30 ביולי 2011

גדל כאן דור שלא ידע את החושך ולא את השמיים


קרדיט: את ההשראה לפוסט זה קבלתי משיחה עם עידו ממצפה כוכבים ברקת, ומודי ברודצקי מכפר-ורדים.

הילדים של היום הם רק הדור השני בתולדות האנושות כולה, שלא יודע מהו חושך ולא מכיר את השמיים. את ילדותי, וילדות מרבית בני גילי באשר הם, ודאי אלה שגדלו בכפר, ליוו שמי לילה בוהקים עם כוכבים זוהרים, ושביל החלב החוצה את הרקיע האפל. בשירותי הצבאי נחרט  בי מראה שמי הלילה בסיני, שבלילות הארוכים ליוו אותי, ואני זוכר יפה איך אני מוצא עצמי נפעם מהעוצמה של החושך, ענני החלב וכוכבי הרקיע הבוהקים, ואף מתייעץ עם שמי הלילה, משל היו חברי הקרובים ממש. כמו כל אדם שחי בעבר הקרוב והרחוק, ניתן היה כמעט בכל לילה לראות את שינוי מיקום כוכבי הלכת הבהירים יחסית למזלות ושאר כוכבים מופלאים: הנגה עם שקיעה במערב ככוכב המקבל את פני הערב, ובעונה אחרת עם זריחה במזרח כאיילת השחר; כוכב הצדק הבוהק, שלעיתים נראה כחללית קדמונית של ממש התלויה בשמיים שבאה לשעה קלה, המאדים הכהה משהו, ואף השבתאי (שעם משקפת שדה טובה ניתן היה לראות במרומז את הטבעות שלו כמו גם מספר ירחי הצדק). ושלא לדבר על הירח, שלעיתים מהמם בגודלו באופק.
כיום, הדור הצעיר גדל לראשונה מאז מאות או אף אלפי אלפי שנים לאחור, הוא גדל ללא חושך, ללא שמיים, ללא רקיע שמי הלילה. את הרקיע המסתורי רב ההוד, המשובץ כוכבים כוכבים כפנינים יקרות,  שמעניק השראה קמאית ונשגבת של תת מודע קולקטיבי אנושי מקדמת דנן, מחליפים קירות אמיתיים של בטון, זכוכית ופלאסטיק, כמו גם קירות מטפוריים של "ידע מדעי" חלול, חלקי ונטול משמעות שבא "להסביר" ולמעשה ממש לא, כמו גם קירות "מציאות וירטואלית" שהקשר שלה עם המתרחש בחוץ הולך ומצטמצם לחבילת סיסמאות, קירות של יחסי ציבור, הטעיות מכוונות מההוויה האישית-חברתית האמיתית, שהיא עלובה למדי, עם סדר יום מתוזמר בנוסח חוות החיות (ג'. אורוול, 1945) בה החזירים, המעמד השולט, מציגים את המתרחש בעיוות דמגוגי שמשרת את האינטרסים הצרים שלהם בלבד על חשבון כולנו. קירות של מידע קטוע ופלקטי, שאם הוא מגיע באופן כלשהו, נראה מבעד למסך השטוח של הטלויזיה/ המחשב/ האי-אי-אי האישי (אי-פון, אי-פד...) והעיקר – ילל'ה, נעשה שמח.
ואם כבר אחד מהצעירים מאלה, שלא ידעו את החושך והשמיים, כבר יוצא באקראי מלבירינט הקירות הסוגרים עליו מכל עבר, נקלע למקום בו שמי הלילה פורשים ידיהם, ופותחים את הלב אליו, הוא פשוט לא מבחין בהם, ההפך. הוא נכנס לפאניקה מהאורות המשונים האלה שברקיע, וכל מה שיחפש זה מיד להדליק אור פנס/ אחר להשיב את נפשו ולשוב לתקוע את ראשו במערת הבערות.

