8 במאי 2011

מי מחבל באושר שלי?


טוב, לדבר על "אושר" זה כמו לדבר על מזג האויר. אין הרי מה לחדש, זה משעמם, חוזר על עצמו, ופרט לכך שיש להזכיר לנו שאנו מחבלים בו במו ידינו, אז באמת מיצינו.
עם זאת, בהרצאה נחמדה של דן גילברט, (פסיכולוג חברתי באוניברסיטת הווארד שכתב את רב המכר "למעוד אל האושר" שתורגם ל- 25 שפות וזכה בפרסים יוקרתיים)  ששואל מדוע אנו מאושרים, הוא מגלה פן מעניין ששוה אולי להתעכב עליו, שלא תגידו שבגלל שלא שמעתם אותו אתם עדיין אומללים רחמנה ליצלן, ואיבדתם את הדרך לאושר בגלל זה. לא שלא אשאיר את טביעת האצבע שלי כאן, ואפתח את הנושא הרחק מהרצאה זו, אך הטריגר לכתיבת פוסט זה יש לזקוף לזכותו של גילברט דנן.
הטענה המרכזית היא שיש אינסטינקט טבעי אצל הבן אדם כדי שנהיה מאושרים. ממש כך. הבעיה היא, שכמו בכל  אינסטינקט טבעי, שאנו רוצחים אותו במו ידינו עד אבדן הכרה במו סכלותנו, טיפשותנו ועיוורוננו , כלומר, מתמסרים לאשלייה במקום להביט במציאות בעיניים, ולומר לה, הבנו.
המסר הוא שאפשר להיות הרבה יותר מאושרים, ואם זו מילה גבוהה מדי עבור פולנים שכמונו, שלסבל נולדנו, אז לפחות נינוחים יותר, ואף, רחמנה ליצלן, מחייכים מידי פעם.

סליחה,  איזה סוג אושר בקשת?

בן זומה היה אומר "איזהו העשיר, השמח בחלקו" (משנה מסכת אבות פרק ד,א), ולא נעים לחזור על מנטרה שחוקה זו, אך בינינו, הצטמצמות לסל הנכסים האישי הקיימים הוא, מן הסתם, נקודת המפתח לאושר. מאחר וכבר עתה ניתן לשמוע את נחרת הבוז ו/או הפיהוק שלך הקורא, על הצהרה חגיגית זו, נרחיב יותר ואולי אף נחכים קמעה.

מצד אחד, מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת הקוגניטיבית. עם היכולת הרגשית יש לנו בעיה, כי כפי שנאמר "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג', 16), כשה-'הוא' בפסוק זה, הוא בעצם הרגש. הרגש שמוליך אותנו יותר מדי פעמים באף, במקום שאנו נוביל אותו. אם נדייק יותר, אליבה דגילברט דנן, מדובר בדמיון, ביכולת החיזוי שלנו, היכולת בהעלאת תסריטים שרובם מן הסתם לא יתגשמו, או אף לא ניתנים למימוש (מי לא דמיין שהוא עף כמו פיטר פן למשל?). אבל יכולת זו, שאין לה אח ורע בין יצורי העולם, שקיים רק בקרב בני האדם, מעניקה לנו את היכולת גם להיות מאושרים. בעצם זה מובנה בנו, מעין "אינסטינקט האושר", אך אנו, והחברה הסובבת אותנו עושים הכל כדי לבלום אושר זה.
במילים אחרות, מוטבע בנו מנגנון של יצירת אושר מובנה, אך אנו והחברה הסובבת, מתכחשים לו באופן גורף, והרי לכם סבל, אולי מיותר.
ונסביר: ישנם שני סוגי "אושר": (1) סיפוק שממלא אותנו שמחה, גילה, דיצה וכיו'ב כאשר אנו משיגים דבר שמאד רצינו, והנה עבדנו/ התאמצנו/ ייחלנו, והנה הוא בא, והוא שלנו ואתנו. (2) סוג שני של סיפוק, שביעות רצון בהחלט נינוחה, אודות הנכסים האישיים שבידנו, המצויים כאן ועכשיו. הסוג השני של הסיפוק מתוקף באין סוף מחקרים התנהגותיים, שמראים שאם עלי לבחור מה מוצא חן בעיני יותר, מה נראה לי יותר הולם, נבחר בדרך כלל בנכסים שבידינו, ולא משהו שלא בידנו, מבחינת "ציפור על העץ".
לכן, למשל, נהיה מסופקים דיינו בדירה שאנו גרים בה, במכונית, במחשב שהוא שלנו, ולהבדיל, בילדינו שלנו, ולא של השכנים, וכיו'ב. במילים אחרות, לא מה שיש לנו בפועל גורם לנו לא להיות מאושרים. ההפך. המודעות שלנו מסתפקת בנכסים האישיים שלנו שקיימים, ולא רק מסתפקת, אלא ממלאת אותנו בדיעה שמה שיש לנו, זה מה שטוב לנו, "מה שמגיע לנו" בזכות. ברור שאנו יודעים שיש דברים אחרים, שאולי נמצא שהם איכותיים יותר, אך מאחר והם לא שלנו ולא בידינו, ואין לנו כל שליטה בכך, ולעולם לא תהיה - נשמח בחלקנו מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו"  של בן-זומה דנן המוזכר כאן למעלה.
בניסוח אחר: מוטבע בנו מנגנון שמסב לנו אושר על דברים שבשליטתנו ובהישג ידינו, ולא על דברים שלא כך. פשוט נכון?

