיים. הוקרת המצוי, ולא תנאים שמעמידים  בקורי דמיון של רצוי. אין בהתעלות זו הבטחה לגמוּל ולחסד, אך עצם הנתינה מהווה השראה לשמחה, לראיית עולם סובב באור חיובי יותר, שמחה ואור המאפילים במעט על עגמות, קשיים ואף כאב וסבל.
נתינה נאותה היא הכרת תודה על הזכות להיות מי ומה שזכינו להיות, על האירוח לו אנו זוכים כאן ועכשיו.
נתינה נאותה היא הכרת תודה על הזכות לתת מעט חסד לאחרים, ללא כל ציפייה. ככל שנעסוק יותר בנתינה, נמצא יותר ויותר את היופי בכל. נכיר יותר ויותר את המתווה המאפשר לחוות ולחיות, גם אם הוא נראה שרירותי, חסר פנים ולא אישי. נמצא שלמרות שאין הוא שלנו, בשבילנו, אלא רקמה אינסופית, בה אנו חלק ממנה, זכינו ביכולת לתת, לסייע, לתמוך גם לזר גמור, שהוא מצדו חש ולוּ לרגע, הכרת תודה וידיעה שאין העולם אפור כפי שהוא נראה לעתים.
נתינה היא הזדמנות להרעיף חסד לאחר, שיחווה רגע של נחת והקלת מה. נתינה היא מרשם לנחת רוח, לנינוחות, להבהרה ניצחת שאין אתה או אתה או את מרכז העולם. אין כל צורך להתרברב ולהצדיק את הנוצות והתכונות המופלגות שלנו, רק כדי למצוא חן בעיני אחרים. אך בידנו  להשתמש בהם לנתינה נכונה, להשתמש ביכולת האישית להעניק חסד, כבדרך אגב, במחווה יום יומי.
הו, המבקש לפייס את האלים!  הֱיֵה כל כולך, בחלק הולך וגדל מזמנך נתון לנתינה, כדי לשמש כלי המעניק חסד לאחרים.  בעצם הוויה זו, תעניק ותזכה בביטחון הולך וגובר בדרכו של עולם, תחוש הכרת תודה על מה שהנך, היכן שהנך, על הזכות לעשות טוב, לתת. אז לא תזדקק לחסדי שמים, שכן תראה עצמך בשרשרת אינסופית של נותנים ומקבלים.
הו, המבקש לפייס את האלים! אל תרעיף חסד לשמיים, זו ברכה לבטלה. אל תתחנף, אל תשחד בתשורות, אל תצפה לרווח על חשבון אחרים, ודאי לא קורבנות כדי להציג את מסירותך והתרפסותך. אין עוול גדול מכך!
הֱיֵה במודעות של נתינה, בראייה מפוכחת של שירות, נאמנות לדרך עולם ישרה ובהירה, בה אין מקום לתמרון ותחבולות, לא לרדיפת כבוד, לא לחמדנות ולא לציפייה לכל רווח אישי.
נתינה היא שירות נאמן לסובב. שירות המושתת על נתינה ברוחב לב, לא בסגפנות, לא בקמצנות ומצד שני לא בפזרנות וראוותנות.  שירות מדוד והולם את הצרכים כנותן, ואלה של המקבל.  
נתינה היא התעלות, ובשילוב דרכים נוספות ניתן לעצב חברה טובה יותר, בה כל אחד מאזרחיה משתדל לעשות את הטוב ביותר, קודם כל בנתינה ובהכרת תודה.
  דע, שאתה זה אתה ואחד, אין העולם בלעדיך.
אברום רותם, פברואר 2016

26 בינואר 2016

האיש הבורח מפני המוות

איש שברח מפני המוות, הסתתר ביער. הביאוהו לפני המורה, שאמר לו מבלי שנשאל:

הו איש הבורח מפני המוות! אתה בורח מפני דבר שאינו רודף אחריך. נסת על נפשך, הסתתרת, בעוד שאת המוות נשאת עמך לכל מקום אליו הגעת. ברחת, ולא ידעת שבחרת במוות וויתרת בכך על החיים. לוּ היית בוחר את החיים, לא היה עולה על דעתך לנוס מפני המוכמן בך.

