21 ביולי 2015

הלוחם עטור כבוד ונצחונות

לוחם עטור כבוד ונצחונות, עבר בדרך עם חייליו. בעודו מהרהר בכבדות על הקרב הבא, ראה את המורה בצל גבעה בשעת דמדומים.  ככה אמר לו המורה מבלי שנשאל:

הקמטים סביב עיניך והראש המורכן העייף, מרמזים כי די לך בחיים אלה, בכבוד ובתהילה האופפים אותך. קַצְתָּ בחששות מפני תוצאות הקרבות הבאים.
גם אם אינך טרוד בשלומך האישי, אתה מאויים מתוצאות מעשיך, שהם חיילך העתידים לטבוח ולהיטבח, ולפגוע גם באוכלוסייה חסרת מזל, שנקלעה למקום ולזמן פוגעניים, שרבים מהם יוותרו ללא רכוש, תמיכה והגנה כתוצאה מהמערכה, ולא תוכל לעשות למענם דבר.
אתה סבור שאם יניחו לך, אם תניח לך, ואולי אף תפרוש, תמצא מנוחה נכונה לנפשך, ומצד שני אתה מתלבט, כי בכך תזניח את חיילך, תפגע באמון שהם רוחשים לך, הם, העם ואולי אף המלך.
הו, גנרל עז רוח, כמה אתה טועה! כמה טועים אתם, משרתי הציבור והחברה, שמשקיעים את כל מרצכם לטובת הכלל, גם על חשבון מאווים וצרכים אישיים, וסבורים שמנוחה נכונה לנפשכם תושג אם יפרשו לביתכם.
שמע, גנרל עטור כבוד, שמעו אנשי המעש וההנהגה, לא זו הדרך למצוא שלוות נפש והשלמה עם תוצאות המעשים, בין אם טובים הם או רעים.
כשנולדת, רואים למרחוק אמרו לאמך שנולדת לגדולות. ואכן הגעת לגדולות, אתה ורבים ממשרתי החברה והציבור. לעולם לא נדע באמת מה ואם נקבע בכוכבים, אך עובדה שעשית, השגת, בדרך ארוכה, בה מימשת את היכולות, השאיפות ונטיות הלב למעשים ומעמד שהנך היום.
חברה החפצה חיים חייבת בשומרי סף. הו לוחם עטור כבוד ונצחונות, הפכת והיית לשומר סף. ככל שעלית בדרגות והשפעה, פגעת ביותר ויותר אנשים, גרמת לסבל ולכאב בממדים גדלים והולכים, כי סברת והאמנת שאתה עושה טוב לחברה. אכן, סברת נכון. אין רוע בלבך, אלא תשוקת השירות לחברה. העוולות שעשית, ועוד תעשה, הם מהות עבודת שומר סף בחברה, שזקוקה לסדר והגנה מפני אנשים רעים ומנהיגים עם בעלי גחמות לב, חמדנות, יהירות ותאוות כח שחוצים גבולות שאסור לחצות. מהותך היא שמירת גבולות אלה, שומר הסף, כדי לאפשר לאזרחים לחיות ברווחה וביטחון.
הפגעים והרוע שנגרמו כתוצאה מעמלך כשומר הסף, הכרחיים לשלמות החברה, כי אחרת איש לא ישרוד בכאוס בו שולטים ללא גבולות אגו, חמדנות, אכזריות ותאוות כח לא מרוסנת. אל תקונן על המעשים ולא על תוצאותיהם. עשית זאת כדי לשמור על גבולות אלה. הנך פועל נכון, לעצמך ולחברה שאתה משרת, כל עוד אתה פועל בכוונה טהורה, ללא שמץ רווח אישי.