אבל... אנו חשים שיש כאן משהו לא תקין. למה עם כן איננו מאושרים?
מותר האדם מן הבהמה כבר אמרנו? הקנאה והחמדנות, שמועצמים על ידי אשלייה שמוכרת לנו, שיש תחליף לכל דבר שכבר יש לנו, ורק אם ננסה אותו נהיה מאושרים. אשליה זו מעבירה אותנו על דעתנו, והיא מבחינת מילוי מים בדלי מנוקב בתחתית, והנה הגענו אל סיזיפוס, שככל שיתאמץ יותר, לעולם לא יסופק ולעולם לא ימצא מנוח וסיום לפועלו. תמיד יהיה עוד ועוד, "הב הב" ("לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הון" משליי פרק ל, 15)

והמחבל באושר הוא....
המחבל הראשי של האושר הכל כך אלמנטרי של "העשיר השמח בחלקו", היא החברה הצרכנית שאומרת "קח קח", ואנו תובעים "הב הב". צמד חמד ה-"קח קח" וה"הב הב", תודו. חברה צרכנית מול אזרח לא מסופק במה שיש לו, ולכן גם לא מאושר, ההפך. השמן בגלגלי הכלכלה שאנו כה גאים בה, הוא חוסר הסיפוק הפרמננטי של אזרחי החברה ממה שיש בידנו, ולמעשה מוצע לנו הצע אינסופי לדברים אחרים, שאינם שלנו ואינם בידינו. כך כל התרבות הצרכנית, שכל יום מציעים לנו תחליפים למה שיש, וזה מגיע עד כדי אשלייה שניתן להחליף חיים בקלות... אז מה הפלא שאין אנו מאושרים?

  נמצא שדוקא החירות, חופש הבחירה, אין סוף האפשרויות שחברת השפע מעניקה לנו, גורם לנו לאי שביעות רצון פרמננטית, והדלי שאנו שוקדים למלא אותו הסיפוק, נינוחות ואף שמחה, לעולם לא יתמלא, שכן המים מחלחלים להם מהתחתית, וככל שנגביר את קצה המילוי, כך יזלגו המים ממנו מהר יותר, וחוזר חלילה.


איך נהיה מסופקים במשהו, אם אנו יודעים מראש "שיש לנו אלטרנטיבה"? עוד לא פרקנו את האריזה מהטלפון/ המחשב החדש, כבר אנו יודעים שיש משהו "טוב יותר". החברה הצרכנית היום מנסה להקל על כל אפשרות החלפה ואף פירוק הקיים, רק כדי שנתנסה עוד ועוד... לשווא כמובן, כי לעולם לא נהיה כך מאושרים, כי לא קנינו די, לא חווינו די, לא ניסינו די. "אם לא תנסה, איך תדע שזה לא טוב?"

והנה, אין אנו רוצים לפגום חלילה בערך מקודש כמו בחירה וחירות, שאין להם תחליף לצורך העצמה אישית, אך מצד שני, ככל שיש לנו יותר אפשרויות בחירה, חירות ללא גבולות, האושר שלנו הולך ומצטמצם. מה הפלא שאנו שומעים שדוקא בחברה מעמדית, בה כל אחד יודע את מקומו מלכתחילה, ואת כמות הנכסים שהוא יוכל לצבור ולהנות מהם, דוקא בה, האומללות קטנה בהרבה מזו שלנו,  בגלל אינסטינקט האושר, שפועל היטב עם הנכסים שיש בידינו, ולא כציפור על העץ שמאפיינת חברה פתוחה, בה לכל אחד חופש בחירה רחב עם אינסוף אפשרויות בחירה. ככל שחופש הבחירה גדול יותר, כך האומללות גדולה יותר, ולא נתפלא איפה, על הנהייה לחברה סגורה, מעמדית, העיקר שתהווה מסגרת ושקט, ולא אני אצטרך לבחור ולהחליט בעבורי ובטובתי...

