14 בינואר 2010

עובד אלילים וטוב לו

מאת: אברום רותם
צילומים: תום מאיר (ורינדאבן, הודו, 2009)



"עבודת אלילים" – על מה בעצם מדברים ? האם כל ההתנגדות והתעוב שמעורר מושג זה, אינו אלא שיקוף של חוסר ביטחון אמוני, התנשאות ללא כיסוי, המטובלים בבורות? נראה כאן שיש גישות אחרות ל"עבודת אלילים"; גישות מכילות, מקבלות – ובעיקר – להסתכל על תפיסה כזו  כשלב אמוני של אדם, שלא בורך בכושר הפשטה, אך מביע את שהבטן חשה ללא צורך להיות לא מה שהוא.


מה זו "עבודת אלילים"?

בנסיעה ברכבת התפתחה שיחה בין מספר נוסעים אקראיים אודות ליל הסיבלבסטר האחרון. אחד הנוסעים אמר שהוא לא רואה מדוע לא ניתן לשמוח ולחגוג את ראש השנה הקלנדרית העולמית. מיד שלף ברוגז ובבוז אחד הנוסעים האחרים נימוק נגדי מנצח: "אה, אז אתה עובד אלילים!"
אם נשאל עצמנו, למה הכוונה במושג זה נמצא: (1) כינוי לאלה המאמינים באלים רבים; (2) כינוי לאלה המנהלים פולחן לפסל או תמונה מעשה ידי אדם; (3) כינוי לאלה המנהלים פולחן לכוחות הטבע ו/או כוחות מיסטיים שעליהם, לטענתם, מושתתים כוחות הטבע; (4) כינוי לאלה המנהלים פולחן לדמויות, אנשים קדושים, חיות ואף חפצים מתוך מחשבה שאין הם אלא התגלות מסוימת של האל בפן ייחודי מסוים.
מכאן הגבול מיטשטש והולך, וקדושה ופולחן הכולל חפצים, מקומות ואנשים מצויה בכל דת באשר היא.


"עובד אלילים" – רק לא זה
בתרבות שלנו המושג "עובד אלילים"/' עכו"ם מעוררים לצד רגש של התנשאות, תחושה שזה משהו שלילי בהחלט, פרימיטיבי, ילדותי, שראוי לכל גינוי, דחייה ובוז, ועד פחד קיומי של ממש.
עוד בתורה מוכרז באופן שלא יכול להשתמע לשתי פנים, אודות אלה המעזים לראות אלוהים בחפצים, פסל או תמונה (שמות כ' 4-5): " לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם... כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי".
מהו אותו האיום הנורא של לעשות פסל ותמונה, לראות בהם מעין אלוהים ולסגוד לו? מהו אותו מעשה שלא נסלח? ואיך זה, למשל, שתמונות של רבנים עבדקנים מתנוססים במקומותינו על גבי קירות, חפצים ואפילו בבתי תפילה, או אף תמונות של צמחים, חפצים בעלי חיים ודמויות, בניגוד גמור ל- "לא תעשה לך"? זאת לנוכח ההסברים המלומדים המנמקים זאת, שאינם משכנעים באמת.
חלק מהתשובות לסוגיה זו הנן פסבדו-מוסריות, מסטיות, ואף פניה להגיון ולרגש, ומצויות במקומות רבים. להלן דוגמית מתהילים (קט"ו 3-9) המדברת בפני עצמה: "ָלמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם: וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה: עַצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן: יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם: כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם:".

הפער העמוק בין אינטואיציה ראשונית וטבעית של אדם, בכל הקשור בנשגב, לבין ציווי דתי "לא תעשה לך" נוגד צורך טבעי ואוטנטי. האיסור להתעלם מכל הבט חומרי של אל, או לפחות דמיון לאדם או בעל חי, מעמיד את המאמין בקונפליקט אישי בלתי פתור באמת. מדובר בנטיה טבעית של מרבית האנשים, המחפשים את מקומם ותכלית סבלם בעולם, ולשם כך רואים בחפצים, קמעות, תמונות פסלים חומריים, כמו גם מבנים ומקומות אפופי קדושה, כולל דימויים של אל– מעין דמות אדם או בעל חיים שמאפשרים לחוש קרבה של ממש עם נשגבות וקדושה, למצוא בהם טעם ותכלית טובים יותר. 