שווה להתהות: מה המשמעות הרגשית, הקוגניטיבית, תמונת העולם, תובנה אישית על מקומו של האדם בעולם, על מרחב, זמן, אלוהים, תקווה, כמיהה, יחסים, חיים, מוות... ובעצם מה לא – איך כל אלה מתעצבים ומעצבים את האישיות ללא שמי הלילה? מה ההשפעה על היעדר חוויה כה בסיסית כמו להביט בשמי הלילה המשבצים כוכבים קורצים ומזמינים שיח פנימה והחוצה?
בעצם אנו מחזירים במו ידינו את ילדינו חזרה לבערות של המערה של אפלטון (על פי משל המערה הידוע ומצוי בכל ספר פילוסופיה נגיש) שהיא דימוי לפני המציאות להווית הבערות בו אנו מצויים. הוויה זו מושתתת קודם כל על חושך, שבעיני המצויים במערה זו – הוא האור האמיתי שזוהר כאלף שמשות מכזבות ואפלות. האור המציאותי שכל אור אחר (של השמש בחוץ למשל) הוא מזיק וטוב יהיה אם נימנע ממנו לגמרי. בערות זו מושתתת על אגו ילדותי וכוזב, אני ואפסי עוד, גזענות, ובורות ואי רצון ויכולת להכיר בדברים אחרים, לא מוכרים, אלה שאינם "החברים/ משלנו" של הנבערים במערה החשוכה הקטנה, שלא יודעים את שמי הלילה המסמלים את התבונה והמודעות, ושקועים באשליה פתטית שזו היא פסגת העולם, לא פחות. ומי שכבר זוכה לצאת משם, וחוזר להוכיח שהם לא על פסגת העולם, גם לא על גבעה נישאה, רחוק מכך: ביצה עלובה של דשדוש והתפלשות בבוץ של "ריאלטי" עלאק.
צעיר זה, שהבין זאת פתאום, חוזר לקרוא להם לצאת אל העולם שם בחוץ, נכון הרבה יותר להם ולכול, אך נופל טרף לבערות ולקנאות החשוכה ולהתנגדות לפתוח צוהר החוצה ממערה קטנה זו. הוא נחשב "לכופר", ועל פי משל המערה אליבא דאפלטון, סופו להירצח על ידם... כי מה יותר נכון, חמים ונעים מבערות, מאי-שינוי לעבר אי-ודאות מובנית, רדידות ואגו, קנאות וגזענות ושנאה ואלימות, כלפי משהו שאינו מהעולם הצר, הביצה המוכרת הצרה כעולם נמלה?  

ילדינו לא זוכים לראות את שמי הלילה בגלל האור הסינטטי הפיזי והמנטלי המוקרן ללא הרף 24/7, ומגיע מכל פינה כיום, מאופק עד אופק. דוקא מניעת שמי הלילה מדור ילדינו והבאים אחריהם, בגלל "זיהום האור" בלילה, נראה כהשמטה של מרכיב מהותי בעיצוב האישיות וקביעת מקומו בעולם במרחב ולאורך חייו. רק ימים יגידו איך ישתנו פני החברה, גם בעקבות השמטה זו של שמי הלילה, שהוא "חושך מואר" כחלק מהאור של חיינו, שללא זה האור של שמש היום, הנותן מידע ופרספקטיבה על החיים בכלל של כל אחד מאתנו – חסר מאד. מה שנראה כבר עתה מאד לא מעודד... אולי הגיע העת שנפקח עיננו גם לכך?
.

2 ביולי 2011

עורי עורי שיר דברי- קבלת שבת בצפת




מרשמיו של תייר בקבלת שבת בביה"כ  בירב ("כרוח מנשמתו של הרב קרליבך ז"ל") בצפת יולי 2011