כשאתה ישן, אינך יודע שאתה ישן. אִבַּדְתָּ הכרה, ולא ידעת אלא לאחר שהתעוררת. היעלה על דעתך לברוח מהשינה? היעלה על דעתך לקונן על שנתך או אבדן הכרה, כשאינך ער ואינך מכיר?
כך לאחר מותך: לא תדע.  לכן, ממה אתה חושש? ממה אתה בורח? על מה תקונן אם ממילא לאחר המוות אינך קיים במודעות החומרית שלך?  אל לך להיעצב.

ודאי תאמר, אינני מקונן בעבורי, אלא בעבור משפחתי, קרובי.
הו איש הבורח  מפני המוות! לקית באשלייה שהעולם אינו קיים בלעדיך. הו, לוּ ידעת שזה עולמך בלבד, בעוד שהאחרים שרירים וקיימים, אתך ובלעדיך.
אכן, עצוב, ואף ייתכן שעם מותך חיי האחרים סביבך יתהפכו וישתנו. קרוביך אכן יתאבלו ויקוננו,  אך הזמן ישכיח ויעמעם כמו זכר כל אדם אחר שנולד, חי ומת. זו דרכו של עולם: מתאבלים, הופכים דף, וממשיכים את סיפור חייהם. לכן אל לך לחשוש להם, ולא להיעצב.

ודאי תאמר, מפחד אני מהכאב ואף מהסבל הכרוך במוות.
הו איש הבורח מן המוות! כמו שאיננו זוכרים את הכאב שחווינו בעת לידתנו, בה הגחנו לאויר העולם, הגוף פועל כל שלעיל כוחו לְמַתֵּן ולהשכיח את הסבל הכרוך גם בשעת המוות, אף שהוא יודע שאלה הם שעותיו האחרונות. מה הטעם בחששות מעתיד לא ידוע? לכן, אל לך לחשוש ולא להיעצב.

ודאי תאמר, אני חושש שלא יזכרו אותי וְאֶשָּׁכַח מלב כל איש, ולא ידעו את שעמלתי ועשיתי, ואת שנועדתי לעשות ולא הספקתי.
הו איש הבורח מן המוות! המוות מפריד בינך לבין העולם החומרי. לאחר מותך אין אתה יודע עליו דבר, ואין הוא עליך. זו היא דרך עולם: להימחות באדוות הזמן השוטפת כל, ולא להותיר זכר. הבט סביבך. כמה אנשים אתה זוכר ומוקיר, אלה שהסתלקו מחייך ומזכרונך? מעטים בלבד זוכרים אותם גם זמן מה לאחר מותם, אך מהר מאד זכרם הופך לסיפור, ולא למי שהיו ופעלו בעודם בחיים. לכן אל לך להיעצב.

דע, הו איש הבורח מן המוות! זו היא דרכם של הטבע החומרי והזמן הכובל אותך אליו, שאינה ניתנת לשינוי ולא לשליטה. בעולם, דברים קבועים לכאורה ונצחיים לכאורה, אך בפועל הכל משתנה ללא הכר. אם לאט לאט, בהדרגה, כמו ההר שממול או היער, או באבחה אחת, בפתאומיות, כמו סערה גורפת כל. אך אתה, הו איש הבורח מן המוות, בין אם אתה ער לכך או לא, אינך מת לעולם, ואין דבר שימית אותך. לא אתה נמוג אלא הגוף, שהופך חסר חיים ומתפורר למרכיביו.

ודאי תשאל: ומה אתי ללא הגוף?
הו איש הבורח מן המוות, ככל שידברו בעניין, הבלים ידברו. איש לא יָדַע, איש אינו יודע, ואיש לא יֵדַע. אל תטריח עצמך בכך. אל תחפש אחר האשליה, תקווה חמקמקה שבדמיון, שאיש לא יכול לאשש או להפריך, אלא, אולי, רק אתה, אך בבא זמנך שטרם הגיע. כל עיסוק בכך הנו בזבוז רגעי חיים משמעותיים לך. הנח לכך, אל לך להיעצב.
  