"עובד אלילים" כשלב בדרך הדבקות עם האל
כדי לנסות לענות על תמיהה זו, נרים עיננו מהצנטרום של הפיילה היהודית שלנו, ונבחן גישה אחרת, שמרכזה הוא אל אחד ויחיד, אך במקביל ניתן מענה לצורך לאדם שמתקשה בכך, לראות בפסל תמונה וחפצים מקודשים כאוביקט לסגידה, לא בדרך של איום, גינוי, והרחקה, ההפך:
"חסרי התבונה סוגדים לדמויי אלים  [אלילים] וגמולם מוגבל וארעי..." אומר האל בבהגוד-גיתא- ספר "שירת האל" ההינדי הידוע (פרק 7 פס' 23), אך לצד זה: "מיד אם השתוקק האדם לסגוד לאל למחצה [אליל] מסוים, אני מחזק את אמונתו. זאת כדי שיוכל להקדיש עצמו לאל" (פרק 7 פס' 21), ויותר מכך: "הדבקים באלים אחרים ועובדים אותם באמונה למעשה סוגדים לי, אלא שאינם עושים זאת בדרך הנכונה" (פרק 9 פס' 23). לפנינו גישה ליברלית, מכילה, הבנה למצוקות "ולחוסר התבונה" של האנשים הזקוקים לאלילים, ואף מחזקת ומעודדת אותם. זאת כי כוונתם כנה, וניתן לראות זאת כשלב בהתפתחותו הרוחנית של האדם, שבסופו של דבר יגמל מהצורך לראות את האל בשלל עצמים, פסלים ותמונות.
השלמה לרוח זו של הכלה וסובלנות של פולחן האל בדמות, פסל או תמונה, נמצא בכתבים ההינדים נוספים במקומות רבים, למשל ביצירה "שרימד בהגוותם" - קורות האלוהות (קאנטו 11, חלק 2). כאן נמצא פרוט שלבי התפתחות של אדם מאמין, כשהשלב הנמוך הוא סגידה לפסל ותמונה:
א. השלב הגבוה ביותר המכונה בַּהַגָוַותָּה אוּטָאמָה (פס' 45): "המאמין המתקדם ביותר רואה בכל את נשמת כל הנשמות – אישיות אלוה העליונה (בָּהַגָאוַאן)" . תפיסה מונותאיסטית ברורה, הרואה את האל ואת כל המציאות כאחד, ואינו רואה באל כהוויה נפרדת, אלא רואה אותו בכל מקום ובכל דבר.
ב. השלב האמצעי, הפחות מתקדם - מַאדְיַם אַדיקָארָה, הנו הקושי המנטאלי לראות את האל כאחד, כמקור הכל, ומכיל את הכל. בשלב זה רואים המאמינים באלילים הבטים שונים של האל האחד, אם כאל עצמו בהתגלויות שונות, ואם כדמויות אחרות הקרובות לו, כמו גם דמויי-אלים (דווה).
ג. השלב הנמוך המכונה פְּרַקְרִיטָה בָּהַקְתָּה, או קנישתה דיקארי (פסוק 47): "מאמין המשקיע באמונה בסגידה לאליל במקדש, אך אינו נוהג כראוי לדבקים ומאמינים... הוא מאמין חומרי, ונחשב להוויה אמונית הנמוכה ביותר". בשלב נמוך זה המאמין לא רואה באלוהים אלא בסגידה לאלילים. פסלים ותמונות מצויים בכל בית, בפינות שונות ברחוב, בשדה וביער, וכמובן במקדשים.

אך כל סוגי המאמינים, גם הנעלים והחכמים שבהם, הרואים בכל את האל האחד, מבינים את החשיבות הפסיכולוגית-האנושית של פולחן פסלים ותמונות. הם משתתפים בפולחן במקדש מול פסילים ותמונות, מגישים מנחות ומכבדים בקידות, שירים, תפילות ואף ריקודים. אין הם רואים בכך פחיתות כבוד, וודאי שלא חטא כלפי האל, ההפך. זה נעשה מתוך תחושת שירות עמוקה לאל, גם אם באמצעים חומריים כמו "אלילים" , כמו גם מתוך כבוד עמוק להמון התמים שלא השיג עדיין בהבנתו את מהות האל האחד הכולל כל, מצוי בכל וסיבת הכל. זאת מתוך תקווה שגם תמימים אלה יגלו לבסוף את האל כמהות גבוהה יותר מהחומר, ויבינו ששלל דמויי האלים בפסלים, בתמונות, ובחפצים המקודשים אינם אלא אמצעי בלבד המסייע להם לגלות את הנשגבות. יותר מכך: עצם הקידה, השירות וההתמסרות לצלם חומרי, כמייצג משהו מהאל, מלמד את האדם ענווה אמיתית ושירות אמיתי לאל, מה שקשה הרבה יותר  (ובעצם בלתי אפשרי) לחוות בסגידה למהות ללא פנים, ללא תארים, שבקוגניציה שלנו. מהות זאת נתפסת כאינסופית, ולמעשה לא נתפסת, וכנראה גם לא יכולה להיתפס, ברגש ובחוויה האוטנטית של אדם בשר ודם, שכל מהותו היא יחסים עם הסביבה, הנובעים מצרכים אישיים המובנים בנפש. יד על הלב - עצם הניסיון להתעלם מצרכים פשוטים של יחסים, הידברות, התייחסות גם עם האל, ו"לגרשם" בכח המילים והאיומים המרומזים (מה יקרה לך אם תעשה כך וכך...) אינו יכול להצליח באמת.