כתושב הגליל כבר שנות דור, התגלגלתי עם חבר שכן שהציע לקבל את שבת המלכה בסמטאות צפת. והנה אנו בנסיעה קצרה מביתי לצפת בערב שבת, בעוד החמה מתמהמהת, כדרכה של החמה בימים הארוכים בשנה, ויורדת לאט לאט, ומשהה את החול, כדי להגביר את ייסורי הציפייה לשבת המלכה, ומשלה אותה ואת הבריות שעיתותיה בידיה, ואין היא אלא מצחקת בעולם ועושה בו כרצונה, ואין עליה כל קצין ומושל המכוון מסילותיה במדוייק וללא סטיות.
עוד בכביש 89 בואכה מירון, בסמוך לספסופה נראים שוחרי שבת רבים, הממהרים מהמקוואות שהמים בהם בוקעים ישירות ממצולות האדמה של הר מירון הקדוש, ולא הוסעו בצינורות, חוזרים או הולכים להספיק להגיע אל בתיהם או בתים של אחרים שהם מתארחים בהם, לקבל את פני שבת המלכה.
בפניה  בצומת מירון לכיוון צפת, אספנו חסיד אחד. דק, כיאה למצניע לכת ומרבה בצומות, לבוש שחורים ומגבעת, זקן ארוך ושחור, המעיד על גילו הצעיר. השיחה מתחילה במבטא אמריקאי כבד, ורק שהזכיר שהוא חסיד "מרוקאי", כלומר מוצא הוריו ממרוקו, השתדל לדבר במבטא שיצדיק ייחוס זה ללא הצלחה יתרה, והעברית הגלמית שבפיו במבט אמריקאי כבד נותרו כשהיו. לאחר שיחה אודות הזהר הקדוש, והסימנים שהוא מביא כי הגאולה ממש בפתח, וייתכן ונראה משהו כבר בערב ראש השנה הקרוב תשע"ב, (ואני מתאפק ושותק, ורק ממלמל ביני לחדרי הבטן את שחז"ל אמרו: "תיפח רוחם של מחשבי הקיצים"), סיפר שהגיע מבית שמש ועבר להתגורר לאחרונה בצפת, יחד עם חברי קהילה שעברו, כי רבם  הצפין ועבר להתגורר בסביבה. ואני חושב על כי שפר עליהם גורלם, שיכולים לקום עם צרורתיהם על שכמם ולנוד ולנוע ממקום אחד לשני, כי מן הסתם השוכן במרומים זן ומפרנס, ואין צורך לדאוג לזוטות של חומר שכאלה.

הכניסה לבית הכנסת בירב בצפת (כניסה ראשית ולנשים).
העיר הישנה של צפת קטנה, וחיש קל מצאנו עצמנו מהלכים בסימטאותיה ההומים אדם, גברים נשים וטף, לבושים במחלצות חגיגיים לקבל את פני השבת. הדממה לכאורה בסימטאות העיר מופרת משירה שהולכת וגוברת מפינות שונות. זכרתי להשאיל כיפה מחברי לצורך כך, אך היא הייתה קטנה, והרוח הצפתית לעת ערב לא חסה עליה, גם אם ערב שבת המלכה הוא, והעיפה אותה מראשי פעמים מספר. עוד אני שואל עצמי אנא אני בא, ונפשי שואלת מי ייתן בידי סיכת ראש (כדי לחברה לשערותי שלא תעוף) כשאני כבר חושב לא לחוס על כבודי, ולבקש מאחת הנשים או הנערות שהיו בין הקהל ההולך וגדל בסימטאות, ראיתי סיכה מונחת לרגלי על מרצפת הרחוב הצר, כאילו מחכה לי שם מאז ומעולם. בעודי מתכופף ומרים אותה, ומגלה זוהרה שהתעמעם מאבק הארץ, אני נושא עיני ורואה שלט: "ביאת המשיח".