ככל שתרחק מטבעך הפנימי, תגביר את סבלך, ובנוסף אף ייגרם עוד סבל ורוע סביב. פרישה מעמדתך כשומר הסף, לא תשפר דבר. לא תמנע רוע פּוֹגְעָנִיּוֹת, אלא תגביר אותו, כי אתה, בעל נסיון ותבונה, נוטש את גבולות החברה ובטחונה לחסדי שמיים ולחסרי הניסיון שיזיקו יותר משיועילו מאשר יועילו.  
עשה טוב גם כשאתה שולח את חיילך, כשברור שתוצאות המעשים הם גרימת סבל וצער, לאחרים ולעצמם. עשה את מה שמצופה ממך, וכך דרוש מחיילך, כשאתה דואג בקפדנות שכל מעשה אינו מוּנָע אלא לשם עשיית החובה כשירות החברה, ולא לעצמך. זו תכלית השלווה שאתה מחפש לנפשך. לא תשיג אותה אחרת.
לעולם לא תוכל להיות בטוח אם המעשים שמורים עליך לעשות הם צודקים וטהורים לגמרי. הרי גם אלה, הפוקדים ומורים לך, כמו גם המלך ויועציו, נתונים למגבלות המושתים על ידי החומר והטבע, ומכאן שאף הם משערים ומקווים ומדמיינים, ואולי יהיו ביניהם אנשים מושחתים, מונעים על ידי האגו הכוזב שירצו לגרום רע לשם רווחתם האישית. אין ביכולת איש, אין חוש מיוחד ולא צפייה בכוכבים, שיאפשר לחזות למרחוק סיבה ותוצאה בתהליכים ומאורעות שמניעים את החברה כולה. לעולם לא תוכל להיות בטוח שהעוולות והפגעים שאתה עושה בעצם התפקיד שלך כגנרל עטור כבוד ונצחונות, הם אכן חיוניים לשלום ולרווחת החברה.  
אל תיטוש את משמרתך טרם עת, ממילא הזמן ישים לה סוף  בזמן המתאים. הנשק האמתי שיגן עליך מלשגות, הוא מצפונך, היושרה והאינטואיציות שלך. הקפד לעשות הכל בניקיון כפיים שלא על מנת להרוויח דבר מה, אלא רק ביצוע המשימה באופן הטוב ביותר.
 גייס את כל משאבי הנפש שלך לשם כך. אם צריך להיות נחוש- הֱיֵה נחוש, אכזר- הֱיֵה אכזר, אַלִּים-  הֱיֵה אַלִּים, רחום – הֱיֵה רחום, אך אל תאפשר למאוויי האגו שלך להיות המניע, גם לא הבולם, אלא הֱיֵה המבצע בלבד, כי לכך נועדת.
אל תתיאש אם לא הצלחת, ואל יגבה ליבך אם ניצחת. זכור שכמשרת העולם והחברה, אתה האמצעי. נפשך תמצא את שלוות הנפש לה היא  מייחלת, בעצם המעשה.
 כשומר סף פעל והפעל אחרים ביושרה ובטוב למען הכל,  רק לא למענך.
קום, לך לדרכך הו גנרל עטור כבוד ונצחונות,  בין אם ההצלחה והניצחון יאירו לך פנים, או גם כאשר לא. תמיד הֱיֵה בטוח שטוב אתה עושה ונכון ופעל רק לשם כך.
                עשה כל שאתה עושה בידיעה שאתה הוא אתה ואחד.