טשטוש הגבולות בין עובד אלילים לעובד האל

אך הסוגיה מורכבת יותר: לא מדובר רק בהבדלי גישות חינוכיות כפי שתואר כאן למעלה. נמצא אפילו ביהדות טשטוש גבולות בין עבודת אלילים לבין הוויה אינסופית חסרת תארים לבין דמות (פּוּרוּשָה בסנסקריט) זה מתבטא יפה בכל האינטראקציה של אלוהים עם האדם: בתורה (בעיקר) נמצא דיאלוגים אנושיים לגמרי בין האל אברהם או משה למשל, הגובלים בווכחנות, בקשות, טענות וכד'. שיא ההבט הפרסונלי של האל נמצא בתאור של משה ואלוהים, שמוצג כאן כבעל דמות, אך היא לא ניתנת לראייה על ידי אדם (שמות לג, 19- 23): "וַיֹּאמַר [משה לאלוהים] הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ: ... וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: ... וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:" נראה שפרשנויות מקובלות לתאור זה, הטוענות שלא מדובר בהבט אישי של האל, בדמות מוחשית, לא פותרות את הסוגיה, כי אם מכסות עליה. אם למשה "מותר" לנהל יחסים אישיים עם אל בעל דמות, גם אם אינה מבוהקת, מדוע לא לאפשר זאת לכל מאמין? מדוע להטיל על מאמין ליצור יחסים עם מהות ללא פנים, ללא דמות, שלא ניתן אפילו להעלות במחשבה? האין זו דרישה לא סבירה?


האל כדמות
בבסיס גישות אלו קיים פער תפיסתי עמוק יותר ובסיסי בין מה שמיצגת היהדות לבין התפיסה בהינדואיזם: תפיסה של הוויה אינסופית וחסרת תארים, המיוחסת ליהדות. אצל אנשי הרוח בקרב זרמים מסוימים אצל ההינדים ובכתבים המקובלים, מכנים תפיסה זו, כשלב לא גבוה בהתפתחות הרוחנית של המאמין, המכונה ברהמן, השואף להיטמע ב"בּרָהמָהג'וֹטִי"- להיות אפוף בזהר האל, שאינו חומרי, חסר צורה, חסר גבולות של זמן ומרחב, חסר קונקרטיזציה ואינסופי בכל הבט. הטענה היא, ששלב רוחני זה דינו להיכשל, שכן אין האדם החי יכול להכיל ניתוק מוחלט מעצמו וישותו החומרית. אך שלב רוחני גבוה מכך, שניתן להשגה, מושתת על תפיסה פרסונלית של האל, ושירות מלא אהבה נשגבת הדדית. זה נעשה באמצעות סגידה לאל המכונה בָּהַקְתִּי-יוֹגָה. לשם כך האל הוא בעל דמות קונקרטית, שניתן להתחבר אליה, לסגוד לה ולשרתה. יותר מכך: בשלב הבנה רוחנית גבוה זה, גם "עבודת האלילים" הנה מעשה פולחני לגיטימי ונכון, מאחר וניתן לעבוד את האל גם בסמלים שלו, כי ממילא הוא הוא הנמצא בכל מקום, למעשה "האנרגיות" השונות, שבינהן זה החומר. לכן שירות האל באהבה ההדדית וההיתמסרות המלאה ללא סייגים, הנו, בין היתר, גם פולחן ל'אלילים", חפצים מקומות. ראייה עמוקה יותר של מקור התפיסה של האל לא כהוויה אינסופית, אלא דמות קונקרטית, בהבט אישי, שכל היקום הנו שלוחה מסוימת שלו, היא השורש לוותרנות וללגיטימציה להמון המאמינים בעבודת אלילים בהינדואיזם, כפי שתואר כאן למעלה, לעומת ההרחקה, ההדחקה וההתכחשות הבלתי משכנעת ביהדות ולא רק בה. 



תרגום ציטוטים: בהגווד גיתה – מתוך "בהגווד גיתה כמות שהיא" תרגום לעברית דורית לובן; שרימד בהגוותם – תרגום חופשי.
תודה מיוחדת לגוּנָה אווטאר דַאס על הערותיו המועילות.

תגובה 1:

  1. אנונימיינואר 17, 2010

    מעניין! העשרת מאד בתפיסה ההינדית. תודה!

    השבמחק

תגיבו בכיף. ניתן להגיב ללא הרשמה. שימו לב לבחור בתחתית שדה התגובה - ב"הגב כ"- (פרופיל) אופציה "אנונימי", שלא מונע ממך לכתוב שמך בגוף ההודעה, אך לא הכרחי.