הו איש הבורח מן המוות! עצם קיומך איננו מוות כי אם חיים. רדוף חיים, הנח למוות.  
עליך לחיות ולפעול. קום, התנער ועשה טוב עמך ועם זולתך. חַיֵּה, חַיֵּה! מצא משמעות חייך במה שאתה עושה ומאמין עבורך ועבור אחרים. מצא שמחה בסובב, ולו הקלה ביותר, באנשים שמקיפים אותך, בתוכך, סיפוק מהקיים וממעשי ידיך, ולו הזעיר ביותר.
 ראה טוב והתכוונות נקיה במעשי ידיך ובכוונותיך. התכוון לטוב, גם אם לא תמיד תמצא אותו במלואו. ראה ברכה בחייך, גם בימי סגריר, ולמד להנות מהם ביום אביב. עשה את עבודתך, מָלֵא אחר שאיפותיך לעשות באופן הטוב ביותר שאתה יודע. ככל שתִּמָּנַע מציפייה לגמול או להערכה, גם לא לשם זכרך לאחר לכתך, כך תתעצם השמחה לאורך חייך, והחרדה תיעלם.
מצא את החיים בכל מחשבותיך ומעשיך, כי הרי לשם כך נולדת, לא לשם מנוסה מהם.
אל תחשוש מאימת השעה שלא הגיעה. מצולות האבדן והשיכחה בעולם החומר אינם עניינך, לא בחייך וודאי שלא במותך.  חַיֵּה, חַיֵּה!

  דע, שאתה זה אתה ואחד, אין העולם בלעדיך.