14 ביולי 2015

על האלוהים

חבורת נזירים עברה בדרך, "אנו מחפשים את אלוהים" ענו לכל עובר אורח שהתעניין במעשיהם, עד שחלפו על פני הגבעה שלמרגלותיה ישב המורה.    
ככה אמר להם המורה מבלי שנשאל:

אלוהים הוא אמונה. אין אנו מוצאים סימן על קיומנו בנוכחות אלוהים, אך אין אנו יכולים להתעלם מהידיעה שלא ייתכן  אחרת.
אלוהים הוא ראי למגבלות האינטלקט וההגיון המנהלים את חיינו, שאנו בוטחים בהם תמיד.
אלהים הוא האַיִן. על סיפּוֹ מרכיבי החומר וחוקי הטבע שאנו מכירים. הם לא מרמזים על קשר אפשרי בין הנשגב מאתנו, לבין כל נמצא, החל מהאבן והעץ הסמוך, ועד לשאלה הפשוטה מי השואל.
אלוהים דוחק את האינטלקט הצידה. האינטלקט משרת אותנו בדרך כלל היטב, ובורר בעבורנו בין הטוב לרע, בין חושך לאור, בין הבטוח לסכנה. האינטלקט מרחיק מאתנו בלבול ומבוכה כך שאין דבר שהוא שחור ולבן בעת ובעונה אחת. הוא מחפש בעבורנו הצדקה, סיבה לכל דבר, ומרחיק מאתנו ידיעה מרפת ידיים, כמו אי ידיעה מובנית שלא ניתן לדעת, כמו המוות הצפוי, ואף מסייע ליצור בדמיון תקווה לשינוי משמעותי ממצבנו כיום.
אם אתה מצליח להבין מהו אלוהים, היה סמוך ובטוח כי מה שהבנת אינו אלוהים.  דחוק עוד את האינטלקט הצידה.
אם מישהו יספר לך מהו אלוהים – היה סמוך ובטוח שהמספר אינו יודע מה הוא שח.
אלוהים הוא מובן שלעולם לא יהיה מובן.
אלוהים הוא סיפור בממשות ייחודית של כל חושב, שמדבר את מה שהוא חושב.
אין דרך מוכרת לחקור מהו אלוהים, אלא לפלס דרך כלשהי עוקפת את האינטלקט והמציאות בה אתה מתהלך. אלוהים איננו במציאות שלך אלא השתקפות במחשבה וחומר, המצייתת לזמן ולחוקי הטבע.
התכחשות לאלוהים, או תובנה שאינו ניתן להבנה, לא מגלה לנו דבר נוסף. זו התחכמות מילולית ותו לא.
הדרך אל הבנת הבלתי ניתן להבנה איננה חסרת ערך, שכן בעצם המסע של גילוי האלוהים, הוא גילוי עצמנו לעצמנו,   חילוץ הווייתנו מתוך קליפות החושים והחומר, כמו פַּסָּל שמחלץ את הפסל מתוך האבן או העץ, שכן הוא יודע בודאות מה ימצא שם.  
היש הנו הזמן והחומר, שמתגלה לנו באמצעות הזמן, חוקי הטבע וחושינו, הכוללים גם את האינטלקט הלוגי, הרגש-מחשבה-דמיון, והאגו העצמי. אלוהים אינו חלק ממנו.
 לא נדע את היש ללא האַיִן.  אלוהים הוא האַיִן שממסגר בעבורנו את הממשות. האַיִן מהווה את הכלי בו מתהווה הזמן, המודעות והאגו, כשאנו מתממשים במציאות הייחודית לנו. אנו מדמים זאת על ידי  הבניית "ממשות משותפת" שאינה קיימת אלא במחשבות כל אחד מאתנו, והרי לכם אלוהים.
אלוהים הוא ההשראה, היצירה, הידע המוחלט והטוב המוחלט, שבלעדיהם לא נוכל להתוות דרך לאן לשאוף, לאן לפנות ולאן לנוע.
אלוהים הוא ההשתוות- ביטול העצמי והכלת הכל, ולו כדי למתן אופוריה רגעית ולהקטין כאב וצער.
אלוהים הוא השמחה - קורת-רוח מלווה, כמו כיפת השמיים התלויה מעל תמיד. שמחה שאינה מוזנת מריצוי החושים ותאוות החומר שלא ניתנים לסיפוק ממילא, אינה תלויה בדבר כלשהו, והווָה תמיד.                                                         
אלוהים הוא הטוב המוחלט, דגם לכוונה ועשיה נקיים  מכל אינטרס אישי.
אלוהים הוא המצפן המוסרי.
אלוהים הוא האמונה בעולם טוב ומטיב.
אלוהים הוא נחמה, מניע להשלמה עם הבלתי ניתן לשליטה ושינוי.
אלוהים הוא התקווה, המניע ליצור, לאהוב ולחוות. הידיעה שעם הזמן יהיה אחרת.
אלוהים הוא טעם החיים וייעודם.
אלוהים הוא היחסים בין אדם לאדם, בין אדם לכלל נמצאות העולם, בין אדם עם עצמו ועם אלוהיו.
ומעל הכל - אלוהים הוא האהבה, שבלעדיו יֹאבְדוּ האדם והחברה.
זכור תמיד - אתה הוא אתה ואחד.

אברום רותם, יולי 2015

6 ביולי 2015

על הממשות

חבורת אנשי סֵפֶר עברה בדרך, ואנשיה התווכחו בקול רם כלהקת תוכים, מה היא ממשות, עד שחלפו על פני הגבעה שלמרגלותיה ישב המורה.    
ככה אמר להם המורה מבלי שנשאל, וכשקמו ועזבו אותו, כל אחד מהם פסע בראש מורכן ובמצח קפוץ, ולא הוציא הגה:

אתם, וכל המצוי כאן על האדמה, חשים, חושבים ובטוחים במציאות שאתם מצויים בה. הממשות עבורכם קיימת כמו האויר לנשימה, כשרק שקיים ערעור וסימן להיעדרו, מבחינים בחסרונו. או אז מתחילים לשאול את השאלות, ומגלים שאפילו הארץ תחת רגלינו, לא מובנת מאליה.
יש לשאול ולכפור באמיתות מובנות מאליהן, שכן אולי טמונה בכך תובנה לחיים טובים, נכונים ונינוחים יותר.
הממשות, המציאות בו אתה אַתְּ, הוא, וכל אחד אחר, מצויים בה, היא מה שכל אחד רואה, חש, חושב, מדמיין ומבין, כל אחד בעצמו לעצמו.
מה שאחד חש, חושב, מדמיין ומבין, איננו מה שכל אחד אחר רואה ומבין. לכל אחד  ממשות פרטית משל עצמו.
הממשות היא פרטית ייחודית, ונבנית בתודעה באמצעות החושים ומרכיבי הטבע, ונצבעת בגוון אישי פרטי לטוב ולרע. ניתן לשנות מציאות פרטית, ניתן אף לשלוט עליה באופן מוגבל אך תוך ציות לכוחות הטבע ומרכיביו.  
גם אם נטען שהממשות היא בתודעה הפרטית, במחשבות, ברגש ובדמיון בלבד, נבין שהיא נתפסת באותם הכלים שמנהלים את התודעה בכל אחד מאתנו, כך שהיא דומה למציאות שאחרים רואים וחווים, או לפחות אנו סבורים כך, אך לעולם אינה זהה. ונפרט:
לרשות כל אחד מאתנו, אמרו קַדְמוֹנֵינוּ, שְׁמוֹנָה חושים ושישה מרכיבי החומר שנובע מכללי הטבע שלא ניתנים לשינוי. אחרים, בני זמננו, יוסיפו ויפרטו כוחות טבע קבועים שלא ניתן לְשַׁנּוֹתָם, כדי להסביר את מה שאנו מבינים ורואים. כך או כך, מדובר במסגרת כלים, כללים ופעולה ותגובה של החושים, שבאמצעותה כל אחד מאתנו מפענח באופן ייחודי לו את הממשות - המציאות בו הוא מצוי בכל רגע ורגע מראשיתו ועד אחריתו.
כל אחד ואחת מכם תופסים את הממשות בשמונה החושים: האחד - ראיה, השני- שמיעה, ובהמשך- ריח, טעם, מישוש, אינטלקט לוגי, רגש - מחשבה ודמיון, והשמיני- האגו העצמי. הם שמונה חושים שבאמצעותם הממשות נתפסת, מתעצבת, מתבהרת ומתעמעמת עם הזמן, וזרם הנמצאות שבה, אנשים, חפצים, מראות, צלילים, ריחות, נוף, רגשות, זכרונות, ידיעה וכיוצא באלה, בא ונעלם, מסתחרר ומשתנה ללא הרף.
לצד חושים פנימיים אישיים אלה, נקבעת הממשות על ידי שישה מרכיבים קבועים, שמינון בתערובת שונה מבֵּינֵיהֶם יוצרים את הכל: האחד- זמן, השני- מוצק (אדמה), השלישי- נוזל (מים), הרביעי- גז (אויר), החמישי- קרינה (אש) והשישי- חלל (מקום/נפח). ששה מרכיבים, שאפשר גם לפרטם אחרת, למשל, אטומים והכוחות הפועלים בהם, אך מהותם קבועה ומוחלטת, שכל אחד ואחת מכם, כל נמצא ונמצא, כל חפץ וחפץ מורכבים מהם ונתפסים בתודעה הפרטית באופן ייחודי לו.
עם שמונה החושים וששת מרכיבי הטבע אנו תופסים את הממשות בתודעה הפרטית, על פי הלך הרוח, הרגש, הדמיון, האגו ותחושת החושים. ממשות זו, שאיננה נייטרלית ואיננה אדישה, אלא דינמית ומשתנה ללא הרף, היא ממשות פרטית וייחודית לכל אחד מאתנו, ולא ייתכן בנמצא עבורנו - ממשות אחרת.