בצעד קל פסענו ושאלנו את הבריות היכן בית הכנסת בירב. או אז פנה אלינו איש גדל מידות זקן ומאיר עיניים ואמר, וכי לא יאה לכם לקבל את שבת המלכה אצלנו? ועוד אנו מכחככים ומנסים למצוא דבר מה לומר, והנה עוד אחד פונה אלינו בטרוניה דומה, וכשהודינו לו מקרב לב ופנינו הלאה, פנה אלינו בחיוך אדם אחר עם בקשה דומה. מיד עלו בי המראות, להבדיל אלף הבדלות של הפצרות כאלה ואחרות ברחובות אחרים במקומות אחרים אי שם באירופה כמו גם ברחובות עמוסי תיירים בלבנט, וחייכתי ביני לביני, על טבע האדם וכיוצא באלה דברים, הרהורים שעולים וצפים בהזדמנויות מיוחדות כאלה.
כאתנחתה קלה, נעתרנו להפצרות, נכנסנו לבית ישן בשורת הבתים הארוכה באחת הסמטאות,  רק להביט בנוף הנשקף מלמעלה. מהמרפסת הגבוהה על בית הקברות נורא ההוד של צפת, ואז מספרים לנו, שהתגלה שהבית לא עתיק מאד, אך הא עומד על חדרים ובתים שהיו קבורים שם באדמה עד לאחרונה,  ובאו אנשים טובים וגילו תפארתם, ועוד מעט קט יפתח שם מרכז מושך עין ולב.
או אז שמנו פעמינו אל בית הכנסת הקטן פנינו אל בית הכנסת בירב (על שם יעקב בירב הצדיק מהמאה ה- 16). בינתיים בא השמש ונבלעה במצולות האופק עד למחרת, בו תגיח שוב בצד השני של העולם. הסמטאות שהיו הומות אדם, מלאו עוד יותר, ושירת קבלת השבת בוקעת ועולה מכל פינה, והתרגשות גדולה אופפת את כולם שאצים רצים וממהרים איש איש למקום קבלת שבתו הוא. מבין האנשים ניכר שחלקם הגדול אינם תושבי המקום אלא תיירים מזדמנים, וכאלה שבחרו לנפוש בסוף שבוע זה, וכל סמטאות העיר מלאה בקדושת השבת האופפת כל.
בית הכנסת בירב הוא מקום צר מאד, כיאה לפרוזדור המקדים את הטרקלין של מעלה. מאחר והמקום צר מלהכיל את הבאים, הכינו מבעוד מועד בסמטה הצרה, חציצה באמצעות צעיף של תכלת, שממקום זה ואילך יעמדו הנשים, וממקום זה הגברים, ולא יתערבבו חס ושלום אלה האלה. נדחקנו פנימה, אל המקום הומה אדם. מיד הזדרז מאן דהוא ונתן לי סידור. פתחתי אותו בקבלת השבת, והצטרפתי מיד לשירה הגואה, המושרת בלחנים של קרליבך, שהותיר לבאים אחריו שמחה ורוממות נפש לדורות. עוד הספקתי לראות את עזרת הנשים במקום צר זה, שהוסתר היטב על ידי פרגוד, וממילא בצפיפות הגדולה שהלכה ועבתה לא ניתן לראות דבר, אלא רק להצטרף אל השירה הגואה וגולשת החוצה וממלאת אתה אויר של צפת במתיקות של קבלת המלכה.
והשירה עולה ועולה,  
"הוד וְהָדָר לְפָנָיו. עז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשו... חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ: אִמְרוּ בַגּויִם ה' מָלָךְ." שרים כולם (כמעט) בדבקות רבה בלחן הנעים של קרליבך דנן. בסמוך לי שני גבירים בחלוקי חסידים מפוארים ומחויטים היבטב, שמסתודדים ולוחשים רשמים אודות משהו, שוחקים ומגבירים לעתים קולם כדי להתגבר על השירה הגואה, אך עיני לא צרה בכך, כי מאוחר מעט יותר יצטרפו לשירה גם הם. מצדי השני אברך צעיר, שהשירה אמנם לא בת בית אצלו, והוא יותר אומר שירה מאשר שר,  בקול צווחני וצורם משהו, אך ניכרים בו שמחה וכוונה כנים. אחר מניף ידיים למעלה בעיניים עצומות כשהוא מדגיש את ההברות של המילים בלחן המתנגן וכולו טבול בקדושת המקום והעת - הלא היא ערב שבת, זמן קבלת הכלה. מלפני, אברך צעיר ממש, שזקנו עדיין בחיתוליו, מסלסל ללא הרף בפאה השמאלית הארוכה עד כתפיו , מגלגלה, פורם ומיישר וחוזר חלילה כל אותו הערב, תוך שהוא שר יחד עם הכל ונע לפי הקצב.
ארון הקודש בבה"כ בירב בצפת
ככל שפעמי המלכה הכלה נשמעים,  גוברת השירה והשמחה עמה. הרב שמוביל את השירה הולם על השולחן בצפיפות הגדולה, מתוך כוונה גדולה, ורבים מחרים אחריו, ומנסים ליצור שרשרת רוקדים בצפיפות. אחדים קפצים במקום מתוך שמחה, והאנרגיות והשמחה גואים גם אל הסמטה, בה מצטופפים המוני אנשים להנות מזיוה של המלכה שהנה הנה באה, ומתערבבים בשרוכי הזיעה הגולשים בגב,  גם בערב הקריר יחסית, כשהצפיפות עושה את שלה.
"אָנָּא בְּכחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ..." מתגברת השירה, וככל שקרבים ל-"לכה דודי", ההתרגשות גוברת. "שוְעָתֵנוּ קַבֵּל. וּשמַע צַעֲקָתֵנוּ. יודֵעַ תַּעֲלֻמות: בָּרוּךְ שם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד:" שרים בקול עצום ורם כולם בלחן  הנעים, ואני מוצא עצמי צרוד מהשירה שהצטרפתי אליה, שכן הלחן פשוט ונקלט מיד, המילים לפני, והנה אני יכול בכיף לשיר בקול, למרות שאני מוצא קושי בקול הלוחץ משהו, שמוביל הרב, קול גבוה יחסית ומאומץ של חזנים, ואני לא מוצא טון נמוך יותר שישמע טוב יותר, ויהיה נח יותר למיתרי הקול.
המחשבות הזרות נמוגות כשמגיעים ל-לכה דודי. " לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שבָּת נְקַבְּלָה" שרים בחדוה עצומה, ואז הקטעים בזה אחר זה שמתחילים ב- "שָמור וְזָכור בְּדִבּוּר אֶחָד..." ושוב את ה"לכה דודי" ולאחר מכן "לִקְרַאת שבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה" ועוד ועוד....
הרעש והדוחק, וגרוני הצרוד שלא רגיל לשירה כה מאומצת, מאותתים לי שדי, שכן הכלה-מלכה כבר כאן וקדושתה אופפת את הכל, כולם נהנים מזיוה. אני נדחק בקושי רב החוצה אל הסמטה, שגם שם הקהל העצום שר יחד עם באי בית הכנסת הצר מלהכיל, בלחן של קרליבך.
משם פסענו במורד הסימטא העמוסה לעייפה בבאים לקבל את פני הכלה- שבת המלכה, אל ככר קטנה כשקולות השירה מגיחים ועולים מכל מקום. ושם, תחת סככה קטנה עם שלט גדול של "פאלפל ושווארמה" שפתוחה בימי חול ועתה פינתה מקומה לכלה, מקפצים בעליזות אברכים צעירים בלבן, חלקם עטופים במעין טליתות לבנות. לרגע חשבתי שעיני מטעות אותי, שכן תמהתי כיצד זה בין המקפצים ישנן גם מחוללות, שכן מאחור, עם ראש עטוף בלבן, לא ניכר אם הם זכר או נקבה. רק שהם מסתובבים, נגלים  פניהם המזוקנים, מקפצים בלהט גדול, כששבת המלכה פוסעת צועדת מעדנות בסימטאות העיר ובשמיה.  והנה גילינו מבין המקפצים שמקבלים את פני הכלה בהתרוממות רוח עצומה, בן של מכרים שמצא את מקומו כחוזר בתשובה במקום, ופניו מזוקנות קורנות לנוכח המלכה שבאה.