אברום רותם, ינואר 2016

29 באוקטובר 2015

כה אמר המורה לאיש שבחר למות


 איש שמאס בחייו, יצא מביתו כדי למות.  הביאו אותו לפני המורה, שאמר לו מבלי שנשאל

בחרת למות, כי חייך קשים מנשוא. אינך רואה תכלית, אור, אות או מצב שחייך ישתנו ויטיבו עמך ולא ירעו.
בחרת להרע עם עצמך, לגרום סבל מיותר, וסבל למשפחתך, ואולי אף פגיעה אנושה ביקרים לך, כי בחרת לחשוב על עצמך בלבד. בחרת להסתתר תחת התרוץ שזה לא בשליטתך. בחרת לערוק, לנטוש את העולם, כי לדעתך הוא לא מתגמל אותך כמו שצריך היה.
בחרת להרפות, להניח את גופך וחייך ולנטוש אותם.
הרפיה, הפסקת אחיזה, אינה בהכרח פרידה. כל פרידה היא חלקית בלבד,  לכן קל לנו יחסית להיפרד, שכן היא נעשית כדי לפנות את היד והתודעה למשהו טוב יותר, משמעותי ומועיל יותר.
אך לא כך המוות. המוות הוא הרפיה מלאה, פרידה מוחלטת וסופית מהגוף. אך האם בכך בחרת בחלופה טובה ומועילה יותר? בניגוד למצבים ומחשבות במהלך חייך, בהם אתה מחליט להרפות את האחיזה ולדבוק בדבר מה אחר, אינך יכול לדעת היכן תמצא עצמך כשאתה מוותר על גופך, על חייך.
לאן אתה חושב שאתה הולך? האם תוכל להצביע ולו על אחד, בכל הכתבים, המורים, עורך טכסים והידע שלימדו אותך ולמדת בעצמך, שחווה באמת והוא מעיד על כך, ואתה יודע זאת בוודאות גמורה שזו אמת ולא אמת שבדמיון? האם תוכל לומר בעיניים עצומות שאתה מכיר, או מישהו  בעבר הכיר, לא שמע, לא סבור, לא זה שנשבע כי כך זה כך, אלא הכיר במו עיניו מישהו שיודע בוודאות לאן תלך?
הרי אם אומר לך שבידי עתה מפתח מוזהב לבית מפואר בו תחייה חיים שלוים ורגועים לנצח, כמו בגן-העדן, עין לא ראתה, שהוא שלך. כל שעליך לעשות הוא לעזוב הכל, אבל הכל, ליטול מידי את המפתח וללכת לכיוון שאראה לך בידי, אך הֵנָּה לא תוכל לחזור - האם תעשה זאת? האם לא תחקור, לא תשאל, לא תחפש ולו אחד שמכיר ויודע בוודאות את הבית המובטח?
ודאי שתעשה כן, הרי אחרת תיחשב, בצדק, לשוטה גמור.
אם אומר לך, עזוב את משפחתך, כי מחכה לך היפה מכל הנשים בעולם, חכמה, אצילה ועמוקת מחשבה, שאיתה מובטחים לך חיי נצח של אושר תמידי, אך הֵנָּה לא תוכל לחזור – האם תעזוב ותלך לכיוון שאראה לך בידי, ולא תחקור ותשאל ותחפש ולו אחד שמכיר אשה זו, ראה ושמע מפיה שהיא נכונה לך?
ודאי שתעשה כן, הרי אחרת תיחשב, ובצדק, לשוטה גמור.
כל דיון, דיבור, דרשה, טקסט או טכס אודות קיום אחר המוות, הוא אשליה. אין בידינו, ולא יכול שיהיו בידינו כלי תבונה והבנה לדעת אם זה נכון, או רק אמת שבדמיון, ציפיות לב, ולעיתים אף הולכת שולל, שכן לעולם לא נדע להבחין באופן מוחלט בין כוונות טובות לכוונות להרע, במודע או שלא במודע.
ברגע שחרגת מגופך, חרגת מתשתית הקיום, הכולל מרכיבי חומר, כוחות שפועלים ביניהם וזמן. ללא אלה תבונתנו חסרת אונים. אמנם נחנו בתבונה עצומה ונשגבה, אך היא מותנית בנוכחות מושגים של חומר וזמן, ורק כך היא פועלת.
המוות איננו כזה. המוות הוא נטישת כל אלה. מאחר ואין בכח הכרתינו ותודעתנו אף לא לדמיין מקום בו אין חומר, פעולה וזמן, לא נשאל עצמנו, מה יש שם מעבר לחומר ולזמן, שאלה לא בוגרת במידה רבה. נשאל ונחקור מה יש כאן, בחומר ובזמן שעלינו למלא, לפעול ולהכיל.
נכון, לשם כך עלינו להשקיע, להתאמץ, ולפעול באופן שעלול להסב אי נעימות, תסכול ואף כאב מסוים. לשם כך עלינו ללמוד את הגדולה שבמשימות חיינו: מהו ייעודנו כאן? כיצד לפעול באופן המיטיב ביותר עם הסובב אותנו ועם עצמנו, בתודעה ובגורמים הפועלים ומשפיעים על גופנו, ומשם על החברה והמקום בו אנו מנהלים את שגרת חיינו?
הפיתרון שבחרת - עריקה מהחיים בטרם זמן, זמן שלא בידיעה ולא בשליטה, אינו אלא פשע מוסרי, חריגה בוטה ממה שמצוי בידינו כעת- החיים שלנו כעצמי היודע את עצמו. יודע לא לשם הישרדות אלא לשם הרבה יותר מכך. זאת נוכל לחקור, ללמוד, לשמוע, ולפעול על פיו.
לעולם לא נוכל לדעת מה אמת ומה דמיון וציפיות לב ילדותיות, בכל מה שמספרים לנו אודות מה מעבר לגופנו, מעבר לחיינו. עצם החומר, מאפייניו והזמן, שמאפיינות גם את אופן פעולת התודעה וההבנה שלנו מונע זאת באופן מוחלט, רק כדי שנדע ונבין שחובתנו המוסרית כלפי עצמנו היא – לחיות את חיינו כאן במלוא העצמה וההשקעה, כל עוד חיינו לא מיצו עצמם, בכח חיותם הספונטני, בהתאם לטבע הגוף.
קום, התנער ותרפה ממחשבות הבל של נטישה מהחיים, מתוך רפיסות, באין יכולת לראות למה אתה גורם, ומה יגרם גם לך, או מתוך אשליה, תקווה עמומה של אמת שבדמיון, שאיש לא יכול לאשש או להפריכה, אלא רק אתה, אך בבא זמנך, שטרם הגיע.
קום, התנער ועשה טוב עמך ועם זולתך. חַיֵּה, חַיֵּה!
 ראה טוב והיקשרות למעשי ידיך ולכוונותיך. כאן לפחות אתה מתכוון לטוב, גם אם לא תמיד תמצא אותו במלואו. ראה ברכה בחייך, גם בימי סגריר, ותהנה מהם ביום אביב.
  דע, שאתה זה אתה ואחד, אין העולם בלעדיך, ואין בידך המותרות ולא הסמכות  להחליט אחרת.

אברום רותם, אוקטובר 2015

5 באוקטובר 2015

הנזיר החומל שביקש למות


נזיר החומל על כל יצור חי ואף צומח, צנח באפיסת כוחות תחת עץ, והמתין למותו. מיהרו והביאו אותו אל הגבעה הסמוכה, עליה סוכתו של המורה. לאחר שהשקו, רחצו והאכילו אותו מעט אורז ועדשים, אמר המורה מבלי שנשאל:


הו, איש קדוש. לבך ותבונתך הרחיקו אל מעבר מרבית בני-האדם. לבך מלא באהבה וחמלה כלפי העולם, כלל
החי, הצומח ואף הדומם שבו. להבנתך, ההבדלים הללו הינם אשלייה, והכל ישויות רוחניות הלובשות בגד חומרי בצורת חי, צומח ואף דומם. להבנתך, בחרת בניתוק  מהסובב, כדי לא לפגום בגורלן של ישויות רוחניות המוכמנות בחי או אף צומח, ממנו אתה אוכל, כמו גם לא לפגום ברוחך המיטהרת ולזהם אותה בחומריות, שכה השתדלת להסיר ממך.  
גופך המוזנח  רוחש תולעים, ואם אחת נופלת אל הארץ אתה מחזירה למקומה, ובכך, כך אתה סבור, חמלתך תביא אותך למודעות עליונה. לאחרונה אף נמנעת מלאכול זרעים, שורשים ועלים, ושרדת מהפרשות הציפורים שעל העץ תחתיו ישבת, שנפלו על ראשך ושפתיך, והמתנת לחסד שיפריד בינך לבין גופך.
הו איש קדוש וחומל! מה רב החסד שאתה סבור שאתה מעניק לסובב, ומכאן, אתה סבור, חסד עליון, גדול שבעתיים ייפול בחלקך, שכן אתה מוותר על גופך למען ערכים נעלים.
טוב הדבר שבחרת בדרך בה אתה תופס את עצמך ואת העולם, גם אם לא תוכל לשכנע כופרים בכך, שכן די בכך שהיא מטיבה עמך ועם הסובב אותך, ואינך חייב להקשיב ואף לא לשכנע את האחרים בתובנה זו.
טוב הדבר במה שבחרת איש קדוש וחומל! שכן נוכחת במו עיניך שחמלה ואהבה מסיעים אותך למים שקטים, הרחק ממשברי אוקינוס הסיבה-תוצאה בהם סערות גלי סבל, משברי כאב, צער, עגמות הנפש, ייסורי לב, רגשות אשם, פרידות כואבות, וחששות הקיום שמונעים ממך לפעול ולעשות את הטוב והנכון לך ולסובב.
והנה, סברת שכדי להתקדם עוד צעד למטרתך העליונה, להתנתק מהחומר, ולשוב להיות רק רוח מלאת ידע אמת, נצחית ומלאת שמחה ואושר תמידיים, המכשול הוא גופך שפוגם  בשלמות  העולם, שכן עצם קיומו פוגם ברווחת האחרים, והנזק שנגרם אינו מצדיק את קיומך כאן, את חייך.

הו איש קדוש וחומל, כמה אתה טועה! כמה אתה מטעה!