סיבת הקיום הישירה של כל אחד ואחת מכם,  ועמה סיבת הקיום של כל נמצא ונמצא, כל חפץ וחפץ שאתם מכירים במציאות הייחודית לכם, סביבכם ובתוככם, היא תודעת הקיום הייחודית של כל אחד ואחת מכם. התובנה האישית הפנימית, שכל אחד ואחת מכם קיימים, היא הסיבה לקיומכם.  ללא הבנה זו – אינכם קיימים, שכן דבר מה החסר מודעות כזו, אינו שואל אם "אני קיים", ואז גם אין גורם לקיומו בעיניו, הלא כן?
רק כשאתם מכירים בעצמכם, אתם קיימים. רק במה שאתם מכירים, גם דבר שאתם מודעים אינכם מכירים – הוא קיים.
המודעות האישית הפרטית היא שאכן ישנו כאן ועכשיו. רק עם מודעות כזו אפשר להטיל בה ספק, לחפש עוגנים לקיום וכיוצא באלה. איש לא יכול לדעת ולספר לכם על הממשות האישית שלכם. אל תקשיבו לאחרים שמספרים לכם אודותיכם, שכן הם דברים שאין בהם כל ממש.
 שמונת החושים וששת מרכיבי הטבע מתעתעים בנו. הם נוטעים בנו את האשלייה שיש בנמצא רק ממשות אחת, ממשות משותפת, עולם או קוסמוס אחד לכל הנמצא, לכל חפץ וחפץ, לכל מחשבה ומחשבה שאנו מכירים ויודעים, וגם אלה שאנו יודעים שאיננו מכירים.
אך ממשות היא פרטית ייחודית.  מי הוא או מה הוא בעל המציאות המשותפת, בה לכאורה אנו נוטלים בה חלק בלבד? אחדים מתעקשים שהיא לא אחר מאשר אלוהים או כינויים דומים, שנדבר בו אולי פעם אחרת, שכן גם ממשות פרטית ייחודית חייבת להיות מבוססת על דבר מה, גם אם הוא נסתר מעיננו.
אך נוכל לקבוע שממשות משותפת זו, כזו המכילה את הכל, כולל אתה, אַתְּ וכל אחד אחר, איננה מצויה היכן שהוא, אלא רק כנמצא במציאות הפרטית ייחודית של כל אחד אחת ואחר מכם, ומכאן גם נתפסת באופן ייחודי שאינו זהה לאחר. הדמיון בין ממשויות פרטיות נובע מכללי הטבע הבלתי ניתנים לשינוי, ושמונת החושים, שמגבילים לתפיסת ממשות בעלת מאפיינים דומים, כלל אנושיים.
מכאן נחזור ונדע כי ממשות איננה אלא זו הנתפסת באופן ייחודי בכל אחד ואחת, ואין שתיים זהות. הרעיון שאין אנו אלא נמצאות בממשות אחת גדולה – אין לו על מה להסתמך, אלא על התודעה הייחודית אישית של כל אחד מאתנו, ומכאן נבטל לפי שעה רעיון זה, ואם ינתן, נחזור אליו באופן שונה.
לכן, בממשות פרטית ייחודית, בגבולות החושים וכוחות הטבע, נוכל במציאות נתונה לשנות את התודעה, ולחוש טוב יותר, או אומללים יותר, כואבים סובלים וכועסים, או שמחים ושלווים, ללא תחושה של קרבן, שעל העולם ליצור לנו מציאות טובה יותר עבורנו.
אך כל זאת יקרה רק בלב כל אחד מאתנו בנפרד. גם אם  מצאנו חברותא ונעשה זאת יחד, זה יקרה לחוד.
 נוכל לשנות מציאות: הממשות היא אישית ובעלת צביון אישי, ואת הגוון האישי נוכל לשנות ואף לשלוט בו באופן מסוים, אם נדע את המגבלות שמֵשִׁית עלינו הטבע, ואם נשכיל לשלוט בחושים, להעשיר את המחשבה והדמיון, להעצים את הידע, להפעיל את ההגיון הלוגי באופן מושכל, לרסן את האגו, ולמנוע ממחשבות כוזבות וּמַשְלוֹת, לשלוט בנו ולהניע אותנו.
סיבת העל לקיום כאן, נסתרת. כל שניתן הוא לחוות את המציאות ולחיות באופן הטוב ביותר האפשרי, כמו לא לפגוע באחר, להכיל ולחמול, לחיות וליצור באופן המבטא באופן הטוב ביותר את כמיהת הלב, כך שנמעיט מלחוש תסכול, עגמה, צער, וכאב.  
נזכור ונדע תמיד: הממשות היא אישית ייחודית ואחת, כי אתה הוא אתה ואחד.

 אברום רותם, יולי 2015