החרות העליונה היא החרות להיות מאושרים
הפילוסוף הבריטי ישעיה ברלין (1909-1997) הבחין בין חירות שלילית לחירות חיובית. חירות חיובית היא חירות הנתפסת כמשהו שלא ניתן ליישום בגלל ה-"הם". אני לא יכול/ה, לא משיג/ה, לא מממש/ת בגלל ... "הוא" או "זה". תמיד נמצא במי לתלות את האשם שאני לא מסוגל/ת להשיג את מה שאני חושב/ת לנכון לי. תמיד נמצא למי לבא בטענות, את מי להכפיש, להטיל רפש ולהאשים אותו/ם, באי היכולת שלי להגיע למה שאני חושב שמגיע. או אז, אינני יכול להיות שמח בחלקי, בסל הנכסים שלי, בקיים, במה שיש בידי והוא שלי. קל הרבה יותר להאשים משהו חיצוני לנו במגבלות האישיות שלנו, במומים האישיים, באזלת היד, באימפוטנציה האישית, שמונעים מלהגשים את השאיפות והמאוויים האוטנטיים. כמה קל ואיזה כיף לעשות זאת! המחיר הוא – שאיננו מאושרים כלל וכלל. עד כדי כך שאיננו מאושרים שיש לנו אפילו תאוריה, שאין דבר כזה אושר, אלא רק באגדות... נו באמת.
לעומת זאת, חרות שלילית קשה הרבה יותר להגשמה ולהכלה: אי היכולת לממש את חירותי, את חופש הבחירה שלי, להשיג ו/או להסתפק בצרכי האמיתיים והאוטנטיים, המתאימים לי. זאת בגלל הודאה פשוטה ומודעות, גם אם כואבת, במגבלות  האישיות שלי, במומים שלי, שסליחה - השכנים שלי, החברה, העולם ומה לא, ממש לא אשמים בכך, וודאי לא יעלה על דעתי להאשים אותם בשל כך.

החרות העליונה היא החרות להיות מאושרים: כאשר אבין את מגבלותי, היכן עובר הקו בין המרחב בו בכח ידי, ברצוני, אשיג את הדברים הנחוצים לי באמת, לבין המרחב בו אין בידי לשנות בו דבר, ועלי להשלים עם זה, ועם מה שיש לי, עם מה שזכיתי ביושר, בעבודה קשה, בכישרון רב ובזכות אישיותי – או אז אהיה מאושר.


כמה פשוט!
מסקנה – הבנתם כבר בעצמכם... לא ככה?
 בברכת רק טוף וחסד כל ימי חייכם באשר אתם.
.

2 comments:

  1. עידיתמאי 08, 2011

    על קולותיה של החרות...
    בהמשך לחירות השלילית, לחופש מאילוצים (שאינם בהכרח מחוצה לי), המגבילים את פעולותיי – פילוסופים שונים משמיעים מגוון "קולות" של חרות: אפיקורוס מבחין בין מה שבשליטתנו לבין מה שלא בשליטתנו ומתייחס לשחרור ההיגיון מכלא הרגשות, ברגסון מתייחס לשחרור זרם הרגשות מכלא המחשבה ההגיונית הקשיחה, דיואי מתייחס להחלטות ארוכות טווח המשחררות מהנטיות הרגעיות, ולפי קרישנמורטי רגע ההווה צריך להיות חופשי מהעבר.... (בתודה לדר' רן להב)

    כל אלה לעומת:
    חירות חיובית - החופש ל... המשאבים הפנימיים המאפשרים לממש את החופש.
    או... החירות והאושר בויתור על החופש כמו בשיר "את חירותי"/ ג'ורג' מוסטקי (צרפתית) יורם טהר לב (עברית)
    http://www.taharlev.com/songs_selection_song.asp?id=6

    את חירותי,
    שמרתי לי אותך
    כמו כוכב בסער...

    (מהבית האחרון)
    בגדתי בך, חירותי הטובה
    אל הכלא פסעתי בצער
    אל הכלא החם אשר שמו...

    ***
    לעושר של אושר...
    עידית

    השבמחק
  2. ובהמשך ניתן לקבוע על החופש (למעשה היכולת/ המודעות) להכיר בפוטנציה של המשאבים הפנימיים שלי, ולממש בהתאם את החירות שהוא הוא המפתח לאושר...

    תודה נשמה, ונזכור שעם כל הכבוד לחירות להיות מאושר, כמה פסקאות בפוסט לא מקיפים את המורכבות...
    חופש נעים.

    השבמחק

תגיבו בכיף. ניתן להגיב ללא הרשמה. שימו לב לבחור בתחתית שדה התגובה - ב"הגב כ"- (פרופיל) אופציה "אנונימי", שלא מונע ממך לכתוב שמך בגוף ההודעה, אך לא הכרחי.