אין בידך ההבנה האמתית, ולא תהיה, וכך אין בידי איש אחר, בין אם הוא מורה, קדוש או איש אלוהים המדבר בשם שמיים או כתבים קדושים, להבין ולדעת מהות יצור חי, צומח או דומם. נשמה, נפש רוח הם מושגים שבדמיון, המצויים בתודעתך פנימה, וכל שביכלתך לעשות לטובה הוא, לאמץ אמונה ודרך חיים, בה אתה יודע בתוכך שמטיבה עמך.
   אלוהים, נשמה, או רוח או נפש הם הבנתך את זהותך ותודעתך להיבטים שמעבר. אם הם אמת או אשלייה, אם הם סופיים או שייכים לנצח, לעולם לא תדע ולא תחווה  בחייך כאן, שכן אין בידי ההגיון, האינטלקט והרגש בהם חוננת, וכך כל בני האדם באשר הם, היכולת להיווכח  בכך כאמת מוחלטת, באופן שלא ניתן להטיל ספק, ערעור וכפירה.
 הו איש קדוש וחומל! בעצם ההימנעות שלך מלדאוג לגופך, בחרת בדרך שגויה, באשלייה שבכך תזכה לחסד עליון.  ההפך מכך! העולם אינו עולם אם אתה אינך חלק ממנו. 

חמלה, הבנה לאחר ולצרכיו, צדקה ועזרה, הימנעות ומניעה מכל פגיעה  באחר, ותרומה משמעותית של עשייה ופעולה לחברה, הם הם הסוד לחיים שלמים וטובים.
תכלית חייך היא הבחירה שעשית באורח חיים מיטיב עם עצמך והאחרים, בחסד ובאהבה. וויתור על חייך הוא פגיעה מוסרית קשה!  בכך אתה מוסר עצמך למלתעות הרוע האורב בפתח, רוע שממנו אתה מנסה להימנע כל חייך.
מוסר נכון הוא קודם כל הבניה נכונה של רווחתך וחייך שלך. העצמי הוא החשוב ביותר, בתנאי שאינו פוגע וחומס את האחר, ויפה וטוב שבחרת לא לפגוע בכל חי. אך לא לפגוע  בזרעים ופירות ובכך לוותר על חייך - זהו חטא מוסרי גדול מדי! שגית איש קדוש וחומל!
הו, איש קדוש וחומל! הגעת לעולם מתוך ידיעה שתסתלק ממנו, אך לשם כך עליך לחיות, ולשם כך עליך לאכול, לשמור על חייך ולטפח את גופך כדי שתוכל לבחור בדרך, ולהלך בה. לעולם אל תקטול אל תשמיד ואל תחמוס חי רק לשם ביטוי האלימות שבך, או לשם תאוות הכבוד, קנאה, נכסים וגוף. לדאוג לרווחת הגוף ולחייך זו הדרישה המוסרית הראשונה במעלה. זה התנאי לטוב שיעשה, לא רק בכוונה, אלא במעשה!
לשם כך עליך לאכול מן הצומח במידה ראויה לקיום הגוף באופן תקין. במידה הראויה, אינך פוגם ואינך פוגע בדבר. זה העולם.
אל תאגור. אל תחמוס, אל תשמיד, אל תרוצץ, אל תמעך, אל תצוד, אל תשחית לא דומם, לא צומח וודאי לא חי. השב נפשך רק במידה בה תקיים עצמך, ובמידת הצורך את הסובבים אותך, אם זה בן משפחה או איש רעב על הדרך.  
חסד גדול הוא ליטול מן הצמח עלה או פרח למאכל או פרי, גבעול או שורש. לא את כל הענף וודאי לא את כל השיח. רק במידה הנדרשת לשם אכילה או כל צורך נוסף לשמור על הגוף.
התקיים, אכול במידה הראויה, שמור על גופך, רחץ אותו והרחק ממנו מכל דבר שגורם לך לכאב, וודאי כזה שמקצר את חייו שלא בעיתו.

  דע, שאתה זה אתה ואחד, אין העולם בלעדיך, ואין בידך המותרות ולא הסמכות  להחליט אחרת.

אברום רותם, ספטמבר 2015