הנשים הרבות על טפיהן כמעט ואינן מצטרפות לשירה. עוצמת השירה של הגברים, שחלקם לבושים במעילים, מגבעות ואחדים אף כובעי פרווה עגולים של חסידים, וחלקם לבן, מכסה הכל. אני חושב על הוויכוח על איסור שירת נשים ("קול באשה ערווה"), ואני תוהה: אם כך, איך והאם חל גם איסור על שמיעת דיבור אשה וכד', ואיך זה שכולם כה כמהים דווקא לכלה, קוראים לה "בואי", ומקדמים את פני המלכה בשירים ולחן כה מתוקים, בכמיהה כה עצומה, ומדברים בשבחה. האם אין הם חפצים לשמוע את קולה?
אולי, אני אומר לעצמי,  אין לה קול גשמי, אלא רוחני בלבד, זה המתרונן במיתרי הלב בלבד, ולכן ניתן לכמוה ולברכה בצהלה כה גדולה וללא היסוס, גם אם היא המלכה שנעתרת להפצרות ובאה, ולא מלך מלכי המלכים היושב במרומים שאינו מטריח את כבודו לבא, ואף לא אחד מבקש זאת, או מעלה על דעתו שכך צריך, ורק באחרית הימים יגיע המלך בדמות המשיח המתמהמה עדיין ולא בא.  ואולי, אני תוהה, אולי לא באמת מתכוונים שתדבר או תשיר, אלא פשוט תבוא ותביא נחמה ושמחה על הכל, כאם רחימאית, המחבקת את ילדיה בשקט, כדי לא להטריד את המנוחה והשלווה שירדה עליהם בשירת נשים דוקא.
אנו דוחים בנימוס הזמנה לקידוש וחוזרים הביתה, מותירים את המלכה עם מברכיה בין סמטאות העיר שקדושה נופלת עליה, בקולניות, בריקודים ודילוגים ושמחה אין קץ.  והצמיגים המאווששים על כביש 89 שרים אף הם, בשירת גברים כמובן: 

"לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שבָּת נְקַבְּלָה.
הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי. 
 עוּרִי עוּרִי שיר דַּבֵּרִי. כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה."